משפט מצחיק / המשפט "תיקח בזהירות את המרק החם, שלא יישפך" נושא בתוכו אחריות ודאגה לשלום העולם ולחיינו, שלא "יישפכו" חלילה. מי אמר אותו? אמא שלי, פעם, כשהבאתי ת'מרק שבישלה לשכנה ממול. ככה בדיוק אנחנו מעבירים זה לזה גם את החיים. הם חמים, רותחים, מלאים, בתוך סיר גדול. אם רצים מהר מדי או מניפים את הסיר בזלזול – הכל יישפך. זה מצבנו כרגע פה, בארץ ההפתעות. זו שבה בבוקר אתה מתכנן ובערב כבר חי במציאות אחרת. 19 שנה אחרי המצאת האייפון, ששינה את חיינו, אנחנו כבר חיים בתקופה אפלה של ירי ופצצות תוך כדי מוזיקה ממומנת ופייק פוליטי. בכניסה להמשך החיים מחכים לנו בקוצר רוח סונו וקלוד, שני טיפוסים מה-AI, כמו מקס ומוריץ, הדודה והדוד. עם סונו אנחנו כבר עובדים על מוזיקה וקלוד הממזר עושה קליפים. האמת שאני סקרן לגביהם, לא פוסל.
אבל בנוסף לחיינו המהבילים, משגר משבר האקלים אותות סכנה ומחמם את אירופה לכדי נקודת רתיחה. אנשים בגופיות נשרפים בפריז, ובמונדיאל עפות הקבוצות הפריבילגיות הולנד וגרמניה לטובת "הקובעות" החדשות, מרוקו ופרגוואי. בתוכנית (המצוינת) "הערביסטים" של צבי יחזקאלי אני משפשף את עיניי לנוכח תיאור תהליך האיסלאמיזציה שאירופה עוברת, והכל כשברקע "חצי חינם יה יה" או חנניה ועמוס עושים קזבלן לאל על. זה נהיה עצוב (החיילים שנופלים) ומתיש וחד-ממדי (החדשות).
מזג הפוליטיקה בחיינו / אבי, יצחק, היה פוליטיקאי מקומי. הוא נסע באוטובוס לכנסת כי האמין שככה צריך לנהוג שליח ציבור. ואני חושב שמאז חי אבינו הפכה הפוליטיקה בחיינו למין שבשבת של מזג אוויר. כלומר? היא נמצאת בכל חור בחיינו (מהמטבח ועד לארוחת שבת) ומכריחה אותנו לבחור צד עוד לפני שהקשבנו זה לזה, להגיב עוד לפני שהבנו. הטרגדיה הגדולה - שהיא תופסת לעיתים את מקומם של החיים עצמם. במקום לשאול "מה שלומך?" אנחנו שואלים עכשיו "באיזה צד אתה?" בלילה אני מבין שהטרילולה פה. אלא שבבוקר באה טוני (ילדה מתוקה שגרה אצלנו זמן מה) והדביקה לי קעקוע של פרח על היד. מכל הדרישות האנושיות, זה גרם לי להיאנח בהקלה.
לבטל עמדת הנצחה / לבטל עמדת הנצחה או לא לראות את שני הפרקים הכי מדוברים ב"פאודה" על אסון 7 באוקטובר דומה לניסיון לתפור לנו חור בלב. והרי אי-אפשר לסגור את מה שנפער בנפש כל כך עמוק. בסוף, הזיכרון אינו כתובת ואינו קיר וסרט, הוא חי בלבבות. ולב, כידוע, אינו מתקן את החור שבו על ידי מחיקת השלט שבחוץ.
הלו, זה אתה? מהאנדלוסים? / "היי שלמה", כתב לי מישהו, "כיוון שאתה מעורב באלבום החדש שיצא לפני כשבועיים 'שלמה והאנדלוסים' כתבתי משהו בזהירות וכהרהור פנימי. האם תוכל לפרסם בטור?"
אני: לא נעים לי. יחשבו שאני עושה פרסומת.
הוא: "לא נורא, כולם עושים פרסומות".
אני מסביר: זה אכן אלבום שאני קשור אליו, למרות שהייתי פסיבי כי כולו פרי רעיון של המפיק המוזיקלי פטריק סבג, הוגה רעיונות, מחבר ארצות וממציא אותן, יליד אשדוד, בן העדה המרוקאית.
הוא: "פטריק לקח את שיריך, ניתק אותם מהפלייבקים המקוריים ונתן לתזמורת האנדלוסית מאשדוד להחיות אותם בעיבודים שלהם. על זה אני רוצה לכתוב הגיג, ואנא פרסם".
לפני התו הראשון / וכך כתב האיש: "יש מקומות שבהם המוזיקה אינה מתחילה בתו הראשון, היא מתחילה הרבה לפניו – בחצר פנימית בפאס, בסמטה בסביליה, בבית כנסת במרקש או בסלון קטן באשדוד שבו סבא מנגן והנכד מקשיב.
