אין דבר כזה ניצחון מוחלט /
כל התקופה הזו היה לי דיאלוג סביב הנושא של כוח. בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר אמרתי לעצמי שטעיתי, שאולי צריך להכיר בזה שכוח הוא כן פתרון הרבה פעמים כדי לפתור בעיות. היום אני חושב שאחרי שלוש השנים האלה אנחנו בשיא ההבנה וההכרה במגבלות הכוח. כי התרנו את הרסן לכיוון השני, ש׳אנחנו לא פראיירים יותר ולא ידפקו אותנו, ואנחנו לא נהיה יותר בהכלה ואנחנו רק ניזום׳, ואז אתה אומר, אוקיי, גם לדבר הזה יש מגבלות, זה לא פותר הכל. תעיף מיליון פצצות ותהרוג, ועדיין יש דברים שאתה לא פותר ככה. זו גם מחשבה מדכאת להרבה אנשים בימין אני מניח, שיש להם פנטזיות על ניצחון מוחלט, ורואים שזה לא קיים.
קראתי מלא ספרים על מלחמות בתקופה הזו. לפעמים זה עודד אותי כי אמרתי אוקיי, זה חלק מהמנגנון האנושי לפתור בעיות ולהתקדם. היה ספר שקראתי והעיף לי את המוח, של ההיסטוריונית הקנדית מרגרט אולוון מקמילן, שאמרה שמלחמה זה לא רק רע, היא מביאה דוגמאות של דברים שקרו פוסט-מלחמה שהצעידו את האנושות קדימה, בטח ובטח בעולמות של טכנולוגיה. אז התעסקתי הרבה בדבר הזה. היו לי הרבה משברים, הסבב השני של המלחמה באיראן היה נורא מבחינתי. זה היה יותר מפחיד, אני גר ליד הקריה, וכהורה התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה. הבסיס הוא לשמור את הצאצאים שלי בחיים, בריאים ושלמים. ושאלתי את עצמי אם אני חוטא לתפקיד ההורי שלי בזה שאני מתעקש לגור פה. היו רגעים שבשלוש לפנות בוקר יורדים למקלט בפיג'מות, והם כבר לא יודעים מה נעשה איתם. ריחמתי עליהם כל כך. זה היה רגע שממש אמרתי, איזו באסה של ילדות. הם עוברים את הכיתות בלי ללמוד בכלל. אז יש רגעים שיש לי צער עליהם, ואני מקווה שיהיה להם עתיד טוב יותר. אני גם חושב שיהיה עתיד טוב יותר.
גלריה
צילום: שי יחזקאל. סטיילינג: אביב כפיר, איפור שיער: קרן אסף, חליפה/חולצה/עניבה: Boss ל־ factory 54
הומור בתקופה הזו הוא כמו הומור של שבעה /
קשה לעשות סאטירה בימים כל כך מופרעים. זו מלאכה מטורפת וקשה ואני מעריץ את הכותבים על זה שהם כל הזמן צריכים לחפש את הזוויות החכמות, הטובות והיצירתיות להגיב על המציאות הזאת. אבל אני חושב שהרבה פעמים זה לא להגיד איזה משהו פורץ דרך וחכם על הטירוף, אלא לתת קול למשהו שאנשים בבית מרגישים. במלחמה הרגשתי שזה כמו הומור של שבעה - בדיחות פרטיות על אתוס משפחתי, שרק אנחנו יודעים את הנימי-נימים שלהן. כשאתה יושב בבית ומרגיש שותף לאיזה משהו זה פורקן שעושה קצת טוב על הלב, ולמדתי להעריך את זה.
היחס לדמויות שאתה מגלם ב”ארץ נהדרת” וב”היהודים באים” השתנה בעקבות המלחמה?
