שוב העיניים דומעות כשאני יורדת מהרכבת בתחנת השלום, כמו שקורה להן תמיד למרות רצוני מאז פטירתה. כבר עשרות שנים שתל-אביב בשבילי היא עדנה וההגעה לשם כשהיא איננה מכאיבה כל פעם מחדש. בדרך ליציאה אני עוברת על פני מדבקות ההנצחה שוברות הלב עם תמונות הנופלים ודבריהם האחרונים, ושוב אני נבוכה מעוצמת האבל על אישה שהספיקה לחיות חיים מלאים, להביא לעולם ילדים ונכדים, מחזות ורומנים וספרי ילדים. אין ספק ששלוש השנים האיומות שעברו עלינו חידדו את הצורך בפרופורציות. עדנה עצמה הקפידה על פרופורציות עד יומה האחרון, ללא רחמים עצמיים וללא תלונה.
שוב אני אומרת לנהג המונית מתוך הרגל: "שפינוזה 8", ומיד מתקנת. מישהו אחר כבר מתגורר בדירה הקטנה המגניבה, יושב במרפסת בין האדניות המטופחות, שם עברו עליי שעות נפלאות בשיחות נפש ושיחות יצירה, דיבורים על המצב והרבה צחוקים. לפעמים רק שתינו ולפעמים אלונה (קמחי) הייתה מצטרפת או דניאלה (לונדון-דקל), סנדרה (שדה) הייתה עולה לרגע להגיד שלום. לעיתים הצטרפתי אני לפגישות שלה עם ענת (גוב) הבלתי נשכחת, וכבר מלמטה הייתי שומעת אותן נקרעות מצחוק.
אני מתקנת ונותנת לנהג את הכתובת של סנדרה, שם קבענו להפגש ביחד עם הלית (ישורון) למסיבה השמחה-עצובה שלנו, לציין בלעדיה את צאת ספרה החדש 'המשקיפות' (כתר). רומן מתח מלא בהומור ואירוניה שכתבה בשנתיים האחרונות לחייה, העוסק, לצד חקירת פרשת רצח של כוכב תיאטרון, גם ביחסים של סבתא יוצאת דופן עם בנה ונכדתה.
אני נכנסת בהתרגשות לדירה של סנדרה ומוני, שהייתה כבית שני לעדנה עשרות שנים. כאן התארחה באופן קבוע כשעוד חייתה בנהלל ומאז שחזרה לתל-אביב התגוררה בשכנות ונהגה להצטרף לארוחות המשפחתיות בסופי השבוע. האוכל של סנדרה היה היחיד שהייתה מסוגלת לבלוע בשבועות האחרונים לחייה, ואני זוכרת שסיפרה לי לא פעם שהשליח המסור מוני השאיר לה פלפלים וכרובים ממולאים ליד הדלת.
"אני אהבתי לבשל לה אוכל והיא אהבה לכתוב לי תפקידים", סנדרה אומרת, גם העיניים היפות שלה כבר לחות, "הכרתי אותה כשהייתי בת 19, בתחילת הלימודים באוניברסיטה בחוג לתיאטרון, בשיעור של פיטר פריי. היא עשתה תרגיל על הנאצים, כבר אז הנושא הזה העסיק אותה. היא התחילה את התרגיל ואמרה: 'הם תכף יבואו לקחת אותי, אני יודעת מה אני אעשה. אני אביא את הפספורטים, איך אני אעשה את זה?' ואז אני הצבעתי ואמרתי, 'טוק טוק טוק הגיעו הנאצים!' והיא אמרה, 'היא הפריעה לי אני לא יכולה להמשיך'. ככה התחלנו את היחסים. אחר כך הביאה לי פרח ונהיינו חברות. כל הזמן היא אמרה, 'אני אכתוב לך תפקידים'. אמרתי לה, 'בטח, מחר בבוקר תכתבי לי תפקידים!' זה נשמע אז כל כך מופרך. אבל זה קרה. היא כתבה גם כתבה, תפקידים ראשיים של נשים גדולות מהחיים. תפקידים מופלאים, כמו רות שטיין ב'סיפור משפחתי'. גם ברומן הזה שהיא בהתחלה חשבה עליו כסדרה הייתי אמורה לשחק את הסבתא".
