שיעשו חוק / זה היה שבוע שבו צריך היה להבריח את השטן החדש, ארדואן. הקיסר נסע לבקר אותו ודילג עלינו. לעומת זה, ביטל כרטיס אדום לשחקן ארצות-הברית. איזו שליטה טראמפית בכדור המונדיאלי ובפיפ"א. "שמע", אמר לי חנן (בן ארי), "איך את כל המשחקים הטובים באמת הם שמים בשעות שאני כבר קורס. אני מתחיל משחק, שם משקפיים, נרדם, מתעורר עם משקפיים עקומים זרוקים על המיטה. ואת מסי עוד שמו לי בשבת, לא התחשבו בשומרי שבת". יאללה, שיעשו חוק גם נגד זה, אמרתי.
אפשרי וגם לא / הנה עוד ציטטה אולטימטיבית ל-1,000 הימים העצובים שעברנו יחד ולחוד מאז 7 באוקטובר הנורא ההוא, שלא יישכח לעולם. היא לקוחה מהספר "בין שתי ערים" מאת צ'ארלס דיקנס, שמתמקד באזור 1775:
היה זה הטוב שבזמנים (מבחינתנו היה זה הכי נורא שבזמנים),
היה זה הרע שבזמנים.
היה זה עידן החוכמה,
והיה זה עידן הטיפשות.
היה זה תור האמונה,
היה זה תור הספקנות.
היו אלה ימים של אור,
היו אלה ימים אפלים.
היה זה אביב התקווה,
היה זה חורפו של ייאוש.
הכל היה אפשרי,
אבל גם לא היה אפשרי.
ניצחון על הזִּקנה / בשנת 2032 ננצח את הזִּקנה, קבע העתידן ריי קורצווייל שחזה את מהפכת המחשוב. אנחנו אנשים פשוטים, סוניה, קל לטעת בנו אשליות. "מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו", כתבתי ב"תתארו לכם". אז לא נותר לנו אלא להחזיק עוד קצת מעמד ונהיה צעירים אול-אין אגיין, מדינה צעירה, ייבוש ביצות חדשות בכנסת, מפלגות טריות כמו ביצים טריות. נחזור לצוותא, להקמת היישוב העברי, רגשות מעודנים יציפו אותנו - כי אם לא נזדקן וכבר לא נכעס, נבחר ראש ממשלה צעיר ל-50 שנה. זוכרים את הסרט על בנג'מין באטן שחוזר אחורה בגיל, בגילומו של בראד פיט?
סנטימנט לקפה / אולי דווקא עכשיו צריך לחזור אל סנטימנט הדברים הפשוטים: כלומר שיחה ללא מסך, הליכה ורכיבה ברחוב בלי עיניים נעוצות בתוך פלאפון. יאללה, אנא ממך (מילת בקשה סנטימנטלית). כן, המציאות האמיתית אינה מושלמת, אבל יש לה יתרון אחד גדול על פני המציאות המדומה: יש לה ריח של קפה. אז קבלו את החדשות הטובות, השבוע פורסם שלפחות חמש כוסות קפה ביום עושות בריאות טובה. קניתי ושתיתי.
אבאל'ה, כמה מפלגות / אבא שלי היה במשך שנים חבר במפלגה קטנה, שהלכה והתכווצה עד שנעלמה. קראו לה ל"ע, ליברלים עצמאיים. טוב, מי זוכר? אמאל'ה, אבאל'ה, יש לך מושג כמה מפלגות יש בארץ לאחרונה? עוד מעט לכל אזרח תהיה אחת משלו. אז אבא הפוליטיקאי המקסים היה משיב: במדינה קטנה עם אגו גדול יהיו יותר מפלגות מאנשים.
הלווייתו של דיקטטור / הלווייתו של דיקטטור זקן באיראן הייתה השבוע הרבה יותר מטקס קבורה. היא קודם כל נראתה תיאטרון של כוח. במצלמות הטלוויזיה הראו נהרות של אנשים, דגלים שחורים, תפילות, כרזות ודמעות. אבל מצלמה אינה יודעת להבחין בין אבל אמיתי לבין פחד, בין געגוע לבין ציות. ועדיין, מתחת לאבן המצבה מתרחש דבר שאי-אפשר לקבור, וזה הזמן. וכל משטר מגלה במוקדם או במאוחר שהזמן עושה את שלו, ובניגוד לדיקטטורים, הזמן אינו זקוק לשומרי ראש. וקשה להשתיק דור.
קווים לדמותה / איש לבבי עצוב עיניים וחם הוא ראובן זמורה, אבא של ארנון זמורה ז"ל. פגשתי אותו בשבעה של ארנון חלד שלנו, שנפטר במפתיע. הם היו יחד באותה יחידה מפוארת, 669. מה שרציתי לומר זה שכל אימת שנפגשנו חשבתי על המושג אחריות שהתגלם במעשה הבן שלו, שיצא עם חבריו לחלץ חטופים, בהם נועה ארגמני, ובפעולה הזו נהרג. יש כמובן עוד רבים כמוהו, כל אנשי האחריות.
