בסוף שנות ה-80 אבא שלי פתח ספריית וידיאו בהוד-השרון. ראשיתה בחלל ריק, ליד שמואל מהתבלינים, וסופה כחצי חנות לקלטות וידיאו וחצי חנות נעליים, בצמוד למכולת של ראובן. לטובת חידוש המלאי היינו נוסעים באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, איפה שרוכלים מכרו ברעש פחיות של קריסטל במקררים גדולים והזיעו. הסרטים, שנקנו בדולרים, היו מהוליווד. המציאות הייתה רחוקה משם מאוד.
בחדר קטן ונטול חלון, אבא קנה לראשונה את הגיבורים שלו, צ'רלס ברונסון וצ'אק נוריס, ואז חזר הביתה להראות אותם גם לאחרים. בפתיחה החגיגית, עם בורקסים ועשן סיגריות, הוא הזמין את כל מי שהכיר לראות את עשרות הקלטות שניצבו על המדפים. הוא חילק אותן לנושאים: פעולה, דרמה, מצוירים. למעלה, ליד התקרה, הוחבאו הסרטים למבוגרים. החנות הייתה מלאה באנשים שדיברו על סרטים ועל עבודה, על מה שקשה ועל מה שקל, ובסוף הביקור לקחו בהשאלה את הסרט הכי חדש שאבא שמר רק להם. עם השנים צמחו ערוצי הכבלים ורשת 'בלוקבסטר' עשתה עלייה. החנות של אבא לא זכתה לארח את מהפכת ה-DVD ונסגרה. חנות הנעליים, אגב, שרדה.
ב-2016, לפני עשור בדיוק, אבא והווידיאו נפטרו בהפרש של חודשיים בלבד. עד כדי כך הקשר ביניהם היה קרוב. את האדם לקח הסרטן ואת המכונה לקחו מכונות חדשות ומשוכללות יותר. ואת שניהם, אבא ומכשיר ה-VHS (ראשי תיבות של "מערכת וידיאו ביתית"), לא מייצרים יותר.
עשור למותו של מכשיר הווידיאו ו-70 שנה להמצאת המכשיר המסחרי הראשון הם הזדמנות לחזור למהפכה אמיתית, ששינתה את התרבות ואת הרגלי הצריכה שלה, נחשבה לאיום על העבר והפכה בעצמה לנחלתו כשהטכנולוגיה עשתה את מה שהיא יודעת לעשות. חוויית הצפייה התהפכה בזכות היכולת להקליט תכנים, להריץ אותם קדימה ואחורה ולהשתחרר מעריצות השידור החי. בהתאם, נולדו ז'אנרים שפרחו מחוץ לג'ונגל של תעשיית הקולנוע וסרטי פולחן שלא הצליחו שם, כמו 'בלייד ראנר', זכו לחיים חדשים באמצעות הכלי המהפכני.
גם בישראל הבינו את הפוטנציאל: מקלטות ילדים של הפסטיגל ומחזות-זמר דרך המלודרמות של אבי ביטר ועד סרטי פורנו. ומעל הכל, הווידיאו היה שביל הבריחה מהכלא של קובעי הטעם באותם ימים. הוא איפשר בפעם הראשונה לכל זרם תרבותי להביע את עצמו ולמצוא קהל וקהילה: לדבר על סרטים, לעשות אותם, לתעד את ישראל של השכונות והפחונים. לצד זאת, הוא נתן עוד הזדמנות להרגיש חלק מהעולם הגדול, גם לאחר ש'מת לחיות' ירד מהמסכים, או ללמוד בעל פה את 'צ'רלי וחצי' בלי לחכות שמישהו בטלוויזיה יחליט שהגיע הזמן לשדר אותו.