צרויה שלו: "היא ידעה לשמוח בשמחת הזולת באופן עמוק ושלם. אם קיבלתי פרס או כיבוד כלשהו היא הייתה מאושרת עוד יותר ממני. אבל גם לחלוק איתה רגעים קשים היה תענוג כמעט. היא הייתה מתגייסת לגמרי ומתעניינת בכל פרט והרגשתי שכשהיא לצידי אני בטוחה יותר"
שלושתנו ליווינו את כתיבת 'המשקיפות'. עדנה נהנתה מאוד מהכתיבה והעדיפה להתעסק בספר ולא במחלה. "הייתה משוחררת לגמרי מכל חובה ומכל יומרה, אף על פי שאף פעם לא הייתה אדם יומרני בשום צורה", אומרת הלית, חברתה הקרובה זה שנים רבות, "אבל כתיבת הספר הזה הייתה לגמרי חופשית. כאילו נכתב כלאחר יד. אני זוכרת שנתנה לי לקרוא בחצי אדישות של 'קחי, תראי אם יש פה משהו', ואני התלהבתי. אהבתי את הספר ואהבתי אותה על היכולת שלה לשבת לעבוד כשבין לבין יש היומיום האונקולוגי. היא הופתעה מהתגובה. מאחר שלא התאמצה מה פתאום מגיעות לה מחמאות?
"יש כאן דיוקן עצמי, דיוקן עצמי כפול אפילו. הסבתא היא עדנה, אבל הנכדה המתוקה אך הפרובלמטית, יהלי, גם היא עדנה, עדנה הנערה הבוחנת את המבוגרת. חשבתי אז שחסרים דברים, שזה עוד לא ממש גמור. בהמשך הוא נמסר להוצאת כתר והגיע לידיים מאוד טובות שהשלימו את החסר בצורה מדויקת להפליא. אי-אפשר לזהות שיש תוספות כלשהן. זה ספר נהדר, פשוט נהדר".
אני מספרת להן כמה חששתי לחזור עכשיו אל הספר, מרוב געגועים, אבל מרגע שהתחלתי לקרוא התמלאתי שמחה והתרגשות כאילו אני זוכה לפגוש אותה שוב. אין ספק שגיבורת הרומן, פרופ' רות לפידות, ראש המכון לרפואה משפטית לשעבר, אישה קשוחה ועצמאית, חריפה ומצחיקה, מזכירה להפליא את עדנה, כפי שכותבת בתה אלישבע מזי"א באחרית הדבר היפה. "רות לפידות איננה רק דמות שנכתבה בהשראת אדם אחר, בדיוק כפי ש'המשקיפות' איננה רק היצירה האחרונה של אמי אלא גם באיזשהו מקום היצירה היחידה שהיא כתבה על עצמה ממש, מין 'פרוזה אוטוביוגרפית' על האדם הכל כך מיוחד שהיא הייתה. דמותה הצבעונית, דעותיה הנחרצות על כל דבר, המאכלים הפשוטים והרגליה המיוחדים שזורים לאורך הרומן כולו ואני מרגישה שהם כמו ד"שים קטנים מהעולם הבא".
עדנה מזי"א ז"ל
(צילום: יובל חן)
"גם לי הייתה הרגשה של פגישה מחודשת וכיפית עם עדנה", הלית אומרת, "שמעתי אותה מדברת, שמעתי את העברית שלה, את הסגנון שלה, את הפסקנות וההומור. השעות שקראתי עכשיו את הספר היו בשבילי כמו פגישה עם המתים האהובים. יש למשל כבר בעמוד הראשון: 'העדפתי להימנע משאלות שאין לי עליהן תשובה טובה'. זה כל כך עדנה. מספיק היה להגיד שאין לי עליהן תשובה אבל התוספת 'טובה' זו בדיוק היא. הצירוף הדיבורי, היומיומי שהוא ההומור והחן שלה, הדרך שלה לכתוב את העברית".
"אפשר לומר את זה גם על המחזות שלה", סנדרה אומרת, "היה לה כישרון מיוחד להעביר דרך השפה כל כך הרבה חיים וכל כך הרבה יצר. הייתה לה שמחת שפה. פשוט היה תענוג לקרוא אותה. עדנה גם אף פעם לא ויתרה — לא במחזות שלה ולא כאן — על סיפור אהבה. אני לא רוצה לעשות ספוילר אבל כשהספר מתקרב לסיום פתאום הבנתי שזה בעצם סיפור אהבה, וזו הייתה בשבילי הפתעה ענקית. פתאום התחילה שמה אהבה, פעם ראשונה בחיים. עדנה ידעה לכתוב התאהבות. ידעה לתאר איך אהבה מתחילה בגיל הזה. היא התחברה בקלות לעולם של הצעירים. רואים את זה ב'משחקים בחצר האחורית', שהיה שלאגר גדול ובהרבה מחזות שלה.
