באותם ימים, בטרם היה המנהג לתלות אנשים בחצרות בתי הכלא, הוקם הגרדום בשדה חשוף, לא הרחק מבית הקברות. כיוון שההמון דחף ונדחק כדי להשיג חתיכה מהחבל – דבר שהוביל לעיתים קרובות להתפרעויות – הוצבו קורות עץ כמחסומים, וזקיפים עמדו בקרבת מקום כדי לוודא שאיש לא יפרוץ אותם. גובהו של הגרדום היה שנים עשר רגל, והוא נבנה על ידי שני חיילים. התליין, שהיה גם לוכד הכלבים של הכפר, עטה כפפות לבנות על ידיו הגדולות.
זה היה יום קיץ. מרכבות, כרכרות ועגלות מלאות באצילים – וחשוב מכך, באצילות – הגיעו מאחוזות סמוכות. כיוון שהם עצמם רק לעיתים רחוקות נזדמנו לרצוח מישהו, הם באו לראות זאת נעשה על ידי אחרים. הנשים לבשו בגדים הדורים ותכשיטים יקרים. משרתים הציבו שולחנות בחוץ עם משקאות חריפים, עוגות, נקניקים, לחמניות ומים מתוקים כדי להרוות את צימאונם.
אנשים מכרו צלבים, מחרוזות תפילה, איקונות ופסלונים קטנים של ישו. היהודים התחבאו כי פחדו ממעשי אלימות, וכי כאשר ההמון התלהט, העניינים יכלו בקלות להידרדר לרמיסה או לפוגרום. חנוונים יהודים סגרו את חנויותיהם. כמה מהם אף נעלו את התריסים.
הנכבדים התאספו מול הגרדום: ראש העיר, סגן ראש העיר, השופט, התובע, השמאים, הקומיסרים והמרשלים של בעלי האחוזות, יחד עם הכומר ופמלייתו. חלק מהקצינים הגיעו בכרכרות וחלק על גבי סוסים, כל אחד במדיו, בכובע הטקס ובמדליות שלו. לחלקם היו חרבות ישרות, לאחרים מעוקלות. חלק חבשו כובעים גדולים עם נוצות, לאחרים היו כובעים מקושטים בציצות. קולרי הסוסים היו מכוסים זרי דפנה ירוקים. הנשים הביאו זרי פרחים וכן בקבוקונים קטנים של בושם ומלחי הרחה. כולן ניפנפו במניפותיהן. שמלות המשי רישרשו; הפנינים והיהלומים נצצו בשמש הצהריים. הסוסים צהלו.
אף על פי שילדים לא הורשו להיות נוכחים בהוצאה להורג, קבוצת בנים ובנות טיפסה על העצים הסמוכים, על קברים ועל גדרות בית הקברות, משם יכלו לראות את כל מה שקורה. היום היה חם. משבי רוח עדינים נשבו מיערות האורנים הקרובים. האוויר היה צלול כל כך, שמרחוק ניתן היה לראות איכרים עובדים בשדותיהם ונשים זקנות מנכשות עשבים בגינותיהן. פה ושם הלך כבר איכר מאחורי מחרשה רתומה לזוג שוורים. אלו שזרעו ראשונים, קצרו ראשונים.
בסופו של דבר הביאו את הנידון למוות, יאן לופאטה, איכר גבוה בעל שיער פרוע, לבן כפשתן, ופנים שהצהיבו מזמן שהותו בכלא. היו לו זרועות ארוכות, רגליים ארוכות ועיניים כחולות כשמיים. הוא היה יחף וללא חולצה, לבוש רק במכנסי פשתן. על צווארו השתלשל צלב על שרשרת דקה. האזיקים סביב פרקי ידיו היו מחוברים לשרשרת גדולה שהייתה נעולה לרגליו. הנשים החלו למלמל. הרוצח – ששחט את אשתו שלו – היה צעיר ונאה. הוא הקרין עוצמה גברית. גופו לא הראה שום פגם.