עשיתי כל הזמן דמויות שהן לא אהובות עליי ושאני מבקר אותן תוך כדי, וזה כל הזמן אמביוולנטי, זה כל הזמן ביקורת וקצת אהבה, והרבה פעמים מפלס האהבה הולך ויורד. וזה באמת שונה גם ממשחק, כי משחק בנוי על אמפתיה לחלוטין, להיכנס לנעליים של האחר, להזדהות עם בן אדם אחר. זה יכול להיות אויב, זה יכול להיות מישהו ששונה ממך, אבל אתה בהכרח עושה יציאה מעצמך. כשעושים חיקויים זה שונה, כי יש בתוך זה את הקומנט של מה שאני חושב עליו, ואני חושב שגם אם אני מחבב את איך שאני עושה את אריה דרעי עדיין רואים את הביקורת שיש עליו בתוך החיקוי, או חמינאי, להבדיל אלף אלפי הבדלות. לא הייתה דמות שאמרתי שאני לא יכול לעשות אותה עכשיו. עשיתי את כולם ב”היהודים באים”, גם את יגאל עמיר. הגעתי להכל.
את העונה האחרונה של “היהודים באים” פתחת במונולוג מצמרר של משה רבנו שמדבר על העם היהודי פוסט-7 באוקטובר.
כן. 7 באוקטובר תפס אותנו בסוף הצילומים, הפסקנו אותם וחזרנו אליהם רק בינואר 2024. בוטלו כמה מערכונים שכבר היו, ונכתבו מערכונים חדשים. הם הרגישו שהפעולה שהם רוצים לעשות על הצופים היא נחמה. מאוד הזדהיתי עם זה. כולנו מוכים, אבלים, חרדים. אז הדמות של משה, שכל הזמן היה יורד על בני ישראל שהם עם מסריח, “עם של קקות”, פתאום מתפכחת. הוא אומר, ראיתי שאתם סבבה, שהתנדבתם, שאכפת לכם. הוא אומר להם בסוף “תחליטו אתם לאן אתם לוקחים את זה, אם תהיו דור של חורבן או דור של תקומה”. פרספקטיבה כזו של אבי האומה. עשינו את זה בוואן-טייק, ובכיתי תוך כדי.
הרבה פעמים אומרים לי 'איזה אמיץ אתה שאתה מתבטא'. מה אמיץ בזה? אני מרגיש שאני לא אומר הכל. צריך להבין מה רמת הקשב מסביבך, להיות מודע לה, לעשות את זה חכם"
להישאר או לעזוב /
בתחילת ספטמבר אמור לצאת הסרט החדש של אבי נשר - “האהבות שלנו”. בהתחלה היה לי חשש מהעיסוק באסון הגדול בסרט אבל אחרי שצפיתי בו הבנתי את הכוח המרפא של אמנות ואת היכולת של אמנות וקולנוע בפרט לעבד טראומה קולקטיבית. מה שמיוחד בסרט בעיני זה שחלק גדול ממנו הוא בכלל ב-6 באוקטובר. זה ארבעה אנשים שונים שה-6 באוקטובר היה יום מאוד דרמטי בחיים שלהם. אני משחק שם שוטר שמחליט להודיע שהוא עוזב את המשטרה ועושה רילוקיישן לחו”ל עם אשתו. הוא מתכנן להודיע את זה ביום ראשון, והשבת באה ומערבבת את הכל. אני חושב שהסרט מהדהד שאלות על האהבה למקום הזה. על המחשבה אם לעזוב אותו, אם להישאר. הוא מתעסק בשאלה הזו ובמחיר של האהבה הזו. זו היתה חוויה מאוד חזקה יחד עם הפרטנרית הטובה בעולם מגי אזרזר, מפלצת של כישרון שגורמת גם למי שסביבה לשחק טוב יותר.
אנחנו החילונים צריכים להחליט מה קדוש לנו ולהילחם עליו /
רואים את החילוניות רק כשלילה של הדת, לא כתפיסת עולם בפני עצמה. בגלל זה גם הרבה פעמים מזלזלים בנו שאין לנו דברים קדושים, כי נגיד אסור לפגוע למישהו דתי ברגשות, נכון? אסור לעשות קריקטורה על מוחמד, כי יבואו וישרפו לך את המערכת. אסור לצחוק על משה. וברגשות שלנו אין בעיה לפגוע, כי הם סתם. אבל יש לנו תפיסות של חירות, של תבונה, גם אנחנו צריכים להגיד “יש דברים שהם קדושים לנו”. אנחנו קצת שונאים את המילה קדוש כי אין לנו את זה בתור אנשים לא דתיים. אבל כן, אנחנו צריכים להחליט מה קדוש לנו.