"תמיד גם היה לה חשוב לא לשעמם. לא לכתוב משהו שאין בו פאן. לכן הכיוון הבלשי משך אותה בספר הזה. שסבתא בת 70, מנתחת גופות לשעבר, הופכת פתאום לבלשית שחוקרת פרשיית רצח".
סנדרה שדה: "אני אהבתי לבשל לה אוכל והיא אהבה לכתוב לי תפקידים. כל הזמן היא אמרה, 'אני אכתוב לך תפקידים'. אמרתי לה, 'בטח, מחר בבוקר תכתבי לי תפקידים!' זה נשמע אז כל כך מופרך. אבל זה קרה. היא כתבה גם כתבה, תפקידים ראשיים של נשים גדולות מהחיים"
"גופות היא אמנם לא ניתחה אבל בני אדם היא אהבה לנתח, לראות מתחת לעור. לחפש את הסאבטקסט בכל סיטואציה", אני אומרת, "היה לה עניין עצום בבני אדם. זה אולי ההבדל הכי דרמטי בינה לבין גיבורת הספר, שמעדיפה להשקיף על המין האנושי במשקפת, ואין לה בכלל חברים וחברות".
אצל עדנה החברויות היו חלק כל כך משמעותי מהחיים. היא נהגה לומר שמשום שהייתה בת יחידה והתייתמה מהוריה בגיל צעיר יחסית, החברים הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. גם בחיי היצירה שלה נקשרו חברויות עמוקות, בשיתופי פעולה ממושכים עם פרטנרים שהפכו לחברים קרובים כמו עמוס גוטמן, עודד קוטלר, עמרי ניצן וכמובן החברות הקרובה והפורה להפליא עם ענת גוב.
"הצטרפתי למעגל הזה לפני 30 שנה כמעט אבל עדיין יחסית אליכן אני חברה חדשה", אני אומרת להן, "בטח הפסדתי המון".
"הפסדת את השנים הצעירות שלה", סנדרה אומרת, "היא הייתה אמיצה, הרפתקנית ונון-קונפורמיסטית. היינו סטודנטיות בסוף שנות ה-60 הפרועות. היא משכה אותי כל הזמן לתיאטרון. אני זוכרת שהלכנו לראות את 'שיער' והיא התעקשה לקנות כרטיסים בשורה הראשונה. כשהשחקנים הזמינו את הקהל לעלות לבמה היא הייתה הראשונה שקפצה לרקוד. אני קפצתי מיד אחריה. זו הייתה עדנה".
ענת גוב ז"ל (מימין) ועדנה מזי"א ז"ל
(צילום: כרמלה סנדרסון)
"כל השנים נשאר בה משהו מהבחורה ההיא, לגמרי, משהו צעיר, פתוח", אומרת הלית, "הייתה בה הרבה כריזמה. הקול שלה, הדיבור שלה, המבט שלה. התקשורת שידעה ליצור עם כל מי שרצתה. הישירות, הפשטות, האירוניה העצמית, המסירות שלה לחברים. בגלל כל זה היא כל כך חסרה.
"בשנות ה-80 הצלחנו עדנה ואני לשדך בין השתיים שהקימו את 'תולעת ספרים'. אני מצד פני הרשנזון, עדנה מצד אליענה יידוב, שהחברות איתה התחילה עוד בימי האוניברסיטה. שידוך שמחזיק עד היום! אלה היו השנים האינטנסיביות של הידידות שלנו. אני הייתי נתונה לעריכת 'חדרים' ועדנה הייתה מעורבת מאוד בעבודה עם עמוס גוטמן על 'נגוע' ו'בר 51'. משום מה היה משהו שובר לב לראות אותם יחד. נראו לי כמו שני עזובים נתונים תחת חסד מופלא.
"בעשור האחרון היינו נפגשות לצהריים בכל שבת ובימי הקורונה, בבתים של שתינו. מבשלות זו לזו. נוצר אז הרגל שבסוף כל ארוחה הייתי מקריאה לה את עמודי השבוע שתירגמתי מתוך 'הכלואה' והיא שומעת ומגיבה. אין פלא שהתרגום הוקדש לה. הקשב וההתלהבות שהיו בה, זו מתנת החברוּת".