הוא הובל על ידי ארבעה חיילים – שניים עם חרבות שלופות, שניים עם רובים טעונים. לפניהם רכב פרש על סוס. אחריהם צעדו שמונה-עשר חיילים נוספים בפיקודו של קצין קוזאקי. תזמורת צבאית נכחה במקום, שכן עדיין היה נהוג לנגן מוזיקה בתליות. מנהגים מסוג זה כבר לא היו נהוגים בערים גדולות, אך בעיירות קטנות אנשים עדיין עשו דברים בדרך הישנה.
הכומר ניגש אל הנידון והושיט לו את הצלב לנשיקה, אך יאן לופאטה הפנה את פניו הצידה. בבת אחת, הוא ירק על הצלב. המולה עלתה מן הקהל ועד מהרה הפכה לצעקות.
"רוצח! בוגד! כופר!"
"תקרעו אותו לגזרים!"
"ותשפכו חומץ על הפצעים!"
"תשרפו אותו על המוקד!"
הכומר שתק. אז הניף את הצלב – הוא היה אדם גדול בעל כרס גדולה וצוואר שמן, לבוש כותונת לבנה מתחת לגלימה שחורה עם שוליים חדים בצווארון ובשרוולים – וקולו נשבר כאילו נחנק מדמעות.
"בני, מה אתה עושה? דווקא בשעה שאתה עומד להשיב את נשמתך לאביך שבשמיים, אתה יורק על הצלב שלו?"
"אני רוצה לומר משהו!" צעק יאן לופאטה. "אני רוצה שכולם יידעו על מה אני מת!"
השופט הרים את ראשו.
"הייתה לך הזדמנות לדבר במהלך המשפט. עכשיו זה מאוחר מדי".
"כלב מלוכלך", צעק יאן לופאטה בקול רם וברור. "אין לי מה לומר לך. לדבר איתך זה כמו לדבר אל קיר. כולם יודעים שאתה יורק על הצדק. אתה עומד לצד מי שמשלם לך הכי הרבה. העושר שלך בא משוחד. כולם יודעים שלא הייתי עומד כאן אם היה לי כסף לשלם לך".
יצחק בשביס־זינגר, 1978 | צילום: משה מילנר
"תליין," פקד השופט, "תלה אותו עכשיו!"
"תן לו לדבר! תן לו לדבר!" צעק מישהו, וכולם הצטרפו לקריאה – גברים, נשים, אפילו הילדים.
השופט סימן לכולם לשתוק, אך הקהל יצא מכליו. הכומר היסס. לא היה זה טבעו להתנגד לאצילים ולנשותיהם. הוא הרים את ידיו, ולרגע השתרר שקט.
"מה אתה רוצה לומר? כמה זמן אתה צריך לדבריך?"
"עד שאגיד את מה שיש לי לומר".
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן כל היום".
"אסיים לפני שהשמש תשקע".
השופט לחש משהו לכומר, לראש העיר ולשאר הנכבדים. היה זה מסוכן לתת לנידון למוות לשאת דרשה בתלייה. האנשים האלה, היו חסרי פחד. מי ידע מה הוא עלול עוד לומר? אך בעוד השופט והאחרים מתייעצים ביניהם, הקהל החל לצעוק שוב והגביר את קולו. מישהו אף זרק אבן. מה יכול היה השופט לעשות? להורות לחיילים לפזר את הקהל? זה עלול היה להוביל לשפיכות דמים. הם היו עלולים אפילו להכות את השופט עצמו. הוא היה כבד מדי – ופחדן מדי – מכדי לסכן את עורו. הוא סבל מאסתמה ומאבנים בכליות. לאחר רגע של היסוס, הזקנים הסכימו.
"דבר", קרא השופט. "אבל זכור: בלי חילול השם, ובלי מילה רעה על הממלכה. אנחנו שליחי האל. אנחנו מבצעים את חוקי האל והמלך".
"אתם שליחי האל?" השיב יאן לופאטה. "אתם שדיו של אלוהים. אתם עומדים כאן עם חרבותיכם וצלביכם, מכוסים במדליות וסרטים, אבל כולכם מסריחים כמו בואשים. אני אדם פשוט, איני יודע קרוא וכתוב, אבל יש לי מעט שכל בראש, ועדיין לא התעוורתי. אני יודע מה טוב ומה רע, מה חכם ומה טיפשי. כבר בגיל שש יכולתי לדעת אם מישהו משקר או דובר אמת. אתם כולם – מהצעיר שבכם ועד הזקן – אינכם אלא חבורת שקרנים.