"הווידיאו עשה מהפכה ענקית בהרבה תחומים", אומר בועז דוידזון, הבמאי מאחורי הצלחות קולנועיות אדירות כמו 'שבלול', 'אסקימו לימון', ו'צ'רלי וחצי', שנשמרו בזיכרון הלאומי בין השאר בזכות מהפכת הקלטות. "פתאום יכולת להשיג כל סרט שחלמת עליו, לראות סרטים מילדותך שעד לאותה נקודה לא היה שום דרך לראות. זה יצר גל של רווח ועושר לכל הענף. מצד שני, אצל יוצרי הקולנוע פתאום היה גל ענק של סרטים שנוצרו מלכתחילה עבור קלטות וידיאו ולא לבתי קולנוע. עשו כאלה המונים, רובם לא היו שווים והיו סרטים איומים, אבל זה פתאום נתן איזושהי תנופה אדירה".
איך זה השפיע עליך?
"פתאום נולד אויב נוראי, הפיראטיות. גנבו לנו את הסרטים. קרה שסרט שהיה אמור לצאת בפרמיירה, נגיד בשישי או שבת, ביום חמישי בבוקר כבר היה אפשר לקנות אותו בגרושים בתחנה המרכזית. וזה קרה בכל העולם. ניסו לעשות כל מיני דברים, אבל לא עזר, תופעת הפיראטיות רק התגברה. היום, אגב, יש קלאסיקות משנות ה-70 ועד ה-90, שאם הן במצב טוב הן יכולות להגיע לסכום של 100 אלף דולר. אם הקסטה חדשה והעטיפה במצב טוב".
בעוד דוידזון זכה להצלחה על המסך הגדול והמשיך אותה באמצעות הווידיאו, במאים כמו ימין מסיקה וירמי קדושי חיו בעיקר בצפייה הביתית: השניים יצרו, הפיקו וצילמו עשרות סרטים ללא שום תמיכה ציבורית, שכן הם נתפסו כנחותים. סרטים כמו 'קורבן האהבה', 'בוכה בגשם' ו'שלום לך סיגל' הציגו מלודרמות על אהבה בלתי אפשרית בין עדות ועל קיפוח מזרחי בתעשיית המוזיקה ומחוצה לה. אבי ביטר, ליאת בנאי ותמיר גל שרו, בכו והפכו לגיבורי תרבות בשכונות.
זה התחיל בקליפים לזמרים שגם נדחו על ידי הממסד. "בשכונות ובעיירות הפיתוח מאוד אהבו את הסגנון, את זוהר ארגוב, את זהבה בן, עופר לוי. אז היינו מצלמים שלושה-ארבעה קליפים ביום, ומוכרים את זה כקלטת וידיאו. ואז ב-1992 יצא הסרט הראשון, 'קורבן האהבה'", מספר מסיקה.
בועז דוידזון
(צילום: טל שחר)
והצלחת להרוויח?
"הייתי נותן סרט למפיצים, ואז כשהייתי בא למפיץ ואומר, 'נו, אפשר לקבל כמה גרושים? בכל זאת עבדנו'. הוא היה אומר, 'לא, היו מלא זיופים'. בשבילי זו דווקא הייתה מחמאה: וואו מזייפים אז סימן שאוהבים את זה".
אז כסף לא ממש ראית מזה.
"העניין המסחרי פחות עניין אותי. נכנסתי לזה מהזווית היותר-אידיאולוגית. רציתי לתת ביטוי וחשיפה לכל הז'אנר, לזמרים, למוזיקה. הייתה אטימות טוטאלית והערות ש'זה לא איכותי' וש'זו לא רמה'".
אבי ביטר, הזמר והכוכב בחלק ניכר מהסרטים ולימים גם במאי בעצמו, לא נעלב אלא המשיך להתמקצע תוך כדי תנועה. "לא עבדנו מקצועי", הוא מספר, "ראו את הבום של הסאונדמן בפריים בהתחלה למשל. הסרט האחרון שעשיתי כבר מקצועי ואין פדיחות. הכל מחשב, ואפשר למתוח ולחתוך. בתקופה ההיא בשביל לערוך סרט היה צריך לחתוך את הסליל. היה יותר כיף".
יצרת עשרות קלטות. הן היו רווחיות?
"לא נהיים עשירים מזה, אבל הרווחנו את מה שהוצאנו. זה כמו כרטיס ביקור. הוא עושה לך פרסום. זה לא הוליווד שעושים סרט ומרוויחים 30-40 מיליון דולר".
