אני כל כך שקועה בעצמי, שאני אפילו לא שמה לב למכונית הקטנה שהזדחלה לקצה הרחוב וחנתה מטר ממני. ועכשיו, ככה אני מסמנת לעצמי באימה, הלך עליי, כי ברור שהנהגת שלה, בחורה כבת 30, תפסה אותי על חם. היא יושבת ליד ההגה של המכונית שלה, ובוהה בי בזעזוע כל כך עמוק שעוד שנייה האישונים שלה הופכים לגרעיני פופקורן בתוך סיר ומתפוצצים אחד-אחד. וככה אנחנו נשארות תקועות במין דו-קרב מבטים שמרגיש כאילו שהוא נמשך כבר נצח. היא במכונית העשירות המפונפנת שלה, מיני קופר תכלת כזאת שסטודנטיות ברייכמן מקבלות ליום ההולדת מאבא ואמא וישר נותנות לה שם חיבה מעצבן כמו “אמילי” או “מייגן”. ומולה אני, עומדת על המדרכה, כשיד ימין שלי תחובה עמוק-עמוק בתוך השקית.
ובתוך העיניים שלה, אני יכולה לקרוא בדיוק מה היא חושבת. אישה מבוגרת, אישה בגיל של אמא שלה, שעומדת באמצע הרחוב ומחטטת בלי בושה בפחים. ועכשיו אני תוהה אם אני יכולה בכל זאת לנסות להתחמק מהפאדיחה. “פשוט תעמידי פנים שהכל כרגיל”, אני חושבת, “את תושבת השכונה שירדה בבוקר יום שבת לזרוק את הזבל הממש לגיטימי שלה, ובמקרה נפלה לך טבעת היהלום לאחת השקיות”. רק שעכשיו אני רואה בזווית העין משהו מחריד. על זרוע שמאל שלי תלויות ברגע זה ממש טי-שירטס מהוהות שהוצאתי מהשקית קודם. הנחתי אותן שם לפני שלוש דקות, עד שאפסיק להתלבט אם לקחת אותן איתי הביתה או להשאיר אותן פה, בשביל ציידי אוצרות הזבל האחרים. הן היו חולצות רוקיסטיות כאלה, עם כתובות של להקות מפעם. על אחת מהן היה כתוב “גאנז אנד רוזס” ליד ציור של שושנים ואקדחים שנראה כמו קעקוע, והשנייה הייתה שחורה עם הכיתוב “לד זפלין”. לבסטי שלי, שצעירה ממני בלא מעט שנים, יש כמה חולצות טי כאלו, והיא נראית בהן מאוד שיקית. “רק שבגילך זה בכלל לא בטוח שזה ייראה כמו קריצה וינטג’ית מודעת”, חשבתי, “יש סיכוי שאנשים יחשבו שאת אשכרה נכחת בהופעה של לד זפלין בשנת 74’. פשוט עמדת שם בזמן אמת, ושרת עם נר ביד את ‘סטרוויי טו הבן’, ומה שהכי גרוע זה שכבר אז היית כבת 40”.
