לפני כמה חודשים התקשרה אליי תחקירנית של אחת מתוכניות הדו-קרב של הימין, המזמינה מרואיינים להיות מושפלים על ידי המנחה. בזכות הבקשה הנלהבת, שנוסחה בערך כך: "היי, האם תוכלי, גבריאלה, להגיע בעוד עשר דקות, סליחה, שתיים, לטיז אל-נבי? כתובת?" הבנתי שההפקה נתקעה היום בלי ארנבת לדרוס אותה וכעת, בקדחתנות, הם מחטטים בפח של השאריות.
מדי פעם אני צופה בתוכנית המדוברת ומנסה לדמיין מה הייתי עונה על שאלות בנוסח: "עכשיו כשברור ש'אחים לנשק' הם ארגון טרור ובנט הלא-נימול שייך לפלג של האחים המוסלמים, האם את מעוניינת להתנצל על כך שלאיראן יש נשק גרעיני". לדמיין מה הייתי משיבה זה כמו לדמיין את הלוויה שלי. ברור לי שאקפא תחת פנסי מכונת הרעל, והסרטון שבו אני נדרסת יהפוך לריקוד טיקטוק.
הגדלתי בווטסאפ את התמונה של התחקירנית. היא נראתה לי צעירה יותר מהאופטלגין שאני סוחבת בתיק. "חבל", כתבה לי התחקירנית אחרי שסירבתי, "שמעתי עלייך שאת אישה שעומדת על שלך". עכשיו, ברור לי שלא שמעה עליי דבר כי אם יש משהו שאני לא יודעת לעשות, זה לעמוד על שלי. למעט במקרה הזה. "אבל אני לא מבינה כל כך למה לא", אמרה אחרי שהסברתי לה שזה תוקפני לשאול שוב ושוב מה הכתובת ושזה בסדר אם לא תבין.
עברו כמה שבועות. שוב מישהו מהצד הימני של השסע נתקע מול מיקרופון. הפעם זו הייתה תוכנית רדיו נידחת שעד לרגע זה לא ידעתי כלל שקיימת. התקשרו אליי ממספר חסוי. עניתי מיד. גם להקלטה קולית המציעה לי להדליק נרות שבת אני עונה כשהבן שלי נמצא במילואים. השדרן, פעם סוג של בדרן והיום בעל תשובה ובעל פרנסה, מסתבר, התקשר אליי בהפתעה מהאולפן כדי לברר למה טענתי איפשהו שחרא. רק מהעליזות שבה פנה אליי התבלבלתי לגמרי וניתקתי בבהלה.
קריאת המציאות של אנשים כמו הבדרן שהתפכח או כמו עיתונאים שנמצאים בהקבצה א' של מכונת הרעל - ינון מגל, גדי טאוב, נוה דרומי, יותם זמרי, ידידיה מאיר ואחרים - גורמת לי להרגיש כאילו הלכתי לאיבוד בסאבוויי חשוך. זה לא שאני לא מסכימה עם דעתם. אי-הסכמה אני מכירה. זו הבהלה שאיבדתי את היכולת להבין מה הם אומרים. מתו הקואורדינטות. הכל כל כך תימהוני לי. מה זה פה, איפה אני?
אהרן אנטונובסקי היה סוציולוג רפואי ישראלי, ממקימי הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון ואחד החוקרים המשפיעים בעולם בתחום החוסן הנפשי. בשנות ה-70, בעקבות מחקר שערך בישראל בקרב נשים ששרדו את השואה, הוא התעכב על דבר מפתיע: למרות הטראומות הבלתי נתפסות שחוו, חלקן הצליחו לבנות חיים מלאים, לעבוד, לאהוב, להקים משפחות ולשמור על בריאות נפשית תקינה.
אנטונובסקי עסק בעתודות נפשיות מול מצבי משבר וחיפש את החוט המקשר. ברגע שהוא החליף את השאלה "מה הופך אנשים למדוכאים?" ב"מה הופך אנשים לחסונים?" הוא מצא את התשובה.
