לא בוחרת צד / "ירושלים יושבת בינינו", אומרת בחורה חילונית אחת שעמדה לפני שבוע בשבת בתור הארוך ל"קפה בסמטה" המתעקש לפתוח מול החרדים המפגינים. ורק ירושלים שתקה ולא בחרה צד. כן או לא, או כן או כן?
ווינרים ולוזרים / כן, כן. חשתי רעב באמצע הלילה, כשנדפקה לי השינה בגלל הכדור העגול. וואו, איזה מונדיאל מופלא זה היה. שוב נוכחנו שאפשר לנהל את היצרים העתיקים ביותר של האדם, התחרות, השבטיות, הרצון לנצח, בלי להפוך אותם לשדה קטל. במשך חודש כמעט העולם נשם ווינרים ולוזרים, אבל באותו הקצב. ילד במושב ישראלי, נערה ביפן, סבא במרוקו ואוהד שיכור מבירה באנגליה ידעו בדיוק מה זה VAR, מי אלה מסי, אמבפה, רונאלדו המסכן והארי קיין, שכאילו יצא מסדרת "הארי פוטר". הכדור העגול הקטנצ'יק היה הדבר היחיד שחצה גבולות בלי דרכון, בשפה שכל העולם מבין. אני לא פראייר תמים, יש במונדיאל כסף גדול, לאוּמנוּת, גזענות, פוליטיקה ויצרים, שלא תמיד נשארים ביציעים (מי ישכח את המאמן המצרי שירק לעבר דגל ישראל), ועדיין, זה היה המונדיאל הכי מרגש שזכיתי לראות מימיי.
ארבע שנים, ג'יזס. למי יש סבלנות לחכות למסי כשיהיה כבר בן 43, שלא לדבר עליי? אני חושב שלו הייתי כדורגלן הייתי לובש חולצה בלי מספר כי החולצה בלי המספר היא סמל לאדם שמסרב להיות מוגדר, האדם החופשי.
שני נושאים חשובים / השבוע ראינו את הפרק הראשון ב"שיעור הפיננסי" של שאול אמסטרדמסקי, תוכנית בהירת עיניים על נושא שקשה לדבר עליו בדרך כלל - כמה כסף אתה מרוויח בחודש? (רמז: במקום הראשון - המשפיענית העליזה). אבל אז הגיע יום שלישי, ואיתו השאלה לצ’אט: “נתח את המילה השתמטות”. וכך ענה: השתמטות באה מהשורש ש-מ-ט: להחליק, להישמט, לצאת מן האחיזה. אבל יש בה יותר מסתם בריחה. המשתמט אינו מתנגש חזיתית ואינו אומר “לא”. הוא זז הצידה, מחליק מן החובה, ומשאיר לאחרים לשאת אותה.
האולי הזה / הנה אחד המשלים הסיניים האהובים עליי שאני מכנה "האיכר הסיני והסוס" ושמלמד על פרופורציות, סבלנות ואי-מהירות בשיפוט אירועים. שווה לכולנו, בטח עכשיו. וכך זה הולך:
איכר סיני זקן חי בכפר קטן. יום אחד הסוס שלו ברח. השכנים באו ואמרו: "איזה אסון. איזה מזל רע". האיכר חייך ואמר: "אולי".
למחרת חזר הסוס ואיתו שבעה סוסי בר. השכנים אמרו: "איזה מזל טוב!" האיכר השיב: "אולי".
בנו של האיכר ניסה לאלף אחד מהסוסים, נפל ושבר את רגלו. השכנים נאנחו: "איזה אסון". האיכר אמר: "אולי".
למחרת הגיעו חיילים לגייס את כל הצעירים למלחמה. את הבן לא גייסו בגלל רגלו השבורה. השכנים קראו: "איזה מזל גדול!" והאיכר ענה שוב: "אולי".
מוסר ההשכל פשוט ועמוק: אל תסתכל רק על הפרק הראשון, חכה לסוף הספר.
ארוחת ערב / בשישי נקלעתי לארוחת ערב שהחלה חמימה וטובה, מעודנת ומצחיקה, והפכה לקראת הקינוחים לקרב מילולי פוליטי כמעט אלים. האנשים שאיתם קידשנו על היין אלה אנשים שאני מאוד-מאוד-מאוד אוהב. אז מה קרה? ובכן, הפוליטיקה חדרה לשיח, ואני בעיקר נבהלתי. צ'ארלס בוקובסקי היה משורר אמריקאי מרדן והוא זה שכתב: "הפנים היו לבנים וחומים ושחורים, מלאי פרחים של שנאה". ואילו אני כתבתי: "זרוק לי פרח של שנאה ואהפוך אותו לפרח אהבה". היי, חברינו האהובים, עדיין אוהבים אתכם, שתדעו.