החולצות הארורות האלו, ידעתי שהייתי צריכה להשאיר אותן בשקית. בגללן הבחורה הזו קלטה שזה מה שאני עושה עם עצמי בבוקר יום שבת קיצי ונאה. ומילא אם הייתי לבושה היום כמו הומלסית, מילא אם היא הייתה יכולה לרחם עליי ולהגיד “מסכנה, היא בטח רעבה. בטח מחפשת בפח חבילת פיתות סגורה שמישהו זרק מהמקפיא”. אבל לא, דווקא היום התחשק לי לדפוק את אחת השמלות הכי וואו שלי. שמלת המעטפת האדומה, זו שהייתי חורשת עליה בהשקות ובפרמיירות בתקופה שבה עוד נהגתי ללכת למקומות שיש בהם פפראצי. כמה מביך, להיתפס בשמלה הזו דווקא כשאני נוברת בזבל כמו איזו אנפית בקר מצויה. מי שמביט בי מהצד יכול לראות בזה סיפור של הידרדרות טרגית, היא הייתה פעם סוג של מפורסמת, והיום היא מסתובבת במזבלות, פולה משם ירקות רקובים, ומפזמת מילים לא ברורות לעצמה. רק שזה לא נכון, החיפוש בזבל עושה אותי שמחה, הרבה יותר שמחה ממה שהייתי בתקופה הזוהרת שלי שבה שקלתי לקפוץ מהגג מכל טוקבק גרוע. ואני ממילא לעולם לא מחטטת ממש בתוך הפח, רק מעיינת בשקיות המסודרות ובחפצים שאנשים מניחים לידו. ועדיין, העובדה שאני לבושה ככה רק גורמת לה להסתכל עליי כמו הבן אדם הכי גרוע שיצא לה לראות אי פעם. “איך את לא מתביישת”, אני קוראת בעיניה, “לקחת דברים שאנשים טובים השאירו פה בשביל ההומלסים והנזקקים האמיתיים”. “איזה הומלסים בראש הצדקני שלך”, בא לי לצרוח עליה, “אנחנו שתינו נמצאות במרכז שכונת צמודי קרקע של הייטקיסטים תל-אביבים, לא במומביי על פסי הרכבת”.
אני פתאום כל כך שונאת אותה, את הבחורה החטטנית הזאת בתוך הקופר. “יאללה, תעופי מפה כבר”, אני חושבת, “אין לך בית ללכת אליו? איזו מסיבת בריכה של מתנשאים לשבת ולאכול בה מגש סשימי ולהעמיד פנים שאת יודעת בעל פה את כל השירים של עדן בן זקן?” היא כל כך מעצבנת אותי, יושבת לה בתוך המכונית ופוערת עליי עיני פנסים, אפשר לחשוב שהיא מעולם לא קנתה בחנות יד שנייה ג’ינס של ליוויס, שלא חיפשה במרקט פלייס אדידס סמבה שמישהי קנתה וטעתה במידה ועכשיו מוכרת “כחדשות” במאתיים שקלים. זה מטריף אותי, כשאת נוברת בשקית עם בגדים ישנים בפינות רחוב וליד פחים, את נחשבת לדוחה ומטונפת, אבל רק תיכנסי לאיזו חנות וינטג’ בפלורנטין עם שם בלתי נסבל כמו “בק טו דה פיוצ’ר”? כל הכבוד לך, את אבירת איכות סביבה ששומרת על הכוכב שלנו, ויש לך חוש אופנה מיוחד.
רק שאין ברירה, אני חייבת ללכת מפה עכשיו, לא יכולה להמשיך לחטט בשקית הזו מול פרצוף האיכה של זאתי, שזה רק מעצבן אותי עוד יותר. כי זו שקית שווה בטירוף, שקית שניכר בה שהגיעה מבית שיש בו גברת מאוד אנינת טעם. בזמן הקצר שבו הספקתי להסתכל בתוכה מצאתי פריטים שחורגים בהרבה מהנורמה המקובלת. בדרך כלל יש בשקיות האלו בעיקר מותגים זולים כמו תמנון, אבל בזאת כבר יש משהו שנראה לי באופן חשוד כמו איזה מותג שוודי של טי-שירטס שכולן מתעלפות עליו, משהו ממאה אחוז כותנה מצרית שכל חולצה שלו עולה 500 שקלים. “ועכשיו, בגלל השיפוטית הזו מהאוטו”, אני חושבת בעודי מתרחקת, “אני לא אצליח להגיע לעולם לתחתית החבילה הזו ולגלות אם עליתי על אוצר”.
אבל אין מה לעשות, כי הנה החוק הראשון של מי שרוצה למצוא מטמונים בזבל: תעשה מה שבא לך, תקפוץ ראש לתוך חירייה מצידנו, בתנאי שלא יתפסו אותך עושה את זה. בגלל זה אנשים יוצאים ללקט ברחובות בשעות שרחוקות משעות השיא, שעות הערב, כשמחשיך ואין מצב שהשכנה שלך תזהה אותך, או שעות הצהריים החמות באמצע יום שבת, כשכולם מעולפים בבית. בגלל זה אף מלקט בזבל לעולם לא ייגש ישר לשקית מעניינת שמחכה לו במדרכה ממול. במקום זה, הוא קודם יעמיד פנים שהוא עוצר לקשור את השרוך, ואז יבעט קצת בשקית, לוודא שהיא לא מלאה בעלים יבשים או בבקבוקים.