אתה חושב שיש בתקופה הזו התעוררות חילונית להבנה הזו שצריך להילחם על מה שחשוב לנו?
כן. אני חושב שזה כבר כשהיו פה מאבקים על דמוקרטיה ומחשבה על בית, מה זה בית ומהם החוקים המשותפים שאנחנו מוכנים לקבל בשביל לחיות פה. איך נקבעת מערכת היחסים בינינו, כמה אני מוכן לשלם בשביל לגור במקום מסוים, כל מיני שאלות בסיסיות. לדעתי הבנו מהם הדברים שאנחנו מוכנים להילחם עליהם, כמו חרדים, שמוכנים לשכב על הכביש כי הפגיעה בלימוד התורה היא בנפשם. ויש דברים שהם בנפשנו. אנחנו צריכים להגדיר מהם, ובאמת להילחם עליהם. אנחנו לא שלילה של הדת ולא עגלה ריקה. ובשביל להילחם על זה אנחנו צריכים גם להיות בקשר כל הזמן עם העולם התרבותי היהודי שלנו, של מה זה אומר לנו, כי הרבה פעמים כתגובת נגד אמרנו “זה שלהם”. פרשת השבוע, התנ"ך, הרמב״ם, התלמוד, זה לא מעניין אותנו. אבל אנחנו צריכים להתכתב עם התרבות היהודית העשירה. אני רוצה לעשות ריקליימינג, לקחת את זה בחזרה, כי זה גם שלי. למדתי תלמוד אצל חיה גלבוע. הייתי בטוח שזה רק חוקים, אבל זו ממש חשיבה פילוסופית על הטבע האנושי, ויש שם מיסטיקה וארוטיקה והכרה בזה שאין אמת אחת, יש כמה תשובות. ליהדות יש מיליון ואחד קולות. יש יהדות פונדמנטליסטית קנאית ומשיחית ויש עוד צבעים. החובה שלנו היא להביא את הקול הליברלי.
אופטימיות היא תוכנית עבודה /
אי-אפשר להתקיים במקום הזה בלי להיות אופטימי, כי אחרת למה אנחנו פה? הפסימי והאופטימי יודעים את אותו דבר על העתיד. שנינו לא יודעים איך העתיד יתפתח פה, וחלק מובנה ממאבק זה להאמין שיכול להיות טוב, להאמין שהאנושות משתפרת. אנחנו באיזה גל של טמטום, של בערות ושל מלחמה גדולה. זה בא בגלים כל הזמן לאורך ההיסטוריה, אבל אחרי זה צריך להאמין שיש וקטור של שיפור באנושות והתקדמות. אני חושב שאנחנו עוברים בנקודות שאנחנו חייבים לעבור בהן בשביל שהמקום הזה יהיה טוב יותר. מאבק על הדמות של המקום הזה, שמאוד טבעי שיגיע אחרי 75 שנה. לפי כל המחקרים זה הזמן שזה קורה, מספיק רחוק מדור המייסדים. עכשיו זה הזמן שבו שואלים מה הסיפור, לאן זה הולך, איך אני רוצה שהמקום הזה ייראה, מה חוקי המשחק, מה מוסכם עליך ועליי בהנחה שאתה לא הולך לעוף מפה. אני לא הולך לעוף מפה בתור אדם דתי ולא הולך לעוף מפה בתור בן אדם ליברלי, ואיך עכשיו אנחנו פותרים את הדבר הזה? אני מאוד מקווה שאם תהיה ממשלת שינוי, היא לא תהיה עסוקה בנקמה או בהכנעת הצד השני. זה מאוד מפתה אבל זה לא יעבוד. אני מקווה שיהיה ריפוי אמיתי, ובגלל זה אני אופטימי לגבי המקום. נכון, אנחנו בשכונה מזעזעת, מרחב דתי פונדמנטליסטי משוגע שלא מקבל אותנו. אבל גם המזרח התיכון יכול להשתנות, וכמו שאומרים לנו תמיד, תחשבו על צרפת וגרמניה, כמה הם רצחו זה את זה, מיליונים, ועכשיו הם ביחד. בזמן אמת זה היה נראה להם נצחי, צו גורל, אבל סכסוך יכול להיגמר. צריך להאמין בזה ולעבוד בשביל זה.