"אתם אומרים שהאל הוא אהבה ושישו לימד אותנו להגיש את הלחי השנייה. אבל האם אתם באמת מאמינים למילים שלכם? מאז שיכולתי לעמוד על שתי רגליים לא קיבלתי מכם דבר מלבד שנאה. האם זו אשמתי שאבי פיתה יתומה והכניס אותה להיריון? ובכל זאת, ברגע שבאתי לעולם, כבר היה לכם שם מוכן עבורי: ממזר. אתם אומרים שישו מוחל על חטאינו, אז מדוע לא מחלתם לאמי האומללה? נתתם לה לשבור את גבה בשביל פרוסת לחם יבשה, וגם אז לא נתתם לה מספיק. היא ישנה בדיר חזירים והלכה יחפה אפילו בשלג. הכומר הטיף על מריה מגדלנה מדי יום ראשון, אבל שחייתה בעירכם ובקרבכם אישה כמו מריה מגדלנה, דחפתם אותה אל מותה. זו אשמתכם שאמי טבעה בבאר. אילו קיימתם חלקיק ממה שהטפתם לו, אמי הייתה עדיין בחיים, ואני לא הייתי מסיים עם חבל תלייה סביב צווארי.
"ואצלב בזיק, הסנדלר שלקח אותי כשוליה כשאמי מתה, לא עשה דבר מלבד לדבר על אלוהים. כל הקיר שלו היה מכוסה באיקונות דתיות. אבל כשנכבה הנר ליד האיקונה של ישו בגלל שנגמר השמן, הוא היה מכה את אשתו עם אחד הכלים שלו. אפילו על שני קשי קש מוצלבים לא העזה לדרוך. ובמהלך התענית לא הכניסה לפיה דבר מלבד תפוחי אדמה לא קלופים ומי מלח של הרינג. ובכל זאת, היא נטרה לי על שלמדתי את מלאכת הסנדלרות. בקושי לקחתי פטיש או חוט בידי, וכבר ביקשה שארוקן את דליי השפכים או ארדים את אחד מממזריה הקטנים. פעם, בחג, כשהיא מרחה מעט חמאה על פרוסת לחם עבורי, היא גירדה אותה בחזרה, נאנחה ודיקלמה 'אווה מריה'. לשאר הסנדלרים היה כינוי אחר עבורי, וכל אחד מהם גרם לי לסבול בדרכו שלו. אחד נתן לי מכה באוזן, אחר ירק עליי, והשלישי הכה אותי באגרופיו הענקיים. אם קרה ששברתי מגש או שפכתי את צבע הנעליים, הם צחקו על מזלי הרע. פעם, כשאשת הסנדלר שלחה אותי לקנות פלפל בשווי גרוש, איבדתי את הגרוש שניתן לי וחיפשתי אותו זמן כה רב במרזב, שהסנדלר יצא והכה בישבני עם חגורתו מול כל השוק.
"אתם מתרברבים באהבתכם לאנושות, ואפילו לבעלי חיים, אבל איפה האהבה שלכם? הביטו בשוחט החזירים שעומד כאן. האם צפיתם בו שוחט את חזיריו? הוא יכול היה לחתוך את ראש החזיר ולגאול אותו מייסוריו, אך הוא דוקר את החזיר עשרות פעמים. בזמן שהחזיר עוד חי, הוא צורב אותו בסיר מים רותחים. כלבים באים ללקק את הדם והוא זורק עליהם אבנים עד שהם צולעים משם בכאב, גולגולותיהם שבורות. רק לאחרונה קרה שראיתי את הכומר יוצא לציד, משלח להקת כלבים לתפוס ארנבת. הכלבים קרעו את הארנבת לגזרים והכומר צחק כל כך חזק שכמעט התפוצצה כרסו. פעם אחרת ראיתי אותו תוקע כדור בגבו של אייל, שהמשיך לרוץ חצי מיל, מותיר שביל של דם אדום בשלג הלבן. האם זו אהבה לבעלי חיים? האם מישהו צייר אי פעם את ישו מביט מלמעלה ונהנה מאכזריות כזו? האם האל יכול לשאת לשמוע את תפילותיו של רוצח כזה?