“מה גם שבדור שלה היא אמורה לדעת שזה תחביב סופר-לגיטימי”, אני חושבת. קוראים לזה באנגלית “דמפסטר דייבינג”, לצלול לתוך המזבלה בתרגום חופשי. מדובר בתחביב מאוד פופולרי בעולם הרחב, לצאת לשוטט ברחובות ולחפש ליד או בתוך הפחים כל מיני שידות עץ עתיקות שאנשים היו בורים מספיק כדי לזרוק או כל מיני בגדים מיוחדים שהבעלים שלהם לא הבינו כמה הם יפים. ובעצם, אני לא מדייקת, זה היה טרנד פופולרי פעם, לפני כחמש שנים. אז היה תור הזהב של מלקטי המציאות, של בחורות שהפכו את ציד האוצרות לקריירה. הן היו מעלות לטיקטוק או לאינסטגרם הול שלם של כל מה שמצאו היום בפחים של בניינים של עשירים בברלין ובניו-יורק, ולפעמים היו שם דברים מופלאים ושכיות חמדה ממש, כמו סנדלי זהב של גוצ’י ומעילי פרוות מינק שנזרקו בשם הפחד מהטבעונים הזועמים. ובכל זאת, לא העליתי בדעתי להצטרף גם אני לחיפושים האלו, עד שיום אחד, לפני כמה חודשים, זה פשוט קרה.
בהתחלה פשוט חיפשתי משהו שיגרום לי להמשיך לצאת להליכות הארוכות שלי מדי יום. ההיי שהייתי מקבלת מהספורט כבר התחיל לדעוך, במקום לחזור הביתה שמחה ומפוצצת אנדורפינים כמו פעם, התחלתי לזחול הביתה בפנים קודרים. אבל ספורט חייבים לעשות, אז פשוט התחלתי לחפש איך לשעשע את עצמי ולשמור על עניין שיחזיק 13 אלף צעדים. התחלתי לצפות בבני אדם כשהלכתי ברחובות, ניסיתי לראות איך הם קונים ירקות, מדברים זה עם זה, ממלאים דלק, לאהוב אותם קצת. רק שמהר מאוד גיליתי שישראל של שנת 2026, או לפחות תל-אביב, יש בה כל כך מעט אנושיות או רגעי קסם. כולם מסביבי היו ספונים בזעף בתוך רכבים פרטיים או שהם דהרו על קורקינטים וצפרו לי מאחורה שאזיז כבר את גופי המנוון מהמדרכה. וכל הזמן התגעגעתי אל העיר שהייתה לי פעם, עיר של שדרות ארוכות ומלאות אור ונחת, של בניינים נמוכים, שבה יכולת לשכור דירה לא רעה על אבן גבירול במשכורת של מלצר, או גרוע מזה, עיתונאי.
עד שיום אחד עצרתי לקשור את השרוך באיזו פינת רחוב, ופתאום ראיתי חפץ שנראה לי מעניין על אחד הספסלים שממול. כשהתקרבתי, גיליתי שזו קופסת עוגיות מפח, אבל לא סתם, קופסה כמו שהייתה לסבתות שלנו פעם. ראו שהיא לא יוצרה בייצור המוני, ובטח שלא היה כתוב עליה “עוגיות” כמו שנוהגים לכתוב על הקופסאות המתועבות האלו של היום שמנסות לשדר רטרו מזויף של הפיפטיז. היא פשוט נראתה כמו קופסה קצת חלודה שמישהו אהב במשך שנים, עם מכסה אדום וגוף בצבע שמנת ופרחים קטנים לאורך כל השוליים שגרמו לי להתגעגע לעוגיות ריבת משמש ופירורים כמו שאמא שלי הייתה אופה לי בילדות. לקחתי אותה הביתה, אף שמהר מאוד נזכרתי שכל העוגיות שלי תמיד יוצאות מפוחמות ואין לי מה לעשות איתה. ובכל זאת, לא יכולתי לזרוק אותה, היה בה משהו כל כך תמים ואותנטי, משהו שגרם לי לדמיין את האישה שהניחה אותה בעדינות על הספסל, ממש כמו מרים שהניחה את משה בתיבה על מי הנילוס.