(צילום: שי יחזקאל )
אתה מתכוון למילה הזו?
המילה שהס מלהזכיר? כן, שלום. לא לדבר אותה עכשיו כמו בניינטיז, שאמרו מה זה שלום? לאכול חומוס בדמשק. לא נאכל חומוס בעמאן אבל תהיה אי-לחימה, זה יכול לקרות. חובה לחפש את האנשים המתונים בכל מקום, גם אם זה קשה, וגם אם זה בנרות, וגם אם הם מעטים, ולחזק אותם וליצור דיאלוג איתם. זה הזמן לכל דבר שיש בו שותפות יהודית-ערבית, גם בתוכנו. למנסור עבאס יש הרבה יותר במשותף עם ש״ס מאשר איתי, לצורך העניין. תפיסת עולם דתית, שמרנית, הם לא יכולים לשבת ביחד? בטח שכן. אני לא בטוח שזה יהיה טוב לי, אבל בוודאי שהם יכולים לשבת ביחד.
צריך לחזור לשורשים של הזוגיות /
אחרי שהילדים גדלים כדאי מאוד לחזור לטפח את הקשר הזוגי, אחרי שנים של הזנחה פושעת. לאבי ולי פתאום יש אחר צהריים לבד, ופתאום סוף שבוע שאנחנו יכולים לצאת כמו פעם למסיבה, ולחזור בחמש לפנות בוקר. איזה כיף לחזור לזה, ולחזור לזה במצב טוב יותר מפעם. אנחנו יחד 21 שנה ואני אוהב אותו יותר מאי פעם. הוא גם חתיך, נראה אותו דבר כמו ביום שהכרתי אותו. זה משהו בגנים של התימנים, זו לא חוכמה. במקור גם הוא היה שחקן, יעלי רונן הכירה בינינו, והיא תמיד אומרת ששמור לה מקום בגן עדן של הומואים, שזה יותר כיף. לימים אבי עזב את המשחק והוא כותב, ויש לנו חלום שאשחק בדברים שהוא כותב, זה יהיה הטופ של המימוש הזוגי. הוא הבן אדם הכי חכם שאני מכיר והכי מטומטם שאני מכיר ושהכי מצחיק אותי. זכיתי.
“זכיתי". עם בן הזוג
מה שידעתי אתמול על הורות כבר לא רלוונטי להיום /
מ-2020 אנחנו באתגרים הוריים. חצי שנה הם היו בבית, אחרי זה עוד חצי שנה, מלחמות, שבועיים הם בבית, שלושה שבועות בבית, פחדים, חרדות. ב-7 באוקטובר הם היו בכיתה א׳. איזו מין משימה הורית זאת? איך אני מתווך להם את מה שקורה עכשיו? הטלוויזיה בבית סגורה, גם אצל סבא וסבתא, הם יודעים שאסור להדליק חדשות. אני גם לא יודע איך אני מסביר את האירוע לעצמי בשלב הזה, אז מה אני אומר להם? ואנחנו במרכז תל-אביב, הכל גלוי, ואז בנימין, אחד הילדים שלי, אמר לי “אבא, אתה יודע שאפילו תינוק חטפו?” זה הגיע ממנו. אמרתי לו “כן, אבל הוא יחזור”. אני מנסה לתווך את הטירוף, את הרוע האנושי הזה, כדי שהוא ירגיש בטוח. אז מה למדתי על הורות? שאין לנוח על זרי הדפנה. כשהם היו תינוקות אמרתי לנטלי מרכוס (יוצרת “היהודים באים”, ר״א) ש”הבנתי איך להרדים אותם, צריך את המזגן”. היא אמרה לי “אתה בהיבריס, הם מריחים היבריס כמו כלבים שמריחים פחד”. זה תקף גם להיום, כשהם כבר יותר גדולים. הבנתי שהתובנות שהיו לי אתמול כבר לא נכונות היום. הם כבר לא אוכלים חארטות, הם מתווכחים, יש שיקוף שהוא הרבה פעמים לא נעים, של “אתה אומר כל הזמן ככה אבל אתה עושה ככה”, או “לאמא שלך אתה מדבר ככה”. וברור שאני אבא שעושה פאדיחות. אסור לי לשיר, אסור לי לשרוק, “אתה קרינג’”, שזו מילה שהם אוהבים. אולי הם מתגאים בי לא בפניי, אבל כשיש משהו שלי בטלוויזיה הם רוב הזמן רוצים להעביר.
