מדונה לא יודעת, אבל אני חייבת לה סליחה. עד כדי כך אני מרגישה אשמה, שהמון זמן אני לא מעיזה לשמוע את האלבום החדש שלה. הוא פשוט יושב שם, זמין לחלוטין בתוך הספוטיפיי שלי, ובכל זאת אני לא מעיזה ללחוץ פליי מרוב שאני מרגישה שזה לא מגיע לי, ליהנות מהמוזיקה שלה. "נו באמת", אומרת לי חברה, "מדובר במדונה, למען השם, זו המלכה האם של הפופ, אחת הנשים הכי מפורסמות בהיסטוריה. את חושבת שמזיז לה שאי שם, בארץ הקטנה והנחשלת שבה היא לקחה פעם שיעורי קבלה, יושבת איזו כתבת בת 50 פלוס שמרגישה אשמה שהיא תקעה לה סכין בגב?"
והיא צודקת, אבל מה לעשות שהתחושות שלי אמיתיות לגמרי. אני כל הזמן חושבת שאם דנה בת ה-17 הייתה יודעת איך הרשיתי לעצמי לדבר על מדונה, היא הייתה מתביישת בי נורא. כי מדונה לימדה אותי כל מה שהייתי צריכה לדעת על מה זה להיות אישה שלוקחת מקום בעולם הזה. זה היה כמו לעבור סטאז' מזורז בנשיות.
(איור: James Devaney/Getty Images, עיבוד: לביאה טושינסקי, AI)
היא לימדה אותי שאישה זה לא רק דבר אחד, את יכולה להיות טום-בוי או סקסית כמו מרילין מונרו, העיקר שתביעי את עצמך בחופש מוחלט, ושאף אחד בחוץ, בטח לא אבא שלך, לא יעז לנסות להגדיר אותך. היא הראתה לי שאני ממש לא חייבת להיות ילדה טובה ועדינה כדי שאיזה גבר יבחר אותי, שאם אני רק אתן לנשמה שלי לקרון ולצבעים הפרועים שלי לצאת, אני אהיה זאת שבסוף תיבחר. "איך יכולת לשכוח את כל מה שאת חייבת לה?" אני חושבת, "איך יכולת לגדול ולהפוך לשמרנית מבאסת שיושבת ושופטת אותה?"
נכון, הייתה לי סיבה. בחמש השנים האחרונות היא נראתה כל כך מגוחך שרוב האנשים מסביבי חשבו כמוני, שהיא איבדה כל שמץ של מודעות. זה התחיל בניתוחים הפלסטיים שלה, או שאלה היו סתם הזרקות ומילויים, אין לי מושג איך לקרוא לשורת הטיפולים הזו שהצליחה להפוך אותה מאישה מהממת עם פנים נדיבים וחזקים של אריה לדבר הפסיכדלי הזה שראיתי באינסטגרם.
אני יודעת, זה בדרך כלל הדיל שלנו עם מפורסמי העולם. הם זוכים בכל הביליארדים והתהילה, ואנחנו מקבלים בתמורה זכות ניחומים אחת - לרדת עליהם כמה שבא לנו. אבל היה משהו בירידות שלנו שחרג מרכילות הסלבים הנורמלית, זה היה בוער מדי, מלא טינה מדי. ולא הבנתי למה אני רודפת אותה ככה, עד שיום אחד צפיתי בסטורי שלה, כשהיא מתחבקת עם בחור אפריקאי יפה כמו השמש שנראה לי בערך בן 20. "טסתי לאפריקה לפגוש מוזיקאים מקומיים ולקבל השראה", היא כתבה. רק שאני לא האמנתי לה שמה שמעניין אותה זה לחפש לעצמה מוזיקה חדשה ו"להצית מחדש את הסקרנות שלי", כל מה שיכולתי לראות זה ביליארדרית בת כמעט 70 שלופתת בידיים מלאות גידים בחור אומלל בגיל של הבן שלה, מנצלת את הכוח הקפיטליסטי שלה, את הפרסום והדולרים, כדי לקנות לעצמה אהבה.
וככה ישבתי וחשבתי לעצמי שמעניין אם אחרי הסשן המוזיקלי מדונה תנסה להפוך את הצעיר עם עצמות הלחיים המפוסלות לג'יגולו שלה, עד שפתאום קרה דבר מוזר. במקום להיגעל ממנה, נגעלתי מעצמי והמחשבות המלוכלכות והרעות שלי עליה. נזכרתי איך באותו הבוקר נכנסתי ללמד כתיבה בתל-אביב, וישבה שם תלמידה יפה ורעננה בת 30 שלא הפסיקה להעיר לי כמה אני בומרית. "מה את מדברת איתנו על השירים של טיילור סוויפט", היא צחקה, "כל כך ברור שאת אומרת את זה רק כדי להתחנף לצעירים".