אחר כך פתאום התחלתי להסתכל על ספסלי הנתינה שמפוזרים ברחבי העיר, וגם על המדרכות ליד הפחים, איפה שאנשים תמיד מניחים ארגזים עם כלי בית ישנים או שקיות גדולות ומלאות בבגדים שהם קיפלו וגם כיבסו, שקיות שבוקע מהן ריח של בדין כחול. וזה היה קשה להאמין, מה אנשים מרשים לעצמם לזרוק, כי למי יש כוח לתקן, יותר קל להזמין חדש באינטרנט. מזוודות טרולי משובחות לחלוטין ואיכותיות, שהדבר היחידי שפגום בהן הוא איזה קילוף זעיר בידית. שעון אורלוגין ישן עם מטוטלת, חפץ שברור שסבא שימן לו את הברגים והתייחס אליו כמו גוזל מעץ אגוז במשך 50 שנה, עד שהוא מת והנכדים שלו התעצלו לחפש בית מכירות פומביות שייקח מהם את כל תכולת הדירה שלו. ובכל חפץ כזה שהרמתי, הסתתר סיפור, אולי הסיפור שכבר לא מצאתי בעולם האופניים החשמליים הסואן והקפיטליסטי. חמש שמלות תינוקת במצב נפלא. שמלות תחרה חגיגיות בצבעי גלידה. למה הן נזרקו? למה לא נלבשו? הלוואי שזו סתם אמא בזבזנית כמו שאני הייתי, מישהי שקנתה את כל שילב כשהייתה בחודש התשיעי ואז גילתה, כמוני, שלתינוקת שלה יש נטייה להגיב בצרחות לכל מה שהוא לא אוברול כותנה פשוט.
עולם החפצים היה אינטימי פי מיליון מהעולם הקפיטליסטי שבחוץ. הוא דיבר בשפת המשפחתיות, האהבה, חשף את כל החלומות שאנשים חלמו וגם את אלו שלא התגשמו להם. יום אחד מצאתי על איזה ספסל כמה בגדים חדשים לחלוטין. היו שם חולצות מחויטות וז’קטים, כולם עם הטיקט עדיין מחובר. והבנתי ישר, האישה שזרקה אותם היא האישה שאני הייתי פעם, זו שבכל יום חופש, בכל שעה פנויה, נכנסת לקניון כדי לקנות לעצמה כמה בגדים חדשים, אולי הם יגרמו לה לאהוב את עצמה יותר, אולי הם יחוללו את התפנית ויגרמו לה להרגיש יפה יותר. הבגדים שהבחורה הזו זרקה? הם היו אמורים להפוך אותה למישהי אחרת, מישהי שיפה לה חולצות משי רכות, ז’קט גברי, מישהי סקסית בצורה סולידית ושקטה. “היא בטח מדדה אותם בבית והבעל הרעיל שלה אמר שזה עושה לה גוף קובייתי”, חשבתי. ישבתי שם על הספסל וחשבתי שזה מה שאני מחזיקה ביד, את הקליפה של האישה החדשה שהיא ניסתה ללבוש ולא הצליחה, את נשל הנחש המשיי של האכזבה שלה.