נכון לרגע זה, אתה מרגיש שאתה אבא טוב?
לצערי, אני חושב שלא מספיק. כל פסיכולוג יגיד “אמא טובה דיה”, “אבא טוב דיו”. אז אני יודע שאני צריך לחשוב שאני עושה את הכי טוב שלי ושזה בסדר. אבל לפעמים אני מתעצבן. לפעמים אני בא הביתה אחרי יום עמוס בחזרות, והם מצפים ממני להיות ב-100 אחוז שלי ואני מוציא עליהם עצבים שלא קשורים אליהם, או לא מגיב נכון. בטח ובטח עכשיו, כשהם בהתקפי זעם של גיל ההתבגרות ואני נכנס איתם לתוך הדבר הזה בתגובות הרגשיות שלי כאילו הם חברים שלי שפגעו בי, והם לא חברים שלי. אני מתבאס על הדבר הזה, אבל אני גם מזכיר לעצמי שיש לי הרבה מעלות. אנחנו עושים דברים ויוצאים להרבה חופשות, משחקים ביחד, יש לנו שיחות טובות ואני חושב שאני דוגמה טובה בשבילם.
אני רוצה להשפיע על המציאות כאן /
אני בן 48 וזה גיל שאני שואל את עצמי מה העקבות שאני רוצה להשאיר פה, איזה הורה אני רוצה להיות, כל מיני שאלות שמגיעות אחרי שיש טיפה רווחה. אני שואל את עצמי, מה אני רוצה לעשות? אני רוצה לכתוב משהו שיהיה רק שלי? אני רוצה להיכנס לפוליטיקה?
נו?
עכשיו לא נראה לי שאני רוצה את זה, לא מרגיש שמיציתי את כל מה שיש לי לעשות במקצוע, ואני מרגיש שאני כל הזמן גדל בו. אני חושב שאני ארצה להשפיע על המציאות פה באיזשהו מובן. אם כבר אני נשאר פה ולא עושה רילוקיישן, אז להשפיע בכל מה שאני יכול. אנשים הרבה פעמים אומרים לי “איזה אמיץ אתה שאתה מתבטא”. מה אמיץ בזה? אני מרגיש שאני לא אומר הכל. צריך להבין מה רמת הקשב מסביבך, להיות מודע לה, לעשות את זה חכם. אני חושב שהטופ מבחינתי זה שאת כל הדעות והביקורת שיש לי אצליח להעביר דרך האמנות. אני מעדיף פי אלף שהביקורת שלי תבוא דרך “היהודים באים” או מערכון טוב שהייתי שותף לכתיבה שלו ב”ארץ נהדרת” מאשר בציוץ בטוויטר.
טוויטר זה לא החיים האמיתיים, אבל אני מכור. אני לא מתאפק, וזה עושה לי עצבים בגוף ברמות שאני לא יכול לתאר. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שהזירה שם היא לא העולם האמיתי.
מקווה מאוד שאם תהיה ממשלת שינוי, היא לא תהיה עסוקה בנקמה או בהכנעת הצד השני. זה מפתה מאוד אבל זה לא יעבוד. אני מקווה שיהיה ריפוי אמיתי, ובגלל זה אני אופטימי לגבי המקום"
עם מי רבת לאחרונה?
