ילדות
גדלתי בסביבה שבה אשכנזי היה שם גנאי, מה שנקרא גזענות הפוכה, אבל החיכוך שלי עם העולם בצבא וגם אחר כך בתל-אביב, אף פעם לא היה ברמת העדה אלא ברמת המראה, הגודל והמגדר שלי. לא הרגשתי שתופסים עליי תחת כי אני מבאר-שבע או מרוקאית, אלא כי אני בחורה קטנה. אחד הדברים הקשים שעברתי בנעורים זה שלא גדלו לי ציצים. הערסים בכיתה בבאר-שבע בחיים לא צחקו עליי בפניי שאין לי ציצים, כי אם היית צוחק עליי הייתי משפיטה אותך. הכוח של המילים ליצור סיפור ולשנות סיפור זה עדיין הנשק שלי היום. אני פשוט משתמשת בו לכתיבה ולא מסתובבת וצורחת על אנשים בחיים.
מחלה רדומה
חמסות חמסות, הקרוהן רדום אצלי כבר המון שנים. אני מטופלת בקנאביס רפואי אבל לא לוקחת תרופות קונבנציונליות. אין לי הגבלות מבחינת סוג אוכל, המקום היחיד שזה מתבטא בו זה שאני כל החיים מנסה לעלות במשקל.
מגיל מאוד צעיר הכל סביב המראה שלי היה 'היא צריכה לעלות במשקל'. המחלה פוגעת בספיגה של האוכל, אז במשוואה בראש שלי רזון זה מחלה. כשהלכתי לקנות בגדים כנערה, הכל היה גדול עליי. אנשים אמרו לי, 'וואי, איך את רזה, איזה יופי', ואני הרגשתי רע. יש כל מיני סוגים של הפרעות אכילה, אצלי זה מגיע מהכיוון של להיות כל הזמן בסטרס סביב 'אכלתי מספיק או לא אכלתי מספיק?' לא ממש הצלחתי לעלות במשקל לאורך השנים, למעט פעם אחת כשחזרתי מתאילנד לפני הצבא קצת שמנמנה, אבל עם הדיכאון בצבא הכל ירד מהר מאוד.
"לפני כמה שנים הקפאתי ביציות. עשיתי את זה כדי שכשאומרים לי 'ומה אם תתחרטי?' תהיה לי תשובה, וזו אחת התשובות הכי היקרות שקניתי. זו תשובה גם בשבילי, היא מרגיעה אותי, אם עוד חמש שנים אתחרט, למרות שקשה לי להאמין, אז יש את המבחנה הזאת, אבל יכול להיות שהן יישארו שם לנצח, כמו בסרט עתידני"
מתיאטרון צה"ל לצוות בידור
זה יישמע מפונק כי התנדבתי לתיאטרון צה"ל, היה לי פטור בגלל הקרוהן. העניין הוא שלפני הצבא נסעתי למזרח לחודשיים וחצי וחזרתי לארץ יומיים לפני הבקו''ם. בגלל שהתנדבתי לא עשיתי טירונות, שקצת מיישרת אותך לגבי מה זה צבא. זרקו אותי ישר לתל השומר, עם חוסר הבנה מוחלט של איפה אני נמצאת. ביום הראשון שלי עמדתי למשפט כי איבדתי טופס, ביום השני באה אליי שוטרת צבאית ואמרה לי, 'מה זה העגילים האלה?' עניתי לה, 'מתאילנד. יפים, נכון?' לא הבנתי בכלל מה היא רוצה ממני. אני חושבת ששברתי שיא, עמדתי בחצי שנה לשמונה משפטים. קיבלתי תנאים מעולים - גרתי בדירה ברחוב גאולה בתל-אביב על הים עם עוד שש בנות מדובר צה"ל, הצבא הכי פושטי. אם הייתי יודעת אז שאני אוהבת נשים, אני לא יודעת מה היה קורה. אבל אז, זה היה סיוט. הרגשתי עוף מוזר שאף אחד לא מבין, הגעתי לצבא אחרי שכבר הייתי בחוץ - עשיתי טיול אחרי צבא עם אנשים אחרי צבא, עבדתי בצוות בידור, עשיתי שאכטות, ועכשיו מה קשור?