"'שלמה והאנדלוסים' הוא בעיניי לא רק שם של אלבום מוזיקה, הוא קודם כל גשר בין עבר שלא רצה להיעלם לבין הווה שמבקש להקשיב, מוזיקה של גלות שהפכה לבית. יש משהו מרגש בכך שהצלילים האלה חצו ימים ומדבריות, שרדו גירושים, נדודים ושפות מתחלפות – ובסוף מצאו את עצמם בארץ קטנה שבה אין ניצחון של סגנון אחד על אחר אלא ניסיון לפיוס, כאילו מישהו לקח את אבק הדרכים של אל-אנדלוס, עירבב אותו עם רוח הים של אשדוד והרוח של שיריך ונתן לו שם עברי. אז זהו, ותודה לכם", סיים והוסיף, "עם דמעה אנדלוסית אשדודית תל-אביבית בעין".
האמת, התרגשתי מאוד.
המצמוץ / וכך מתחיל הספר החשוב על אותו בוקר נורא ב-7 באוקטובר "06:29" מאת עמוס הראל, שרכשתי השבוע: "בפעם הראשונה שבה הגיעה יעל לייבושור (תצפיתנית) למחנה הצבאי נחל עוז היא התעלפה מרוב לחץ. כשגילי, אמא שלה, שאלה אותה למה היא חושבת שזה קרה, ענתה לה הבת:
'הבנתי'. מה הבינה? 'הבנתי על מה אני שומרת. אני ממצמצת בעמדה וחייל נהרג בגדר. אני ממצמצת, ורוצחים ילדים בקיבוץ'. בתבונתה, אומרת האם, לקח לבתה עשר דקות לקלוט את גודל הסכנה שאורבת מעבר לגבול".
(שנייה, אני כבר חוזר לספר.)
אוי, אווה קילפי / לפני כשבוע הלכה לעולמה אווה קילפי, מהמשוררות הגדולות של פינלנד שהצליחה לחיות עד גיל 98. איך מגיעים לגיל כזה? אולי כי בשיריה לא הרימה את קולה. היא לחשה, ובכל זאת שמעו אותה למרחוק. הנה, עובדה, אני שמעתי אותה פה, בחדרי בישראל. הייתי מניח את ספרה "הפרפר חוצה את הכביש" וקורא משפטים ממנו ומתעודד מזה שהשלג שומר עקבות גם אחרי שהאדם שכח לאן הלך, שהאהבה אינה מבקשת לנצח את הזמן אלא רק ללכת לצידו, שזִּקנה אינה תבוסה. אז הנה שיר של אווה קילפי שמתאים במיוחד לנו:
"אני מחבבת אנשים שדעתם פתוחה
אנשים המסוגלים לומר: מה? באמת? בחיי?
ממש לא ידעתי, זה בכלל לא עלה על דעתי.
דלת פתוחה היא יותר מחוכמה, יותר מלהיות צודקים
יותר מ'אני הרי אמרתי' ומ'ידעתי את זה כבר בשנת...'"
איך מגיעים ל-100? / שנתיים מעל אווה עדיין חי ובועט כמו סוס באוכפים לוהטים איש הקולנוע האמריקאי מל ברוקס. וכששואלים שורד חיים כמוהו איך מגיעים ל-100, התשובה של מל מקורית: "שרדתי כי צחקתי". ממה צחקת, יא מל? "מהכל", הוא עונה, "מטראמפ המוטרף עד הקקופוניה העולמית, כי אם החיים והעולם הם בדיחה, כנראה כדאי לדעת לספר אותה עוד ועוד כדי שלא ניכנס לפאניקה מיותרת".
יקיצה מבולבלת / הנה עוד קטע מתוך הספר על 7 באוקטובר: "'אם הפלאח שמעבד את האדמה הקרובה לגבול מצידה השני החליף לחולצה בצבע אחר, היא (התצפיתנית המדוברת) שמה לב. אם מסתכל ימינה כשבדרך כלל הוא מביט שמאלה, היא שאלה את עצמה מה השתנה שם'". אלא ש... אתם יודעים, איש לא הקשיב. ואז הגיעה השעה 06:29. "היקיצה מתנומת החגים הייתה איטית, הדרגתית ובעיקר מבולבלת".
שירה תחתונה (היופי) / משמאל בשכונה נשמעו בלילה זעקות מנחי "האח הגדול". למה הם צורחים ומה קרה? שאלתי. "זה נגמר", אמרו לי. כמעט באותו זמן, בתוך יום אחד התפוצצו מכוניות, בזה אחר זה חמישה נרצחים בתחילת השבוע, ורק ילד אחד ניצל. "הארץ יפה מכדי שיהיה עצוב אם היא תיחרב. שום דבר אינו יכול ליופי, בפני היופי אין לנשק סיכוי", כתבה אווה קילפי. טוב, היא חיה בפינלנד ואנחנו פה. יחי ההבדל.
וחזרה אחורנית: לאט-לאט העברתי את המרק לשכנה, שהעבירה לשכנה אחרת, שהעבירה לעוד שכנה. המרק לא נשפך... כי היינו זהירים.