עם ח״כ אביחי בוארון מהליכוד. דווקא הייתי עדין מאוד. באמת, אני עדין מאוד בטוויטר, אני לעולם לא מנבל את הפה, זה לא הסגנון שלי. הכל יותר בציניות וסרקזם. היה סרטון גרוע שהוא עשה וכתבתי לו “וואו, רמה גבוהה, שיכנעת אותי”. הוא נעלב, מיסטר בוארון, כתב לי מגילה שלמה. ובסוף גם קרא לי “יניבוש”, שזה גירה אותי. בסוף, צריך לזכור שזו לא המציאות, ועדיין אני נכנס ושונא את עצמי. מרגיש שאני מכור לדופמין הזה, לעצבים האלה שעולים. אני אוהב מאוד לעקוב אחרי אנשים שהם לא הדעה שלי, זה רוב הפיד שלי. זה לא רק בשביל להתעצבן, זה גם באמת בשביל להבין. אבל יש לזה מחירים, זה מעצבן מאוד.
התיאטרון רלוונטי מתמיד /
בקרוב אני עולה בהצגה “דוקטור סטריינג‘לאב” בקאמרי, על פי קלאסיקה של סטנלי קובריק משנות ה-60. סאטירה אנטי-מלחמתית על המלחמה, תקופת המלחמה הקרה, שגנרל אחד מטורף מחליט לפתוח במלחמה גרעינית נגד רוסיה ולמצוא לקונה בפקודות שבהן הוא יכול להפעיל מטוס שיטיל את הפצצות כתגובת נגד. פיטר סלרס, שהוא השחקן האהוב עליי בכל הזמנים, משחק בסרט שלושה תפקידים שונים. במקור הוא היה אמור לעשות ארבעה תפקידים אבל הוא נפצע בצילומים, ובמחזה אני כן עושה את הרביעי. ארבע דמויות, מחליף פאות, התפקיד הכי פסיכי שעשיתי בחיים. זה מחזה שעוסק הרבה בגבריות רעילה, ואיך היא קשורה למלחמה ומניעה מלחמות. חצי מהטקסטים נשמעים כמו דברים מהחדשות, הם מתכננים לזרוק עלינו? אז אנחנו נקדים את המכה שמקדימה עם מכת פתע. אנחנו לא קהל לונדוני שרואה את זה כמו סרט היסטוריה. המזל הוא שזה מצחיק מאוד.
לפצח את הגרעין. ביטון בהצגה “ד"ר סטריינג'לאב" בתאטרון הקאמרי
איפה יש יותר ריגוש, על הבמה או כשמשחקים בסרט או סדרה?
זה שונה לגמרי, כי על במה יש פידבק מיידי, וביום צילום של 12 שעות עובדים אולי חמש שעות. זה חזרה, זה תאורה, עוברים לוקיישן, קייטרינג, איפור, שיער, כל הדברים האלה עד האקשן. ההייפ מהדבר הזה מגיע מאוחר יותר, כשזה מוקרן. מצד שני, יש אורך חיי מדף. אחרי שהצגה יורדת היא מתה, לא יעזור אם תיעדו אותה. “היהודים באים” נמצאת ביוטיוב להרבה שנים קדימה. בקרב אנשי הטלוויזיה, לא חשוב שמות, יש הרבה זלזול בתיאטרון. אני חושב שבקרוב בגלל ה-AI יוכלו לעשות סדרה שלמה בלעדיי. כל הזמן נהיה עסוקים בשאלה מה אמיתי, מה לא אמיתי. את רואה שהדור שמעלינו כבר לא מבינים, הילדים שלי צריכים להגיד “סבתא, זה AI, זה לא נמר שנכנס לחדר”. הזיהוי יהפוך יותר קשה. ובתיאטרון אי-אפשר לעבוד עליך. אני רואה את ששון גבאי בשמונה וחצי בערב. הוא פה מולי. אז לתיאטרון בעיניי תהיה עדנה מחודשת.
