לרוב אני לא נותן כאן קרדיט לשום גוף מסחרי, למרות שקיבלתי לא פעם – אפילו לא פעם אחת, למעשה – הצעות לעשות ממש את זה.
אבל הפעם אני נאלץ לחרוג ממנהגי כי הדבר הזה מתקשר ישירות לסיפור שלי. וזה הסיפור: "גולד'ס ג'ים"? רשת של חדרי כושר חדשים? תשמעו, הם פשוט, במילה אחת – וסליחה על העליבות הקופירייטרית שלי, זה לא המקצוע שלי, ותודה לאל על זה – מושלמים.
אני לא משתמש במילה הזו, "שלמות", בקלות ראש. למעשה, אני לא משתמש בה אף פעם. קודם כל, כי אני חי בישראל בדיוק כמוכם, וכמות הדברים המושלמים סביבי ניתנת לספירה עד אחת – אשתי, ברור, אני אלך על בדיחת האבא הצפויה – ובכלל: חדר כושר מושלם? מכל הדברים?
זה לא רק משהו שמעולם לא קרה לי, אלא שגם לא הייתה לי שום ציפייה בתחום. הייתי כבר בחדרי כושר פרטיים, ציבוריים, רשתיים, האחרון היה של רשת עולמית גדולה עם כמה סניפים בישראל ושם שמתחרז למדי עם שמו של בלש בריטי מפורסם – והוא היה, נו, בסדר כזה, אתם יודעים איך זה; מזגנים דולפים בקיץ, יותר מדי אנשים על מעט מדי מכשירים שחלקם תקינים למחצה, אזור מזרנים ותרגילי קרקע מוגבל, הליכונים מרעישים לא פחות ממני כשאני מתנשף עליהם, בכניסה יש פקידת קבלה שאף פעם אין אותה.
חדר כושר ישראלי, בקיצור. מתפקד. תקול במידה. אף פעם לא עד הסוף.
אבל אז הגעתי ל"גולד'ס ג'ים", ואיך שנכנסתי בדלת בפעם הראשונה שטף אור נגוהות גדול את כל סביבותיי, קולות מלאכיים קטנים נשמעו פתאום משום מקום (ואולי זה בעצם היה ההאוס הרגיל שהם משמיעים במקומות האלה, כאילו השעה היא לנצח רבע לאסיד), ואני הרגשתי כמי שמת עוד לפני האימון ולא, כרגיל, אחריו, ועלה לגן עדן של חדרי כושר.
הכל שם היה פשוט כמו שצריך. היו המון – יותר מדי! – מכשירים. כולם היו חדשים מהניילונים. ההליכונים היו שקטים וחלקים כל כך עד שבשלב מסוים הייתי משוכנע שהם רצים במקומי. המרחבים היו גדולים, מספיק מקום ומכשירים לכולם, המזגן ארקטי, הקולרים יעילים, המוזיקה – מוזיקת חדרי הכושר הארורה – הייתה מוזיקת חדרי כושר ארורה אבל בווליום לא משתלט. התפאורה עצמה, עיצוב הפנים, התאורה, היו כמעט ההפך מהניכור התעשייתי האלים והמיוזע ששולט ברוב חדרי הכושר.
בקיצור – כמו שנהגו אבותינו לומר – אמריקה. אני נכנס לאימון, והכל, בשתי מילים, כמו שצריך (מלבדי, כמובן. אני סמרטוט).
והדבר הזה ממלא אותי פליאה וחוסר אמון; כי כמה דברים בישראל הם – עזבו מושלמים, פשוט כמו שצריך? עד הפרט האחרון? תחשבו על זה רגע. יודעים מה? קחו עוד רגע. קחו עוד דקה. עשר דקות. יממה. חשבתם על משהו?
לא? טוב, זה כי ישראל היא המקום הזה שבו, לאורך חיים שלמים, אנחנו מתרגלים לקבל את הבלתי מספיק כטוב מספיק.
וזה לא שלא עושים פה דברים טובים, רק שאף פעם לא עושים אותם עד הסוף. זה כמעט חלק מהדנ"א הישראלי, כמו מין תו תקן כזה – לעשות דברים עד האמצע, עד כמעט הסוף, ואז להשאיר משהו פרום, פגום, לא לגמרי מחובר, לא לחלוטין מוברג, מתקלף טיפה, כמו איזו חותמת איכות מפוקפקת שאם תתקרבו אליה מספיק תראו שכתוב שם "תוצרת ישראל גם אם יוצר במקום אחר".
תחשבו על ישראל עצמה, בסדר? המראה החיצוני שלה – וסליחה שאני נטפל אליו, זה למטרות רעות; מדינה יפה עד האמצע ככה. נחלים בישראל? הם שם, אבל לא תמיד, מדי פעם אתם מגיעים והם לא. הרים? יש גלבוע, יש מצדה, יש מירון, חרמון, לא משהו עד הסוף לטפס עליו או להתפעל. ואדיות? יש עארה. נחל עירוני? איילון. קניון? איילון. שמיים? פתוחים למחצה.