"בשבילי אין לה תחליף, נתחיל מזה", סנדרה אומרת, "עברנו גם משברים. הייתה תקופה של עשר שנים שלא דיברנו בכלל. אבל זכינו לחזור להיות חברות הכי טובות וזאת הייתה מתנה גדולה לשתינו. היא ידעה לפרגן, וההתפעלות שלה נתנה לי מוטיבציה להמשיך. ומעבר לזה, גם מבחינה מקצועית היא חסרה לי מאוד ואני מפנטזת על התפקידים שלא הספיקה לכתוב. הכתיבה שלה לא חסרה רק לי אלא גם לממלכת התיאטרון כולה, כמו שאהבנו לקרוא למקצוע שלנו".
"אבל להיות חברה שלה היה גם לקבל ממנה לא מעט ביקורת", אני אומרת, "היא תמיד אמרה בכנות ובתוקף כל מה שחשבה, לא עשתה הנחות. מבחינתה זה היה חלק מהותי מתפקיד החברה".
"בוודאי", סנדרה צוחקת, "כל טיפול קוסמטי שעשיתי זכה ממנה לביקורת חדה ואכזרית".
"וזה השפיע עלייך?"
"ממש לא. זה רק דיכא אותי לרגע".
"עליי היא השפיעה מאוד", אני אומרת, "גם בגלל עשר השנים בינינו שהעניקו לה סמכות כמעט אימהית וגם בזכות האישיות שלה והדוגמה האישית שנתנה. בדיוק כמו פרופ' רות לפידות היא לא סבלה תלונות מיותרות, בכיות על חלב שנשפך ובכיות בכלל, התלבטויות ממושכות, חוסר מודעות וחוסר פרופורציות, רגשנות-יתר ופליזֶריות, כלשונה, והייתה לה הנאה דידקטית לנזוף בבני-שיחה על מעידה זו או אחרת. בתי ואני כבר שנים מכנות את האקט הזה 'לעשות עדני'".
"יחד עם זה היא הייתה נאמנה ללא תנאי, הייתה איתך באש ובמים", הלית אומרת, "ביטוי, שאגב מופיע כמה פעמים בספר החדש. כשהגיבורה נוזפת בכולם זה כל כך הזכיר אותה בשנים האחרונות. אבל לפעמים קשה היה לדעת עד כמה הנזיפה אמיתית וכמה היא מעין נקודת חן, או ביטוי להגנה חברית, בכל אופן הייתה משעשעת בתפקיד "המחנכת".
"אבל את היית הדמות אולי היחידה שהיא הסתכלה עליה מלמטה למעלה", סנדרה צוחקת, "איתך זה היה אחרת. את היית אוטוריטה".
צרויה שלו (מימין) עם עדנה מזי"א ז"ל ואלונה קמחי
(צילום: אלבום פרטי)
"את היית!" היא מתעקשת כשהלית מנסה להכחיש, "הנה הדוגמה הכי טובה: הלית אמרה שהיא לא יכולה לסבול שלוש נקודות ומאז אני בטראומה בכל פעם שאני כותבת שלוש נקודות".
"מתי היא הכי חסרה לך?" אני שואלת את הלית כשסנדרה מציעה לנו מתבשיליה שעדנה כל כך אהבה, מזרזת אותנו לבוא לשולחן הגדול שם ישבה פעמים רבות מספור עם בני המשפחה.
"כשקורה לי משהו טוב", הלית עונה, "כשאני שמחה היא הכי חסרה לי".
"זה כל כך נכון", אני אומרת, "היא ידעה לשמוח בשמחת הזולת באופן עמוק ושלם. אם קיבלתי פרס או כיבוד כלשהו היא הייתה מאושרת עוד יותר ממני. אבל גם לחלוק איתה רגעים קשים היה תענוג כמעט. היא הייתה מתגייסת לגמרי ומתעניינת בכל פרט והרגשתי שכשהיא לצידי אני בטוחה יותר. בשנים האחרונות אימצה בהתלהבות את מושג הככות הבודהיסטי ונעזרה בו כדי להשלים עם המציאות וכדרכה אף הטיפה לו. "זה המצב", הייתה פוסקת ביובש, מלווה את המילים בחיוך הנערי השובבי שלה, "ככות".
"אני זוכרת משפט שלה שלא נותן לי מנוחה עד היום", סנדרה אומרת, "היא כתבה פעם שאין דבר משפיל יותר מהמוות. ככל שמתבגרים מבינים יותר למה היא התכוונה".