אחרי חצי שנה השתחררתי. יום אחד פשוט באתי ואמרתי, 'שומעים? אני לא רוצה יותר', ובגלל שהייתי מתנדבת אמרו לי, 'טוב, אז תביאי מחר את הקיטבג ותשתחררי'. משם עברתי לאשקלון ועבדתי בצוות בידור בכפר הנופש של החיילים. הרגשתי שאני תורמת שם לצה"ל הרבה יותר מאשר בתיאטרון צה''ל. שם באמת בידרתי חיילים.
טקס איוואסקה
הפעם הראשונה ששתיתי איוואסקה (חליטה מצמח בעל השפעות פסיכואקטיביות המעורר חזיונות) הייתה הכי עוצמתית. זה הרגיש לי כמו ישיבת תסריט עם עצמי, אבל העצמי שמדברת איתי הייתה משהו אחר - ניטרלית לחלוטין, בלי פחדים ובלי מנגנוני הגנה. זה היה כשאני ואורנה (בנאי, ס"ש) היינו ביחד אבל לפני שזה יצא החוצה. היה ברור שהיא לא חוזרת לארון בשום פנים ואופן, ואני שאלתי את עצמי, רגע, אז מה זה אומר עליי? כל החיים שלי עם גברים עד עכשיו היו שקר? ואז הגיע הטקס, וזו הייתה שיחה שיצאתי ממנה עם תובנות שהיה לוקח לי שנה של טיפול פסיכולוגי להגיע אליהן. הבנתי שהפחדים שיש לי בהקשר הזה הם פשוט לא רלוונטיים, זה עזר לי לשחרר ולזלוג לתוך הזוגיות עם אורנה בחופשיות, ואני שמחה שעשיתי את זה. הייתי מגיעה לאותה תוצאה בכל מקרה, אבל היה לוקח לי הרבה יותר זמן.
נטייה מינית
אמרתי פעם שההתאהבות שלי באורנה התחילה מהראש, עברה ללב ומשם עברה לכוס. לא הייתי צריכה לחנך את עצמי להימשך לאשה, פשוט איפשרתי משהו שהיה קיים כבר. האנשים שנמשכתי אליהם לאורך חיי הם מאוד מגוונים ולא דומים אחד לשני בשום צורה. כישרון זה דבר מאוד סקסי בעיניי, וזה מביס ענייני מגדר - אדם מאוד מוכשר, כריזמטי ומצחיק הופך מיידית לסקסי בעיניי, וזה יותר חשוב ממה יש לך בין הרגליים. אני לא אוהבת להגדיר את עצמי, אפילו המילה 'להגדיר' מכילה בתוכה את המילה 'גדר' - זה כלא. מעולם לא יצאתי בהכרזה של "עכשיו יצאתי מהארון ואני לסבית". יכול להיות שזה שלא הסכמתי להגדיר מָשַׁךְ כל הזמן תשומת לב למערכות היחסים שלי. אני מבינה את העניין והסקרנות, זה מצחיק כי אני חושבת שהרומנים שלי מקבלים יותר תשומת לב מהעבודה שלי, אבל כזה העולם. זה מעניין אותו עם מי אני מסיימת את הלילה. לקחתי המון דברים טובים מהזוגיות עם אורנה, זה לא משהו שאפשר לסכם בשורה. היה כיף גדול לעבוד איתה בעונה השלישית של 'מטומטמת'. בצילומים היינו עוד יחד והיה מדהים, מה שכאב היה לערוך את הסדרה אחרי שכבר נפרדנו, זה היה מאתגר, כשתוך כדי פרידה אני יושבת בחדר עריכה ורואה אותה בקלוז-אפים כל היום. אבל חד-משמעית לא הייתי משנה את זה.
היה גם רומן עם אורי קומאי שפרץ בשם דודו פארוק.