כמה נופים מהממים עד הסוף יש לישראל? תגידו המכתשים בדרום וכביש הערבה. תגידו ים המלח הנכחד. תגידו... זהו, אמרתם. נגמר. כל שאר הטבע הישראלי הוא לא עד הסוף, ולמעשה אזורים שלמים בישראל הם משהו שתתקשו לחלוף דרכו מבלי לחוות פגיעה ממשית ברצון החיים הבסיסי שלכם.
אבל בואו נעזוב את הטבע ונתקדם לתוצרים אנושיים; הנה, רק השבוע יכולתי להתפעל מהעובדה שאחרי שהתפעלתי מהרכבת הקלה בתל-אביב – והיא נראית באמת עדכנית, משוכללת, פוטוגנית, מה שתרצו – מתברר שהיא, אה, לא לגמרי מחוברת לתחנות רכבת ישראל.
כלומר, רוצים לרדת מהרכבת הקלה ולהמשיך ברכבת הכבדה? תצטרכו ברוב המקרים לצאת מהתחנה, ללכת בשמש להנאתכם, ואז להיכנס מחדש, הפעם לתחנת רכבת ישראל.
כמה נופים מהממים עד הסוף יש לישראל? תגידו המכתשים בדרום וכביש הערבה. תגידו ים המלח הנכחד. תגידו... זהו, אמרתם. נגמר. כל שאר הטבע הישראלי הוא לא עד הסוף
זה, כמובן, חסר מחשבה ברמה חלמאית וישראלית כל כך עד שמוכרחים, אחרי ששונאים את זה, לאהוב את זה, לפחות כבדיחה. כי אפילו בפרויקט של מיליארדים שמתבצע ברובו על ידי חברות זרות אתם יכולים להיות בטוחים שבגרסה הישראלית מישהו כבר יעגל איזו פינה או סתם לא יחשוב עד הסוף; מישהו כבר יעשה הכל נכון עד שלב מסוים ואז יגיד: "יאללה, טוב מספיק", ויתחפף הביתה.
אז בבקשה; רכבת שלא עד הסוף. קצת כמו תחנות האוטובוס המצילות שאף פעם לא משליכות צל לצד הנכון.
קצת כמו שביל האופניים הארוך עם הסימונים המושלמים שפשוט מסתיים שרירותית באיזה עמוד, גדר, בטון, כביש סואן, כי כאן, ממש בנקודה ההיסטורית הזאת, נגמר התקציב או החשק.
קצת כמו הפארקים העירוניים המושקעים שאין בהם טיפת צל. קצת כמו הדירות שלנו, שעלו לנו סכום שווה ערך לארמון דרום-צרפתי קטן, ואחרי שהתעקשנו בהן על כל פרט ומתג, ואחרי הלובי המפואר לבניין שנראה ומריח כמו ריזורט תאילנדי, עדיין אפשר לשמוע את השכן מקנח אף מעבר לקיר הדקיק, ושלוש שנים מיום היווסדה, הדירה מתחילה לחרוק ולצנוח מכל כיוון אפשרי.
זה אף פעם לא עד הסוף. המצוינות עצמה כאילו מאיימת עלינו, ולפיכך נעדיף תמיד לשאוף, להתקרב, כמעט לגעת ואז להבין שאנחנו מוכרחים את טיפת החלטורה, הפרטאץ', הלא-עד-הסוף, שתגרום לנו להרגיש לגמרי בבית. שום דבר כאן אף פעם לא עד הסוף, וחוט החשמל הירוק שיוצא מהקיר, ללא שום נימוק ידוע, מאחורי שידת חדר השינה שלי, ובטח תוכנן במקור להיות משהו שקשור למשהו, מזכיר לי את זה מדי יום.
ויום אחד, ללא התראה, אני מגיע לאיזה חדר כושר חדש, נרשם, נכנס פנימה ו... לעזאזל, הכל עשוי עד הסוף. הקפידו על כל פרט. אין דבר אחד שאני זקוק לו ולא נמצא במקומו. אין חוטים רופפים. כלום.
ואני אומר לעצמי: שיט, זה אפשרי! ייתכן משהו נטול פגמים – באנגלית עשו מזה מילה אחת, flawless – וקשה לי לעכל את זה כי בשלב מסוים בחיי כישראלי, עצם הציפייה למשהו שיהיה עד הסוף, ללא רבב, בדיוק מה שביקשתי ושילמתי תמורתו, הלכה לי לאיבוד. אני כבר מניח מראש – ובצדק – שלא יהיה עד הסוף. למדתי כבר שיותר טוב כמעט מכלום, שעדיף ליד מבכלל לא, ושטוב מספיק הוא הכי טוב שיש ויהיה.
אבל כולנו יודעים שאפשר עד הסוף. שאפשר ללא פגמים בכלל. שאפשר שמשהו, מדי פעם, יהיה מושלם. הנה, עשינו אירוויזיון מושלם ב-2019 כשהעולם הסתכל. אכלנו כמה ארוחות מושלמות אצל כמה שפים ישראלים. כתבנו את התנ"ך, ספר מושלם לז'אנר. ומישהו פתח חדר כושר מושלם, אולי רק עם פרט אחד פחות ממושלם: שאני עדיין צריך להתאמן. אבל אסור אף פעם לאבד תקווה: משהו שם בטוח יתקלקל מתישהו.