הלית ישורון: "תמיד היה בה משהו צעיר, פתוח. הייתה בה הרבה כריזמה. הקול שלה, הדיבור שלה, המבט שלה. התקשורת שידעה ליצור עם כל מי שרצתה. הישירות, הפשטות, האירוניה העצמית, המסירות שלה לחברים. בגלל כל זה היא כל כך חסרה"
היא נפטרה חודשיים אחרי 7 באוקטובר, וכמו כל מה שהתרחש סמוך לתאריך הזה, הימים זכורים היטב, צבועים בצבעים קודרים של זעזוע ואובדן. ב-4 באוקטובר ירדתי מהרכבת בתחנת השלום ולקחתי מונית לשפינוזה 8 כשבתיקי כתב היד של 'המשקיפות' עם הערות שסימנתי בעיפרון. נשביתי לחלוטין בקסמו ובחינו של הרומן, אבל כמו הלית התרשמתי שיש עוד צורך בליטוש וגם בכמה השלמות. ישבנו שעות ארוכות במרפסת ודיברנו על הספר ועברנו על ההערות, כפי שעשינו פעמים רבות ב-30 השנה האחרונות. כל מחזה וכל ספר שלה קראתי לפני שראה אור, כל ספר שלי היא קראה והעירה הערות רבות-ערך. אבל אני כבר ידעתי ובוודאי גם היא, שזאת הפעם האחרונה. היא לא תקרא טיוטה של הספר הבא שלי. אני לא אקרא עוד אף יצירה חדשה שלה.
היא הייתה כבר מאד רזה וחלשה, אבל חריפה וערנית כרגיל. תמיד ידעה גם לתת וגם לקבל ביקורת ולא נבהלה מההערות, להפך. כבר למחרת דיווחה שהיא עושה בשמחה את שיעורי הבית, וביום שאחרי התקשרה ודיברנו על כמה הערות.
היום הבא כבר היה 7 באוקטובר וכשהתקשרתי אליה אחר הצהריים סיפרה שהיא בוכה בלי הפסקה, היא שלא יכלה לסבול דמעות. במקביל למצב המדינה מצבה הידרדר במהירות. בכוחותיה האחרונים עוד הספיקה להתייחס לחלק גדול מהתיקונים של הלית ושלי, תמיד היה לה מוסר עבודה גבוה. "אין שיעורים שלא עושה!" כתבה לי. כששאלתי איך מרגישה הייתה עונה בקצרה: "לא משו" או "לא להיט".
בהמשך שהתה כמה ימים אצל בתה בנהלל ושלחה לי משם את תמונות נכדיה הפעוטים שנוכחותם גרמה לה אושר גדול. בניגוד לגיבורת הספר היא הייתה סבתא משגעת, גם לקטנים וגם לגדולים, ולא נזקקה למסע החניכה הרגשי שהיא מיטיבה כל כך לתאר. בשלב מסוים רצתה לחזור הביתה אבל כבר נזקקה לעזרה. כל חבריה התגייסו מיד לתורנויות, חברות מכיתה א' לצד חברות וחברים מהמשך החיים בקבוצת הווטסאפ שאלישבע קראה לה "המלאכיות של אמא" למרות שהשתתפו בה גם כמה מלאכים כמו אנריקה (רוטנברג) ושבי (גביזון) ויובל (סיגלר).
אחת התורנויות האחרונות שלי הייתה ביום ששוחררו הנשים והילדים בעסקת החטופים הראשונה. אני זוכרת היטב איך ישבנו נרגשות מול הטלוויזיה ולא החמצנו דקה מהשידור. זה גרם לה אושר עצום וכל כך שמחתי שהספיקה. לפחות לא ראתה את ההפקרה הנפשעת של אלה שנותרו שם, חשבתי לא פעם בהמשך, מסוג הנחמות העקומות שאנחנו מנסים להעניק לעצמנו מאז 7 באוקטובר.
כריכת הספר 'המשקיפות'
"שבועות המחלה האחרונים של עדנה כבר חפפו את 7 באוקטובר. הזוועות שעשו לנו, הזוועות שהחזרנו להם. הכל נכנס לשק האבל", הלית אומרת, "המוות היה בכל מקום. האבל היה בכל מקום. גם הכעס. כשמתה לך חברה מתה לך גם בת-קול. מת לך הד ומת לך עד".
ובכל זאת היא מהדהדת בתוכנו, אני חושבת ברכבת בדרך חזרה, לרגעים נדמה היה שהיא יושבת שם איתנו בדירה של סנדרה ומוני, עם הרהיטים החומים והחמים, משתתפת במסיבת הגעגועים השמחה-עצובה שלנו. •