בלי הווידיאו אתה חושב שהייתה לך דרך לפרוץ?
"לא בסרטים, כי אין לי תקציב לעשות קולנוע, ולא נתנו לי אף פעם תקציב, גם כשהגשתי בקשות. ועשיתי הכל לבד, תמיד לבד. אחרי זה התחילו להעתיק אותי כל מיני זמרים שניסו גם להיכנס לזה, אבל לא היה להם את זה כמוני. אני ידעתי לשחק נכון. לא למדתי משחק, אבל למדתי את הקולנוע ברחוב. כמו הבמאי פליני".
אבל בשלב מסוים, גם תור הזהב של הקלטות המחתרתיות הסתיים. "הפסקתי כשכבר נגמר הכוח", מודה מסיקה, "כל העניין של ההפצה השתנה וגם היו בעיות של תקציב. וגם לא פירגנו, שזה נורא מרגיז, אתה עובד כל כך קשה על סרט, וכל מי שמתעסק בתחום זילזל, זה משהו שקצת לקראת הסוף כבר נמאס. אבל הסרטים האלו, הם אלו שפירסמו את כל הזמרים".
מישל באב, שותף ב'ענק הסרטים': "יש כאלה שבאים באופן קבוע, אפילו רק לשבת, כי זה מרגיע אותם, זה כמו לחזור בזמן. הקהל מורכב מכל הגילים. הם רוצים וידיאו פיזי. יש גם אספנים, ויש כאלה שרק קונים לשים על המדף ליופי. הצעירים? הם רוצים 'פוקימון'"
מי שהכין את הקרקע לקראת פריצת הדרך של מסיקה וביטר היה מוסד חדש ומלהיב: ספריית הווידיאו. בא לכם סרט ואין לכם כוח לקולנוע? באים לחנות, בוחרים, משלמים ומחזירים אחרי יומיים או שלושה. המנומסים שבינינו גם היו מריצים אחורה.
'וידיאו פופ', שנפתחה בגבעתיים ב-1978, הייתה ספריית הווידיאו העברית הראשונה וזה לא היה הדבר האקסקלוסיבי היחיד שהיה בה. מיכה איינמר ז"ל, טכנאי גז, החליט לצאת להרפתקה אחרי ששמע מחבר על מכשיר חדש שיצא בגרמניה: נגן Betamax שעבד על קלטות בטא, ונחשב ליקר יותר מה-VHS. לא רק שזה לא להפריע לעסקים, להפך: "היה טירוף, בימי שישי המשטרה הייתה סוגרת עם סרטי סימון חלק מהרחוב אצלנו", מספר יריב איינמר, בנו של מיכה, שגם עבד בספרייה ולאחר מכן בעסקי הווידיאומטים. "בהתחלה, וידיאו היה מכשיר לעשירים. קהל הלקוחות היה סלבס ואנשים שיכלו להרשות לעצמם. היה שם משהו מאוד רומנטי בלהתאים סרט לזוג שמגיע ולשמוע יום למחרת איך הייתה החוויה. זה היה ברמה שהייתי מתקשר ללקוחות ושואל איך היה הסרט".
מתוך 'בת ים-ניו יורק'
(צילום: צילום מסך)
איזה עוד לקוחות היו לכם?
"קיבוצים ויישובים שהיו לקוחות שלנו מכל העוטף. הייתה פעם מערכת כבלים פנימית של קיבוצים, אז הם היו משכירים מאיתנו את הסרטים. לוקחים 100 במכה".
מן הסתם, ישראל לא המציאה את השכרת הסרטים וגם לא הייתה חסינה מאפקט הגלובליזציה ששטף את ישראל בניינטיז. וכך, בשנת 1995, נפתח בישראל הסניף המקומי הראשון של רשת 'בלוקבסטר'. עשר שנים קודם, בטקסס, הוקמה הרשת שהחזיקה בשיאה כ-60 אלף עובדים על פני 4,700 סניפים בארה"ב בלבד ועוד 2,600 סניפים ב-17 מדינות בעולם. לרגל השקת הסניף הבכור ברמת-גן הוקרן סרט של דיסני על קיר בית המלון ששכן מעל לחנות. בתוך חמש שנים כבר צמחה הרשת ל-13 סניפים ומעל ל-170 וידיאומטים. אחר כך היא התמזגה עם 'ענק הווידיאו', שהייתה הגדולה בישראל עד אז. מספר הסניפים והמכונות הוכפל. האגדה מספרת שבכל לילה העבירו מנהלי הסניפים של 'בלוקבסטר' את דוחות הרווח למשרד הראשי בלונדון. ובכל שנה, בדוחות שסיכמו את המכירות בערב יום כיפור, ניסו להבין אם הנתונים החריגים הם תקלה.