המילה אחריות היא אחת המילים היפות בשפתנו. היא נגזרת מהמילה אַחֵר. כלומר, האחריות איננה מתחילה בי אלא באדם שמולי, אני אחראי משום שיש אחר שקיומו מחייב אותי. עם הכוח באה האחריות - אבל לעיתים דווקא האחריות היא שמעניקה לאדם את הכוח האמיתי.
המתפללת / "אני מתפללת", הייתה אומרת סבתא שלי רוחל'ה, עם השביס הישן (שלא היה דומה לאלה המפוארים של היום). היא הייתה אחותו של הרב מאיר שפירא, האיש שהנהיג את לימוד הדף היומי. את מתפללת בעדנו או נגדנו? הייתי שואל כילד. הרי הייתי הנכד הבכיר שלה, מלבד אחותי. כשסבי נפטר וקברו אותו בבית הקברות שומרי שבת בבני-ברק נשארה סבתא לשבת ליד קברו והתפללה, מלבד לעילוי נשמתו, גם שתצא נשמתה ותצטרף אליו. רק שזה לא עבד. המציאות הייתה חמקנית, אנשים לא מתים לפי הזמנה. ומה שבטוח, למרות תפילותיה המלחמות המשיכו לבוא, האויבים הלכו ונוספו עלינו. מישהו היה חייב לצאת להילחם, סבתוש'ה.
שאלת הנקודה האינסופית / הנה קורטוב של פילוסופיה עכשווית:
היה היה פעם משחק נפלא שהיינו משחקים בילדות בשם ארץ, עיר, מקצוע, שם, חלום, סרט, הצגה, נהר, הר, דוגמנית, תוכנית ריאליטי, זמר, זמרת, זוכרים? אפשר להוסיף עוד ועוד מושגים כדי לגוון. נזכרתי בו בגלל החתולים החיים ברחובנו, והוספתי למשחק ארץ, עיר, רחוב את המושג "חתול" כי אחרי הכל, בתום הוויכוחים והעצבנויות, כשנתעייף, יישאר לנו להתווכח רק עם חתול אחד חולף. זו הנקודה המופלאה באינסופיות של המשחק הזה.
שאריות הטיילור / איזה יופי, חדשות נפלאות, ספיר כהן וסשה טרופנוב התחתנו במזל טוב, "חתונה ממבט חטופי". כמה היא חיכתה לו. ואילו לעומתם, בראשים מושפלים ובזנבות רוטטים (כדברי הסופר צ'ארלס דיקנס), פילסו את דרכם אזרחים ניו-יורקרים לתפוס בידיהם את שאריות האוכל מהחתונה המדוברת של טיילור סוויפט במדיסון סקוור גארדן. מה קרה? לא אכלתם מימיכם עוגת גבינה? לפעמים פירורים של זמרת יפה ושחקן ספורטיבי זוכים ליותר תשומת לב מארוחת הערב של רוב האנשים, ככה זה בתרבות הסלבריטאים הדפוקה. וציטוט קצר מתוך השיר Blank Space של טיילור: Darling, I’m a nightmare dressed like a daydream - מותק, אני סיוט לילה, לבושה כחלום של יום. אולי. שמעתי שפול מקרטני שר להם.
שני גברים מדברים / שני גברים בגיל העמידה לחצו ידיים והתיישבו מול הים, שנותר זקן לנצח.
"יש לך מושג איפה זה כף-ורדה, שכמעט ניצחה את ארגנטינה במונדיאל?" שאל.
חיפשתי ומצאתי שכף ורדה, או Cabo Verde, היא מדינת איים השוכנת באוקיינוס האטלנטי, כ-600 ק"מ ממערב לחופי סנגל, ומורכבת מעשרה איים געשיים שרק תשעה מהם מיושבים. בלילה הבטנו במשחקים המסעירים.
"צא וחשוב", אמר, "מי הפאוור-קאפל של המשחקים ומי המסכן?"
הארי קיין ולאו מסי (הפאוור-קאפל), וכריסטיאנו רונאלדו המסכן.
"תביא לי עוד ציטטות", ביקש.
אוקיי: אדם פיקח… מתעלם, ואדם חכם… סולח.
עשינו קפה.
ידעת שמושיק עזב את "משחקי הכס"?
"איזה מושיק?"
רוט, כמובן.
"אה, 'משחקי השף', יא אידיוט".
כאדם פיקח התעלמתי מהקללה. אחר כך עשיתי לנו עוד קפה והבנתי שאנשים מסתתרים תמיד מאחורי תיאוריות חלקיות שמשרתות אותם, וזה המצב עכשיו.