הוא מצא אותה בתחושת הקוהרנטיות. אחד משלושת מרכיביה הוא מה שכינה "תחושת המובנות". השניים הנוספים הם "נהילות" (אני יכולה להתמודד) ו"משמעותיות" (שווה להתמודד). לטענתו, אנשים ניחנו בצורך אנושי בסיסי להרגיש שהמציאות - גם כשהיא קשה - ניתנת לפענוח. כי כשהעולם מפסיק להיות מובן, טען, האדם מאבד לא רק את הביטחון האישי שלו, אלא גם את תחושת ההתמצאות. את המפה הפנימית.
הייתי רוצה לא לשאול "ברצינות?! מה שקרה פה עכשיו זה אמיתי?!" אלא להבין שבליץ החקיקה של השבוע האחרון, למשל, כמו הסכנה המוחשית לעתידה של המדינה, הוא אמיתי
אנשים בעלי יכולת להיאבק על חיים טובים יותר לא חושבים שהעולם צודק, כן? ולא שהוא יפה יותר ומלא ציפורים מצייצות על אדן החלון. רק שהוא מובן. זה מצא חן בעיניי. יש משהו מנחם בכך שהעולם לא חייב להיות מקום נפלא ושאפשר להסתפק במשהו צנוע הרבה יותר - בהבנה - כדי לחיות היטב. כשקראתי את הדברים הללו, הרגשתי שמישהו ניסח עבורי במילים את מה שהלך לי לאיבוד. מספיק שאני אפסיק להתפלא כל כך.
מצד שני, וואלה יופי, אבל איך?
צריך כנראה להיפרד מהמחשבה הילדותית שכולם מסתובבים עם אותה מפת דרכים בכיס. לא כולם מתפעלים מדמוקרטיה כשיטת ממשל. יש שמעדיפים את הגרסה החדשה של הון-שלטון-שירותי ביטחון; לא כולם חושבים שקדושת החיים גוברת על קדושת המוות או שכישלון מחייב הודאה באחריות. הנחות בסיס - ברמה של פחמימות זה טעים - שחשבתי שהן משותפות לכולנו, כי איך אפשר שלא, הן לא.
לא כולם חושבים שנשים ראויות לשוויון, שחופש מיני ומגדרי הוא מבורך, שלא כל ערבי הוא עמלק, שהשכלה היא תנאי לשגשוג. אודיה פינטו, אחת ממשתפות התוכנית "פאוור קאפל", כועסת נורא כי למה שתדע לעזאזל מי היה יצחק רבין. לקח לי שנים להפנים שיש אנשים שכשהם מכריזים על עצמם כשמרנים הם מתכוונים לדבר טוב.
כשקראתי את אנטונובסקי, התבהרה לי תחושת האילמות הארנבית שלי. הבנתי, שגם אם הייתי מוכשרת בדיבייטים - ואני לא, אני איטית ומפוזרת - הסיכוי שהייתי מצליחה להתווכח עם אדם שאין ביני לבינו הסכמה בסיסית על מהם החיים שראוי לחיותם הוא אפסי. יותר מזה? גם לא צריך. אין את מי לשכנע והפער גדול מדי. לא לכל שתי תפיסות עולם יש מכנה משותף.
אבל אני כן הייתי רוצה להחזיר לעצמי את "תחושת המובנות". להפנים את הנאמר, ועוד יותר, את הלא-נאמר. להיות פחות עיני עגל פעורות. לא לשאול "ברצינות?! מה שקרה פה עכשיו זה אמיתי?!" אלא להבין שזה רציני ושבליץ החקיקה של השבוע האחרון, למשל, כמו הסכנה המוחשית לעתידה של המדינה, הוא אמיתי.
זה לא הופך את המציאות לפחות מכאיבה, אבל היא לפחות מפסיקה להיות אקראית. אני מבינה איפה אני נמצאת. אני קוראת את המפה. אני יודעת היכן ממוקמות התחנות הרלוונטיות ולאן אני מבקשת להגיע.