"האסטרטגיה שלנו בישראל הייתה יפה ולא עבדה כמעט באף מקום אחר בעולם", מספר אילן גבעון, מנכ"ל הרשת בישראל מיום הקמתה ועד 2002. "מהר מאוד הבנו שחנויות של 400 מטר זה לא שטח שמתאים למדינה כל כך קטנה. החנויות הגדולות היו מאוזנות או מפסידות, והחנויות של 200 מטר היו מאוד רווחיות. אבל אין כמו הווידיאומטים, שכל אחד מהם היה יצרן כסף אדיר. הקמנו מאות ואיפשרנו לאנשים לקפוץ ליד הבית ולבחור סרט שכרגע ירד מהקולנוע ב-15 שקלים. עבדנו על הרבה סטטיסטיקה, לראות כמה עותקים להכניס מכל קלטת, כי השטח שלו מוגבל ל-150 סרטים".
מאיפה נולד הרעיון למכשיר כזה בכלל?
"גנבתי את זה מאיזה חבר'ה שוודים, שהביאו מכונות צהובות לכל מיני בעלי ספריות פרטיים. הם לא בדיוק רשמו זכויות. במקביל התחילה חברה ישראלית בקיבוץ עין חרוד לייצר כאלה. הזמנתי 100 חתיכות, כל אחת עלתה בסביבות 100 אלף שקלים. היה צריך גם למלא אותה בקלטות, ולטפל בה, ולמצוא מי ייתן חשמל ברחוב. ביזנס בפני עצמו. אבל החשיפה הייתה גדולה. היו 300 נקודות מכירה בכל חור ובזה ניצחנו".
ספריית וידאו
(צילום: יונתן בלום)
"זה היה עסק גאוני", אומר איינמר, "היינו משלמים למכולת או סופר, לא משנה מה, מבקשים מהם לשים בחזית החנות מכונה תמורת כמה מאות שקלים. זה היה עסק פעיל אוטומטי אבל גם סיוט חיי".
למה?
"אם באמצע הלילה נגרם נזק הייתי צריך לנסוע באמצע הלילה וזה לקח שעות. לכל אזור גם היה אפיון משלו, בני-ברק למשל ורמת-גן ומסביב. אגב, בבני-ברק הפורנו הכי עבד".
דווקא שם?
"עפו על זה ממש. מדי פעם היו שורפים לנו אחת מהמכונות, אבל זה היה כלכלי. בסופו של דבר גם לנו הפריע להשאיר את התמונות שרואים, אז היינו שמים על התמונות כל מיני כוכביות ופה ושם".
גם ב'בלוקבסטר' הבינו שעם כל הכבוד לסקורסזה או אפילו ברוס וויליס, אנשים נמשכים יותר לצבע הכחול. "'בלוקבסטר' הייתה עסק משפחתי והיה צריך לקחת את זה בחשבון", מסביר גבעון, "אז מתוך 20 טורים של סרטים, הפורנו קיבל שלושה בצד שמאל".
ומה היה חלקם בהכנסות?
"הם ניצחו את כולם. הייתי נוסע עם מי שהייתה אשתי ברחובות הערים, היינו חוזרים ממסעדה או מסיבה ואני הייתי מסתכל על התאורה של הווידיאומטים מהאוטו בכביש: אם יש אור סימן שכל הסרטים עדיין בפנים. כל צד שמאל, שזה רק הפורנו, היה כבוי. הייתי אומר לאשתי, אוף, איזה עיר חרמנית אה?"