"בבית המרזח כל מה שאנשים מדברים עליו הוא מריבות, הרג ופגיעה איש ברעהו. אתם שותים ומתרברבים בכמה יהודים הכיתם, כמה זקנים תלשתם, איך קרעתם את המצנפות מעל ראשי נשותיהם – וכל זאת רק מפני שאבותיהם צלבו את ישו. אבל האם זו אשמתם שסביהם חטאו? האם אבותינו עובדי האלילים היו טובים יותר? לו היה מספר היהודים עולה על שלנו, או לו היו חזקים, הייתם שומרים את הידיים שלכם לעצמכם. אתם מכים אותם רק משום שהם לא מחזירים מכה. הם מגישים את הלחי השנייה – ואתם ממשיכים לסטור.
ארבעה עבריינים נעולים בכלוב־הקלון, איור משנת 1805
"הו – שקרנים ערמומיים שכמותכם. אתם אומרים: מה שהאל איחד, אין להפריד. ברגע שאחת מבנותיכם הרווקות זורקת מילה לעבר אחד הבחורים המקומיים, אתם מוכנים לאכול את שניהם חיים. ובכל זאת, לכולכם יש מאהבות. האדונים יורקים על נשות האיכרים, ובכל זאת שוכבים איתן באסמים ובעליות הגג, ומולידים את ילדיהן. על פי החוק, כמרים אמורים לחיות חיי פרישות, אבל לזה יש שלוש מאהבות – וזה אינו סוד. הנשמות המסכנות שנולדו לזונות האלה נזרקות לנהר או לאשפה. רק לאחרונה נמצא אחד התינוקות כשהוא סובל מנשיכות, קרוע לגזרים על ידי חולדות. נשותיכם ובנותיכם חסרות בושה בדיוק כמוכם. אני מכיר את העיירה הקטנה הזו, ואני יודע בדיוק מה מתבשל בסיר של כל אחד. היחידים הטהורים הם הזקנים והחלשים. הצעירים והיפים עושים מכולכם צחוק. אתם קוראים לי ממזר – אבל בתיכם מלאים בממזרים. יש ביניכם פחדנים שיודעים את האמת, אבל הם מתרחקים, או שהם מוכרים את נשותיהם בשביל טובה, או בשביל הזדמנות לזכות בחמש קופייקות במשחק קלפים.
"ואיך מתייחסים האריסטוקרטים לאיכרים? אתם מתייחסים אליהם כמו לסוסים, או אפילו גרוע מכך, שהרי סוסים מקבלים דלי חציר, והאיכרים המסכנים כולם גוועים ברעב. וכמה מהם הוכו למוות? אני עצמי ראיתי פועל חווה מוכה למוות בגלל שגנב מעט פשתן שהוא בעצמו זרע וקצר, וזה קרה ביום ראשון – היום של אלוהים! כשהממונה הצליף בו, הקומיסר התבדח עם מנהל המשק, וכשהאיכר נשם את נשימתו האחרונה, אשת בעל האחוזה יצאה ואמרה: 'קחו אותו מכאן. הוא הורס את הדשא'.
"ומה הטעם בכל החרבות האלה על ירכיכם? לשם מה נועדו החרבות אם לא לערוף אנשים? ובכל זאת, אתם נכנסים לכנסייה עם כלי הנשק האלה ומבקשים מישו לעזור לכם לקטוע ראשים של נוצרים אחרים.
"כן, חנקתי את אשתי. אבל אתם יודעים למה? מפני שהיא הייתה רוצחת צמאת דם. היו לה זוג ידיים עדינות וקול רך, אבל היה לה לב של שוחט חזירים. היא נישקה את הכלב שלנו בפה, אבל התענגה על סבל אנושי. הלוויות היו כמו חגים עבורה. כשפורצת קטטה בבית המרזח, או כשכמה מהאיכרים מכים כמה יהודים בשוק, היא תמיד קורנת מאושר. אתם אומרים שאלוהים לא רוצה שאנשים יתגרשו. אז למה יהודים מתגרשים? האם הם לא יודעים את מצוות האל? ומה אדם אמור לעשות אם הוא מתחתן עם אישה שעושה הכל כדי להקניט אותו? האם הוא אמור לסבול כל חייו? אני לא מאמין שזה רצון האל! היא בגדה בי וכל חבריי כביכול צחקו על הבושה שלי. היא שכבה עם השמאי, עם סוחר השוורים, אפילו עם מנקה הארובות. היא גנבה את כל מה שהרווחתי ומעולם לא הכינה עבורי אפילו כף מרק. הלכתי לכומר ולראש העיר לבקש עזרה, אבל כולם ירקו על הצרות שלי.