טיפת אופטימיות / בחורה בשם ליאת שנפצעה בתאונה בצבא והתעוורה באה להופעה שלנו השבוע בקיסריה עם הוריה הנאמנים. פגשתי בה מאחורי הקלעים לפני ההופעה וסיפרתי לה על חיי הצעירים עם סבי העיוור גבריאל. אחר כך, בהופעה, אני יורד מהבמה (חזרתי לרדת), מפלס דרכי בין הקהל העצום, מתקרב אליה, אוחז בידיה ושר לה, עיניה חבושות ועיניי זולגות דמעות. אבל היא מחייכת. דווקא אצלך, ליאת היקרה, מצאתי השבוע ים של אופטימיות.
זעקת הפוסט-טראומטיים / זעקת הבחורים הפוסט-טראומטיים בוועדת הכנסת השבוע הידהדה בכל מי שיש לו לב. אבל לא לכולם יש, כך מסתבר. יש שם, בוועדות, ים אדישים ואפילו מגורשים בגסות. למשל, כשאחד מהחיילים זעק בדם ליבו, ראיתי איך ניגש ח"כ אחד שעמד במעגל המקשיבים לכיוון השולחן ובמקום לתת מים לבחור הזועק, סימן למישהו שיעביר בקבוק מים אליו - לעצמו. זה היה רגע של אגואיזם טהור, כמו לגרש עובדת ציבור בגסות מישיבת הוועדה. צריך לזכור: יש עדיין על מה להילחם, עד שנאסוף את הכל אל עצמנו.
ילדי הקיץ של אביה / בתמונת הילדות שלנו מישהו נועל את דלת הכיתה עליך. שלושה ילדים מפילים ילד שמן. "מצאת את הכלב שלך?" שואל אחד הילדים. ואז מסתבר שהם זימברו אותך והעלימו אותו ממך לשלושה ימים, ילד לבד, בודד, בוכה בחשיכה. הבן שלי היה מסתתר מתחת לשולחן בהפסקות מרוב פחד מילדים אלימים, ואני הייתי מתכווץ במיטה.
אז את אחד הרגעים המרטיטים השבוע בטלוויזיה מצאתי לפתע בכתבה (כאן 11) על עמותת "ים של חברים" הנפלאה שהקימה שירי קניגסברג-לוי עבור ילדים שמחרימים אותם במסגרות בתי הספר או התנועה. "היו לי מחשבות קשות", רמז אחד הילדים וקרע לי את הצורה מצער. מצד שני, באותו יום מלא קצף סוסים, משחקים ושמחה שאירגנה העמותה המהממת הזאת לכל הילדים "המוחרמים" ללא סיבה, הם והוריהם הפכו ליהלומים מאושרים. ההלך הנפשי הילדי שלנו הוא הקובע בסוף. לפעמים אתה כבר לא רוצה להכניס אנשים הביתה כשאתה מבוגר, שמא "יברחו" לך כמו אז.
שינוי בכן / אני רוכב על אופניי, מתמרן בין הוולטים ואלימות הקורקינטים המהירים, חושב על ארצי הפוסט-טראומטית האהובה. ואז אני נזכר בשיר "נועה" שכתבה והלחינה נעמי שמר ובשורה החוזרת:
"כן או לא,
כן או לא...
כן או לא או אולי"
אבל אני מהדהד בתוכי דווקא את המשפט "כן או כן" כדי להיות נחוש להמשיך הלאה בכן הפנימי שלי.
איחוד מפלגת הקהל / המשפחה שלי ישבה כל השבוע בחופי הים האגאי ביוון. אנחנו עפנו בקיסריה, והיום בצהריים בבארבי שביפו. נהיה מלא קיץ. ועם זאת, הזמרת בוני טיילור הצרודה מתה. גם לינדזי גרהאם – הידיד מאמריקה.
מה קורה "אחוקים" המחוקקים? בראבק. עשינו את כל הדרך מרחם אמנו עד הנה ואנחנו עדיין לא מבינים כלום. הנה עוד רסיס מפלגה קטנה והנה עוד יומרות גדולות. 20 שנה אחרי מלחמת לבנון הפצועה אנחנו נוסעים לאיטנו להופעות דרך פקקים. אבל בהופעות עצמן, שם קורה פלא שאני מכנה אותו: איחוד מפלגת הקהל. לא ייאמן, מפלגת המפלגות, האיחוד המתבקש כל כך דרך מוזיקה. אז "להתראות באיזו מפלגה (סליחה, הופעה)".