כיוון שהסרטים הללו לא הגיעו קודם לקולנוע, נוצר צורך של המפיץ המקומי לתרגם את השמות שלהם לעברית. גם כאן המוח הישראלי מצא פתרונות יצירתיים, שהולידו שמות כמו 'חקירות פנימיות' ו'הדוור תמיד דופק פעמיים'.
"אני ורחל המזכירה שלי, שהייתה גם מנהלת הפרסום, היינו עושים ישיבות שמות", נזכר גבעון. "אני זוכר ישיבות שלא הצלחתי לנשום מרוב צחוק. 'בלוקבסטר' לא רצו למנוע את הערוץ הזה, אבל ביקשו שנשמור על פאסון: על העטיפה, שלא יראו יותר מקצת גוף וגם שהשם לא יהיה פרובוקטיבי לחלוטין".
אבי ביטר
(צילום: טל שחר)
מבין סרטי הקולנוע, איזה סרטים היו הכי פופולריים?
"'מטריקס' היה הסרט שהכי הרבה שכרו והוא גם זה שנמכר הכי הרבה על פני כל השנים. 'הנסיכה הקסומה' היה שלאגר לאורך המון-המון זמן. אנשים חזרו ולקחו את זה פעם אחרי פעם. בישראליים זה היה 'צ'רלי וחצי'. לא סתם הוא מככב בטלוויזיה כל הזמן. 'גבעת חלפון אינה עונה' היה גדול מאוד, סדרת 'אסקימו לימון' הייתה מאוד פופולרית".
אתה מתגעגע?
"יוצא לי להיזכר בזה מדי פעם. העובדים היו אנשים צעירים, כל מיני סטודנטים לקולנוע, פריקים של קולנוע, אנשים שהבינו קולנוע. זה היה עסק חי ואני הקמתי אותו. לזה אני מתגעגע".
לבסוף, גם משפחת איינמר נאלצה להבין את הרמז. "היה לי חבר שהיה תמיד 20 צעדים קדימה מכולם", מספר יריב, "בשנות ה-90 הוא הראה לי שאפשר להוריד סרט באינטרנט. אמנם זה לקח שעות, אבל הוא אמר שזה עניין של זמן עד שזה יירד במהירות האור. לאבא שלי הוא אמר, 'תקשיב, מיכה, תמכור, אתה סיימת'. וזה היה עוד בתקופה שיכולנו למכור. שם למדתי שסנטימנטליות ועסקים יחד זה דבר גרוע מאוד".
אבי ביטר: "בלי הווידיאו לא יכולתי לפרוץ בסרטים, כי אין לי תקציב ולא נתנו לי אף פעם. עשיתי הכל לבד, תמיד לבד. אחרי זה התחילו להעתיק אותי כל מיני זמרים, אבל לא היה להם את זה כמוני. למדתי את הקולנוע ברחוב, כמו פליני"
ככל שהווידיאו תפס נוכחות בחיי הישראלים, כך גבר הצורך לייצר עבורו תכנים ייחודיים, חלקם נצרבו בזיכרון לא פחות מסרטים וסדרות. אחד מהם, למשל, היה הסרט 'כבלים', שהביא את הזמר הישראלי האהוב בכל הזמנים בפורמט של מערכונים פארודיים על התופעה החדשה שנכנסה לארץ.
הרעיון נולד אחרי שאריק איינשטיין ז"ל, צבי שיסל ז"ל ומוני מושונוב התאחדו ב-1991 לטובת סרט הילדים 'כמו גדולים', שיצא גם הוא ישירות לווידיאו ומשם ישר לתוך ליבם של המונים בזכות 'גברת עם סלים' ו'שבת בבוקר'. ההצלחה גרמה לצוות, יחד עם המפיק מיכאל תפוח, להמר גם על קלטת לקהל המבוגר. "ההצלחה של 'כמו גדולים' הפתיעה אותנו, היא הייתה קיצונית", מספר מושונוב, "הפתיע אותנו שיש שוק כזה גדול אבל הוא פרח. אז החלטנו לעשות את 'כבלים'".
ומה גיליתם?