הרומן שלי עם אורי היה שונה לגמרי. התמונה הראשונה שלי ושל אורי קומאי הייתה מין טייק-אוף על התמונה של מיכל הקטנה ויהודה בוחבוט, אבל האמת היא שלא ממש חשבנו לפני שהוא העלה אותה, אולי אם הייתי חושבת לא הייתי מושכת כל כך הרבה תשומת לב לאירוע הזה. זה היה רומן קצר אבל כיפי מאוד, הוא גבר מושך בעיניי ומאוד מוכשר, אמן בכל רמ"ח איבריו. החיבור אליו לא הפתיע אותי, היה לנו קליק מיידי, אבל הפתיע אותי הרעש שזה עשה.
שרלטנים בלבן
חזרתי מלונדון עם הבמאי עירד רובינשטיין ואמרתי לו שבא לי לעשות שלאגר. הוא סיפר לי שהמחזה שרץ הכי הרבה שנים באנגליה הוא 'מלכודת העכברים' של אגתה כריסטי. סיפרתי לו על רעיון ישן שהיה לי למחזה על רצח שקורה בתוך מועדון, והחלטנו לעשות אגתה כריסטי מידל איסט. 'הריטריט' בתיאטרון הקאמרי מנפץ את טרנד הריטריטים והוולנס, על זה שככל שהריקבון הפנימי גדול יותר, אנשים יותר מתעטפים בלבן, מדליקים קטורת, עושים יוגה ואוכלים פטריות בטבע כדי לטשטש את זה.
כשהייתי בטקס שתיית איוואסקה ולפני השתייה, בשלב ההתכנסות, כולם ניסו לחשב כמה השמאן מרוויח. למחרת בבוקר, כשראינו באור איפה אנחנו נמצאים, מין מתחם מטורף עם בריכה, חזרנו לדבר על זה ולחשב כמה הוא מרוויח אחרי ההוצאות של השכירות. זאת הייתה אחת החוויות שהולידה את 'הריטריט'. איוואסקה זה טקס שנערך אלפי שנים, אבל אנשים עושים מזה שכונה ואז ברור שיהיו שרלטנים שמנצלים את המצב.
אגתה כריסטי מידל איסט. מתוך 'הריטריט' בתיאטרון הקאמרי
(אוהד רומנו)
הסדרה הראשונה שלי
'מטומטמת' הייתה בעצם הקול של בת חן, הילדה שרצתה להישמע. אפילו השם של הסדרה הגיע מהקובץ הראשון שפתחתי במחשב, קראתי לו 'שבי לכתוב יא מטומטמת', כי אסף ציפור אמר בשיעור הראשון בתסריטאות: "כל אחד יכול לכתוב, לא לכל אחד יש תחת". יום אחד נתתי לאחי לקרוא את זה. הוא ראה את השם ואמר "אחלה שם". אמרתי לו, "לא, זה לא השם", והוא ענה, "מה, את מטומטמת? זה צריך להיות השם". רק בדיעבד, חודשים אחר כך, הבנתי שזה הפחד הכי גדול שלי, שיחשבו שאני יפה וטיפשה. גדלתי עם זה שכל פעם שמישהו מתייחס לאיך שאני נראית, שמעתי באוזן "סתומה", וגדלתי עם רצון להוכיח שאני לא מטומטמת. הרצון הזה גרם לי לעשות דברים מאוד מטומטמים לאורך החיים ולהסתבך. רק כשהתחלתי לכתוב את זה, השתחררתי מהרבה תחלואים, כמו המקום הפרובוקטורי הזה של לעשות דברים כדי לעצבן אנשים. הכתיבה הייתה ועודנה פתח ניקוז להרבה מאוד חרא מהחיים.