יצאו לי מזה לפחות חמש שמלות יפהפיות שלא הפסקתי ללבוש, כמובן שכיבסתי אותן בתוכנית הכי רותחת וגם הוספתי חומץ, אפילו למטונפות הזבל יש סטנדרטים משלהן. אבל הכי יפה היה האושר שהרגשתי בכל פעם שראיתי מרחוק ספסל מבטיח, ואז התקרבתי וגיליתי שם משהו שכאילו נולד בשבילי
לא את כל הנטושים האלו אני אימצתי, על רובם רק הסתכלתי והמשכתי הלאה. אבל כן יצאו לי מזה לפחות חמש שמלות יפהפיות שלא הפסקתי ללבוש אחרי זה, כמובן אחרי שכיבסתי אותן בתוכנית הכי רותחת וגם הוספתי חומץ, אפילו למטונפות הזבל יש סטנדרטים משלהן. אבל הכי יפה היה האושר שהרגשתי בכל פעם שראיתי מרחוק ספסל מבטיח, כלומר כזה שהניחו עליו מלא דברים, ואז התקרבתי וגיליתי שם משהו שכאילו נולד בשבילי, איזה תיק ערב רקום בחרוזים או לונגי ענקי בהדפס אינדונזי, כזה שחיפשתי בכל השווקים.
כל ילד שחלם להיות שודד ים בטח יבין את זה. זה מה שאני חלמתי להיות בגיל חמש, מלחית על אונייה גדולה שמפליגה בערפל לכל מיני איים, עד שיום אחד היא נקלעת בטעות למערה באיזה חוף ומגלה שם תיבת מטמון, ובתוכה טבעות ואבני רובי וספירים. ופתאום, בגיל 50, אני הופכת לפיראטית של המדרכות, מחפשת אוצרות קבורים בים של אשפה.
והכי מפתיע? שלא הייתי לבדי. רוב המלקטות הן באזור הגיל שלי, 50 פלוס בואכה 60. ומה שהן מחפשות בפינות הרחוב, זה קצת ריגוש, קצת הפתעות בחיים, וגם לבעוט קצת בעולם החדש. הרי אין לנו מה לעשות בקניון שמלא בילדות, איך נלך לבוטיקים של מעצבות שכל שמלה שם עולה אלפיים שקל, וממילא עושה לנו גוף אמורפי של כתם רורשאך. אז בהתחלה, מצאנו את כל אלו בחנויות יד שנייה, אבל אז הם התחילו לגבות 400 שקל על כל סיר אמייל כעור שיש לו בתחתית קצת כתמים של מפרום ישן בטענה ש”הוא פיס אורגינלי מהסיקסטיז”. רק הזבל, הוא היחיד שנשאר לנו, שוק פשפשים נדיב שפתוח 24/7. ותמיד בחינם.
“הבאת עוד שקית מלאה בדברים?” רן אומר כשאני חוזרת הביתה. הוא אומר שלא אכפת לו כי הוא רואה שאני נהנית, אבל הוא קצת מפחד ממה שיקרה לי בשלב הבא, האם אהפוך לאגרנית, פשוט אדחוס לתוך הבית שלנו כמויות כאלה של ג’אנק שבסוף, כשאני אמות, הילדות ייאלצו להזמין חברת ניקיון שתפנה את כל הסרוויסים הצ’כיים והשמלות ותיקי הערב הרקומים עם החרוזים שאספתי? “אבל אני מבין את זה”, הוא אומר, “כי נראה לי שכל פעם שאת חומלת על חפץ ישן ואוספת אותו הביתה, את בעצם חומלת על עצמך, אוהבת אותך למרות שאת בגיל העמידה”.
“תודה לך”, אני אומרת בקול חמוץ. אבל בלילה אני נזכרת בכלי לעציץ שאספתי בבורוכוב, איך אף ששרפתי את כל הפרחים שהיו לנו במרפסת כי שכחתי להשקות כשרן היה ביוון, פשוט לא יכולתי לווותר על האיורים הסיניים המהממים של העגורים שהיו מצוירים עליו. וזה פתאום נראה לי הגיוני, שאני כל כך מאוהבת בכל החפצים הנטושים האלו, כי גם אני סוג של חפץ ישן, חפץ שמגיע לו שמישהו ייגש אליו וירים אותו באהבה, יראה את העבר היפה, השבור, שהיה לו.