"מה שהיה מיוחד בפורמט זה שמצד אחד הוא נתן סוג של חופש. אין מישהו שיושב לך על הראש. ומצד שני, די מהר קלטנו שזה לא כלכלי. כדי לעשות סרט מושקע כזה לקחנו סיכון, והיינו צריכים למכור הרבה יותר קלטות ממה שתיארנו לעצמנו. אז אחרי שיצא כקלטת עשינו איזה אדפטציה לפילם שנוכל להקרין בקולנוע".
כשחקן, איך הווידיאו השפיע עליך?
"בתוכניות שבהן חיקיתי דמויות אקטואליות, היה שלב מסוים שהתחלנו לקבל קלטות כדי לראות את הדמויות שאנחנו צריכים לחקות. נגיד שמעון פרס, אז שלחו לנו קלטת עם קטעים איתו, וזה פתאום כלי עבודה יותר קל ומהיר, אתה לא צריך ללכת לאולפן ולשבת עם מישהו. יכולתי לעבוד בבית".
ימין מסיקה
(צילום: יובל חן)
לצד זאת, הווידיאו בעצמו הפך להיות כוכב ישראלי בפני עצמו. זה קרה בתחילת מהפכה אחרת, ערוץ 2, אז עלתה סדרה מקורית ופורצת דרך שבה התערבבו צילום מקצועי עם פורמט של צילום וידיאו ביתי. קראו לה 'בת ים - ניו יורק', והדמויות שבה צילמו עצמן בווידיאו ושלחו את הקלטות כדי לשמור על קשר עם בני המשפחה מעבר לים. "זה הפחיד קצת את הזכיינים", מספר יוסי מדמוני, שיצר את הסדרה לצד דוד אופק. "מאוד התעקשנו לצלם במצלמה ביתית אמיתית, כדי שיהיה הבדל איכות בין הסדרה לבין מה שאנשים מצלמים. הזכיינים התחילו לעשות לנו בדיקות בקרת איכות והפילו את זה. הם פשוט לא הסכימו שנצלם בווידיאו. גם כשאמרנו 'זה אמור להיות כזה גרוע', הייתה חשדנות מטורפת. זה נתפס כמשהו זול, והם אמרו, 'אנחנו טלוויזיה ואנחנו מראים הכל באיכות, סטנדרט מקצועי, אסור'. היינו בני 24 ולא חשבנו על סיכונים. הטיפשות היא כוח מאוד גדול. לפעמים זה תופס טוב".
וזה באמת מה שקרה. "הסדרה עבדה כי אנשים פתאום ראו איזה סוג של אמיתיות שהם לא ראו עד אז בטלוויזיה הישראלית. זה נכון גם למגוון של השחקנים, אבל אנחנו פה מדברים על הווידיאו, שהיה עדיין סוג של אטרקציה. גם היום, חלק מהבעיה של העולם המודרני זה שאתה לא מרגיש את הדברים, לא ממשש אותם, הכל דיגיטלי. הכל מופשט מאוד. בווידיאו זה לא מופשט, זה קלטת שהיא בגודל של 20 ומשהו סנטימטר, ששולחים אותה על מטוס. אתה מכניס אותה למכשיר ואתה שומע את הסיבובים שלו. יש משהו מוחשי בכל העסק הזה. היה הרבה יותר קסם בכל הווידיאומטים למשל כי אתה שמעת את הכל. אחרי שאתה לוחץ הקלטת נוחתת לך מתחת, ואנחנו קצת מתגעגעים לזה".
אופק מספר כיצד התפרנס כסטודנט לקולנוע מעבודה על בניית הספרייה של בית הספר סם שפיגל. הוא היה כותב את שמות הסרטים, מקטלג ומנציח בעצמו את ההיסטוריה בפורמט שאז היה העתיד. "אנשים היו מגיעים, רואים סרטים, מחליפים, נוצרה חברות סביב זה", הוא נזכר, "קיבלנו מקור עצום לידע, לגילוי של תרבות, כי חלק מהדברים בכלל לא היית יכול לראות בטלוויזיה. האופן שבו הווידיאו שימש ב'בת ים - ניו יורק' מאוד דומה ובאופן מאוד קרוב לשליחת סרטונים היום. זה באופן מאוד מוזר דומה מאוד לבני משפחה שיש להם ווטסאפ משפחתי והם מתעדים את החיים שלהם בקבוצה".