"התמונה הראשונה שלי ושל אורי קומאי הייתה מין טייק-אוף על התמונה של מיכל הקטנה ויהודה בוחבוט, אבל האמת היא שלא ממש חשבנו לפני שהוא העלה אותה, אולי אם הייתי חושבת לא הייתי מושכת כל כך הרבה תשומת לב לאירוע הזה. זה היה רומן קצר אבל כיפי מאוד, הוא גבר מושך בעיניי ומאוד מוכשר"
הסדרה השנייה שלי
ב'הורסת' צללתי לתוך נבכי הדינמיקה המשפחתית של המשפחה של אמא שלי, של שושלת הנשים שאני מגיעה ממנה, נשים שעברו דברים מאוד קשים ומתוך כך נהיו נשים קשות. הבנתי שאני לא רוצה להיות אישה קשה. אמא שלי אומרת שחבל הטבור הוא כמו גומי אלסטי שלא נקרע אף פעם. אני מדמיינת את זה כמו בנג'י - לא משנה כמה רחוק את רצה, את חוזרת בסוף לכוס של האמא שלך. אבל השינוי כן קורה, אמא שלי היא לא סבתא שלי, ואני לא אמא שלי. בהקשר הזה, 'הורסת' הייתה אמורה לענות לי על השאלה אם אני רוצה להיות אמא. נכון לעכשיו אני פחות בעניין. אני מסתכלת על החיים שלי עכשיו, מנסה לדמיין אותם עם תינוק ואומרת "איפה, מה, איך" זה מרגיש כמו משהו שיתקע אותי.
לפני כמה שנים הקפאתי ביציות. עשיתי את זה כדי שכשאומרים לי "ומה אם תתחרטי?" תהיה לי תשובה, וזו אחת התשובות הכי היקרות שקניתי. זו תשובה גם בשבילי, היא מרגיעה אותי, אם עוד חמש שנים אתחרט, למרות שקשה לי להאמין, אז יש את המבחנה הזאת, אבל יכול להיות שהן יישארו שם לנצח, כמו בסרט עתידני.
הספר ששינה את חיי
אל הספר 'גברים השונאים נשים והנשים האוהבות אותם' התגלגלתי כשהייתי במערכת יחסים מאוד רעה בגיל 26, והוא הציל לי את החיים. הייתי ארבע שנים בזוגיות רעילה, ממש כמו ב'מטומטמת'. איזה בוקר קמתי בהרגשה שלא טוב לי, ולא ידעתי למה כי לכאורה הכל היה טוב - הייתי בזוגיות, הוא היה מהמם, הצלחתי והייתה לי עבודה. הלכתי לחנות ספרים ובחנות הראשונה שנכנסתי אליה מצאתי את הספר. זה קטע מטורף כי גיליתי אחר כך שהפסיקו להדפיס אותו, זה שמצאתי עותק בחנות הראשונה הרגיש כמו מאלוהים. קניתי וקראתי אותו באותו ערב. אחרי חצי ספר הבנתי שאני בזוגיות מתעללת. ארזתי תיק והשארתי לו מכתב על המקרר שזה נגמר ויצאתי לחופשי. זה היה ב-1 ביוני 2010. עד היום אני חוגגת את התאריך הזה.
כשכתבתי את 'מטומטמת' והבנתי שאני מתעסקת במערכות יחסים מיזוגיניות ורעילות, החלטתי להכניס את הספר לסדרה. עשינו עליו קלוז-אפ והדמויות מדברות עליו. בעקבות הביקוש שנוצר, הוצאת 'מטר' הדפיסה אותו מחדש והוא חזר לחנויות.
השתתפות בריאליטי
היו חודשיים וחצי של אימונים אינטנסיביים ב'רוקדים עם כוכבים' ובסוף הודחנו ראשונים. מהחזרות ומהאימונים נורא נהניתי. הפרטנר שלי היה מהמם וההפקה הייתה מאוד עוטפת ומחבקת. מהרגע שהתחילו ימי הצילום, פתאום נפל לי האסימון שאני מתמודדת בריאליטי ואז הלחץ נהיה אינטנסיבי. אז באיזשהו מקום טוב שהיה וטוב שגם היה קצר, אמנם זה טיפה פדיחה להיות מודחת ראשונה, אבל שוב, זה כולה פדיחה. זה לא שחשבתי שאגיע לגמר. בעבודה אני חולת שליטה, אבל פה זו הייתה התנסות להתמסר לתהליך שאני לא שולטת בו. להגיד רק "באיזו שעה אוספים אותי? לנעול את הנעליים?"