אנחנו נלחמים בשביל תרבות /
אנשים כמהים לתרבות, בטח אחרי המלחמה שסגרה אותנו. יש משפט של צ׳רצ׳יל שתמיד מצטטים, על התיאטרון בבליץ, שלא סגרו אותו. הוא אמר שזה בשביל שנזכור למה אנחנו נלחמים. אנחנו לא נלחמים רק בשביל לשרוד, אנחנו נלחמים בשביל לעשות תרבות. ומבאס אותי שבשביל פריימריז השר שאמור לדאוג לנו ולהגן עלינו, חובט בנו, תעשיית הקולנוע. באמת, אין תעשייה יותר מסכנה מהאנשים האלה. אנשים עובדים חמש שנים על תסריט בשביל לקבל קרן, ושאולי יראו את זה, ושאולי לא יראו את זה, וזה יהיה באיזה פסטיבל, וזו תעשייה שמוחרמת בכל העולם. אנחנו לא יכולים להיות בשום פסטיבל, גם מטעמים אנטי-ישראליים וניחוח אנטישמי שיש בחלק מהמקומות. ולא מספיק שאנחנו נלחמים בהם כי הם לא רוצים אותנו, אז אתה חובר אליהם ורוצה שיחרימו אותנו גם פה? מיקי זוהר פורט על הרגש הכי זול שיש - “הם מכפישים את חיילי צה״ל”. ברור שאם מישהו רואה את זה ככותרת הוא אומר “זין, למה שניתן להם כסף?” אם את מסתכלת על הסרטים בטקס פרסי אופיר יש סרט אחד שעוסק בסכסוך, גם הוא מנקודת מבט אנושית מאוד, קטנה, על ילד שרוצה ללכת לים. גם החיילים שמוצגים שם עושים את העבודה שלהם, הם לא רעים. השר זוהר לא ראה את הסרט כמובן, אז על זה הוא ירד. אלה שיקולים פוליטיים קטנים. בסדר, צריך פוליטיקה, צריך ספינים, אבל אי-אפשר שזו תהיה מהות הכל. תעשה קמפיין בהתחלה ובסוף, אבל באמצע תעבוד. ההרגשה היא שהמשרד שאמור להגן על אמנים ויוצרים שונא אותם. הוא אמור לשמור עליי מול משרד האוצר, לשמור עליי מול העולם שמחרים אותי, לשמור שענקיות כמו נטפליקס לא יעשקו אותנו, ולהביא את זה לפריפריה, זה אינטרס שלנו כמדינה. זה אינטרס של המדינה שיהיה מוזיאון, שאנשים יעשו אמנות, להגיד “זה ערך שאני מוכן לשלם עבורו”. כמה זה חשוב? בוא נדבר על זה. זה עצוב מאוד אם תגיד לי שזה לא חשוב בכלל ונעשה רק מה שמצליח ומסחרי ומה שלא שימות. אילו יצירות אמנות היו נמנעות מאיתנו עם הגישה הזו?
(רדאד ג'בארה)
יש ללהט"ב על מה להיאבק /
הילדים שלי שואלים אותי למה צריך דגל גאווה, ואני מסביר להם שפעם זה היה אסור לחיות איך שאנחנו חיים, אבא ואבא, והם שאלו מה זאת אומרת, למי אכפת? המהפכה הלהט״בית כאן היא אחת ההצלחות הגדולות של מאבקים אזרחיים, ופתאום אנחנו ברגרסיה. אני מרגיש שמייבאים מארצות-הברית את הטרנספוביה. זה להיטפל לאוכלוסייה שחווה אלימות על בסיס יומיומי. טראמפ אמר “הילד שלך הולך לבית הספר, ויכולים להפוך אותו לבת ואתה אפילו לא תדע”. איזה פחד קמאי בסיסי של מין. אתם השתגעתם? זה חוסר הבנה בנושא. כאן פתאום חזרו לזה בחוגי ימין שמרניים, אומרים “תראו מה הולך לקרות פה”, נטפלים אליהם, וזה אכזרי. אני חושב שבקהילה צריכים לחזור למאבקים הראשונים שלנו. אנחנו שווי זכויות ברוב הדברים, אבל המצב מאלץ אותנו לחזור למאבק.