אתה מתגעגע לפורמט הזה?
"לא לפורמט כמו שיש לי געגוע לספרייה, לחלל הזה. לא מאוד משנה לי אם זה היה וידיאו או דיסקים. האופן שבו הדברים עובדים היום, לצערי זו הפגיעה המהותית בקולנוע. הטלוויזיות כבר מספיק גדולות ואיכותיות מאוד, סאונד מעולה, סלון גדול, ואתה כבר לא חייב לצאת. ואין את כל הדיאלוג עם מוכר הווידיאו שהיה דמות אגדית. האיש שראה הכל".
× × ×
אבל מתברר שלא כולם עברו הלאה. ברשתות החברתיות, למשל, אפשר למצוא גולשים שמוכרים או קונים סרטי וידיאו ישנים. ה-VHS הפך למכשיר רטרו ונמכר לאספנים, או לכאלה שעדיין לא העלו לענן את הבר-מצווה. ואפילו הדינוזאור הכי נכחד בחבורה, ספריית הווידיאו, עדיין קיימת באיזה פארק יורה, או במקרה של ישראל: העיר לוד.
כבר למעלה מ-20 שנה פועלת שם 'ענק הסרטים', ספרייה פיזית של קלטות שאליה ניתן להגיע בתיאום מראש דרך פרופיל פייסבוק שנקרא VHS. על הקירות תלויים פוסטרים של סילבסטר סטאלון ב'נעול' וכריסטופר למברט ב'איש הנצח'. גם ואן-דאם זוכה לכבוד עם עטיפות שנושאות הגיגי טסטוסטרון בסגנון "אל תצוד את מה שאינך יכול להרוג".
"יש כאלה שבאים באופן קבוע אפילו רק לשבת כי זה מרגיע אותם, זה כמו לחזור בזמן", מספר השותף בחנות, מישל באב.
זה אומר שבאים רק מבוגרים?
"הקהל מורכב מכל הגילים. הם רוצים וידיאו פיזי. קלטת. יש גם אספנים, ויש כאלה שרק קונים לשים על המדף ליופי".
מתוך 'כבלים'
(צילום: צילום מסך)
מה שואל או קונה הקהל הצעיר לעומת המבוגר?
"'פוקימון', דברים שיצאו אחרי שנות האלפיים, בעיקר מצוירים. הצגות וכאלה. יש קהל יותר בוגר שרוצה סרטי אימה משנות ה-80, ויש קהל שרוצה מערבונים ואקשנים. הכי מבוקשים זה 'חברים מצוירים' וסדרות של שנות ה-90-80. תוך שנייה זה נעלם".
איך בעצם אתה משיג קלטות?
"יש לנו אוספים של הרבה שנים. אבא שלי היה סוכן לקלטות וידיאו. הוא שיתף פעולה עם במאי הסרטים מיקי בהגן, שיצר את 'סיפורים לשעת לילה מאוחרת'. הם בנו את הספרייה עם האוסף שלו, שהיה סגור במחסנים כל השנים. פתחנו ספריית וידיאו יחד עם 'אייפל הפקות' ויש לנו גם אתר ישיר באינטרנט שם אנחנו מוכרים קצת וידיאו ויותר DVD. עוד מעט נפתח עוד חנויות. כי יש מחסנים מלאים. אנחנו נמצאים במקום יותר גדול של 100 מטר, ועדיין אין מקום להכל. זה עניין רגשי, ומי שאוהב את זה נלחם על זה שזה יישאר".
יש לך משהו שנניח בחיים לא תמכור?
"שמנו כאלה לתצוגה שהם שווים הרבה כסף, כמו פרדי קרוגר ב'סיוט ברחוב אלם' או סרטים ממש נדירים".
מגיעים אליך גם מרחבי העולם?
"אספנים ממש מכל מקום. אני מחכה שטרנטינו יגיע אבל לא מצליח לתפוס אותו".