אחרי זה, כשיצאתי מהכיתה, תפסתי את הבבואה שלי בזגוגית של חנות ופתאום נראיתי לעצמי כמו איזה מוצג מוזיאוני, לבושה בחולצה מחויטת ומדדה לי על עקבי הסטילטו שלי בעולם שבו כולן מסתובבות בביטחון לא מתאמץ על סניקרס שטוחות. ובערב, כשרן רצה שנעשה סקס, אמרתי לו שאני מתה מעייפות ועליתי לחדר השינה ושמה ראיתי בסתר ובלי להעז לשים ווליום פרק של “חתונמי”. "איך את מרשה לעצמך ללעוג לאישה שאשכרה קמה ונסעה לפאקינג אפריקה כדי לשמוע מקצבים חדשים?" חשבתי, "תראי את החיים שלך, יושבת ומוחקת את כל הכאבים שלך מול ריאליטי, ומתה מפחד שתשמעי את הצעדים של רן במדרגות, שרק לא יתפוס אותך צורכת זבל כמו לוזרית במקום לעשות אהבה איתו".
באותו הלילה, אחרי הסטורי שמדונה העלתה מאפריקה אחרי שחצתה חצי עולם במטוסה הפרטי, אני הבנתי. אני והחברות שלי יכולות להתנחם במה שקרה לה עד מחר, אבל בפועל מה שקרה לי, ואולי גם להן, גרוע פי מאה. היא שם, נושמת אוויר מלא בתבלינים ובעשן מדורות, מנגנת על איזו דלעת משונה עם מיתרים באולפן, ואני פה, מתחת לשמיכה בביתי המוזנח והמלא בשערות כלב, בוהה בסטורי שלה וחיה דרכה.
אני לא זוכרת מתי התחיל הדיבור על זה שמדונה חוזרת. שזה האלבום הכי טוב שלה זה שנים, טור-דה-פורס של יוצרת אמיתית שמעולם לא הסכימה להפסיק לחפש. פתאום נזכרתי שמדונה אישה חכמה בטירוף, ולכן ברור שהיא הבינה מיד שחצי עולם לועג לה. אבל היא לא נתנה לזה להפריע לה. היא המשיכה לנסות להמציא את עצמה ולהיכשל ולקום שוב. היא פשוט ליטשה את הדמות החדשה, וכן, טעתה גם לא מעט בדרך. ועכשיו, היא סוף-סוף הרגישה מוכנה לבקוע מהגולם, ואלוהים, איזה פרפר יפהפה וחסר פחד יצא משם.
ומהרגע שהיא בקעה שוב לעולם עם התקליט החדש, היא חזרה שוב ללמד אותי. שוב ושוב הקשבתי לראיונות שלה ושמעתי אותה מדברת בכנות שנדמה לי שלא שמעתי ממנה אף פעם. היא אמרה שהיא בעצם שונאת את האינסטגרם ואת כל השהות ברשת. "זה מהפנט ובו-זמנית הורס את הנשמה", היא אמרה. "לפעמים אני פותחת את האינסטגרם, משהו קופץ לי לעיניים וזה מוביל אותי לוויז'ואל הבא, ואז אני עוצרת ואומרת לעצמי: 'היי, יש לך 5,000 דברים לעשות, תניחי את הטלפון’. למה אני נותנת לישות הלא-קיימת הזאת כוח על הנשמה שלי? על המוח שלי? הזמן הוא יקר, אז מה אני יכולה להשיג עכשיו?"
היא הזכירה לי שגם אני מבזבזת את חיי על גלילה אינסופית, קופצת כמו חרגול מסומם מידיעה על עוגת החתונה המוגזמת והיקרה של איזו משפיענית רשת שאני אפילו לא יודעת מי היא לעזאזל, ומשם לתחקיר שלם בג'מיני על מי זו לילי בוחבוט הלוי בכלל. רק שבשונה ממדונה, אני לא נזכרת שהזמן יקר ויש לי 5,000 דברים אחרים לעשות, פשוט כי עוד לא מצאתי את האומץ שלה יש, לספוג את כל חיצי הרעל והלעג האלו, לשמוע מאנשים שאני מגוחכת רק כי אני עדיין רוצה להתנסות, וללבוש דברים לא נאותים רק כדי להעיר את האישה המשחקית שבתוכי, ובעיקר, כי אני מתביישת לנסות לקחת מקום בעולם צעיר שלא מבין למה אני לא פשוט מקפלת את עצמי כמו אוהל סיירים פרה-היסטורי ומעלימה אותי מהמרחב הציבורי, מה, אני לא רואה שאני מביכה?
"הדבר הכי שנוי במחלוקת שעשיתי", אמרה בראיון ההוא, "זה פשוט להישאר בסביבה". והיא כל כך צודקת. בגיל 67, להעז ולדרוש לעצמך מקום בולט בעולם הזה, זה חתיכת דבר חתרני. בטח כשאת אישה, כי למוזיקאים והשחקנים והכוכבים הגברים שלנו, אנחנו סולחים בקלות על אותם הדברים. מיק ג'אגר עדיין רוקד בהופעות, וכן, צוחקים עליו קצת, אבל הוא זוכה להערצה ומארון 5 הקדישו לו המנון עם השורה "לזוז כמו ג'אגר", ופול מקרטני? את הריספקט שהתקשורת והקהל מפגינים כלפיו, כשהוא משיק את האלבום החדש והלא-טוב שלו? מדונה יכולה רק לחלום לקבל.
למה אי–אפשר לנצנץ כמו מדונה? להתחבר לצעירים, להזריק שליית קרוקודיל, אם זה מה שגורם לך לחבב את הפנים שלך. עדיף מלהיות אפורה ולהיטמע ברקע, רק כי נכנעת לטרור הפאתטית ששמור לנשים שמעיזות לחמוד עוד קצת קיום
מדונה אמנם צעירה מהם בשנים רבות, רק שבעוד ג'אגר נחשב לשורד, גבר חזק שממשיך להילחם בכל פעם שהוא עולה על במה, מדונה נחשבת לנואשת, למתחננת, כי היא מתעקשת להמשיך להופיע. למה? כי בתור אישה היא נמדדת קודם כל בכמה היא מושכת, ולא בתכונות המדהימות שלה, כמו ג'אגר. למי אכפת שהיא פייטרית, חזקה, ממשיכה להיאבק על האמנות שלה, היא בת 60 פלוס ולפיכך היא כבר לא חפץ סקסי, היא סיימה את תפקידה כמשעשע חך.
איזה מזל שבסוף מדונה ניצחה. העולם שלא הפסיק ללעוג לה פתאום נזכר כמה היא משמעותית וחשובה לו, כמה היא החלוצה שעשתה ראשונה את כל מה שכוכבות הפופ של היום חושבות שהן המציאו. "כמה מטומטם זה היה מצידי להתקפל", אני חושבת כשאני רואה אותה, הרי אם את רק ממשיכה ליצור ולהשמיע את הקול שלך בלי לפחד ובלי לוותר, בסוף משהו תופס, משהו אמיתי יוצא ממך, כמו באלבום שלה, ואז גם מגיע הכבוד. אבל אני לא רציתי לקבל ביקורת, אז הלכתי הצידה וניסיתי להזדקן בצורה אסתטית, בלי להגעיל. כי זה מה שהחברה רוצה מאיתנו, לא? שנזדקן "בחן", שנשלים עם ההפיכה שלנו לאישה אצילית וממושטרת שמקבלת את הגיל שלה.
כשאני רואה אותה עכשיו, אני פשוט לא מבינה מה השוס הגדול בכל ההזדקנות החיננית והמנומסת הזו. למה אי-אפשר להמשיך לנצנץ ולזהור כמו מדונה? להתעניין במוזיקה חדשה ולהתחבר לאנשים צעירים, להזריק שִׁליה של קרוקודיל מצידי, אם זה מה שגורם לך לחבב את הפנים שלך יותר. להיות אקסצנטרית, כן, אבל זה עדיף מלהיות אפורה ולהיטמע ברקע רק כי את נכנעת לטרור הפאתטית הזה ששמור לנשים שמעיזות להמשיך לרצות ולחמוד עוד קצת קיום. והנה, האישה שלימדה אותי כל כך הרבה בגיל 17, חוזרת ללמד אותי עוד שיעור. היא בת 67, אני בת 55, לי יש כתף קפואה ולה יש ברך שכבר לא עובדת כי הסחוס נשחק לה. ובכל זאת, היא מדהימה כמו פעם כשהיא לוקחת את היד שלי וקוראת לי להצטרף אליה. "אני רוקדת כדי להישאר חיה", היא אמרה בראיון ההוא, "אם תפסיקי לזוז, את תתחילי למות".