"היא הייתה האויבת שלי. למה? מפני שהחוק כבל אותה אליי והיא לא יכלה להשתחרר. האיש שהיא באמת אהבה היה מאצ'ק פאלקה, שוליית הנפח. היא הייתה נישאת לו אלמלא אמה – שתישרף בגיהינום – וכל הזקנות והמכשפות האחרות שהתערבו. למה הן התערבו? למה הן גררו אותה למזבח איתי כשליבה היה שייך לאיש אחר? היא הייתה כולה סביבו בחתונה, ממלאת את כוסו בברנדי ומביאה לו כל מיני קינוחים. בחדר השינה, היא הידקה את רגליה זו לזו, ונשכה אותי כמו חיה. מאוחר יותר, היא ניצלה כל הזדמנות אפשרית לברוח אליו לנפחייה ולעזור לו לנפח את המפוח. בכל פעם ששמו עלה, פניה האדימו והיא קיללה אותי בקללות מוות. מעולם לא היה לי אויב גרוע יותר ממריאנה. בלילה שבו גמרתי איתה, היא ישבה על ספסל המטבח כשהשמלה שלה מופשלת ואמרה כמה קל להיפטר ממישהו. את מכניסה מעט רעל לדייסה שלו – וזה נגמר! כשביטאה את המילים האלה, ידעתי שזה או היא או אני. גם אם היא לא הייתה מרעילה אותי, כמה זמן יכולתי לסבול רשעות כזו?
"אל תחשבו שאני היחיד. רובכם חיים עם אויבות. בנוכחותכם הן מתחנפות ורוחצות את רגליכם באבוס, אבל בזמן שאתם בחוץ שוברים את גבכם, הן עושות מכם ליצנים. אני עצמי – שוליית הסנדלר הממזר – שכבתי עם רבות מנשותיכם. לא אנקוב בשמות כי אני לא רוצה להסגיר אף אחת מהנשים. אבל אני נשבע בעצמות אמי שאני לא ממציא את זה. הן סיפרו לי הכל על הרגליכם המגעילים, איך אתם מגרדים את עצמכם, מנקים את עצמכם מכינים, אוכלים ישר מתוך הסירים, ואיך אתם מתרברבים בכיבושיכם כמאהבים בחדר השינה או כציידים ביער. האם לא עדיף להיפרד משרצים כאלה מאשר לחיות איתם תחת קורת גג אחת? האם זה סוג הקשרים שאלוהים רוצה? לא. היהודים צודקים: כשכבר אין אהבה בין שני אנשים, עליהם להיפרד. אתם מפטפטים על אהבה, אבל כל מה שאתם רוצים לעשות זה להחיות את השנאה. אתם מציגים לראווה את פצעיו השותתים של ישו רק בגלל שאתם אוהבים דם ומעיים.
"למה באתם כולכם לכאן היום? בגלל שזה גורם לכם שמחה לראות אדם נתלה. תראו איך התלבשתם כולכם! תראו את הגברות האלה. הן חפרו במטמוני הבגדים שלהן כדי להוציא את שמלותיהן המהודרות ביותר, את תכשיטיהן המשובחים ביותר! אתם בקושי יכולים לחכות שאמות – ולא רק בגלל שהרגתי את אשתי. הייתם אוהבים את זה אפילו יותר אם אדם חף מפשע היה מוצא להורג. לא מזמן, במהלך חג הפסחא, האשמתם לשווא את מוישיק רייזס בחטיפת ילד מהמינקת ובשימוש בדמו עבור המצות שלו. ידעתם שזה הכל מומצא ושטויות גמורות. המינקת, הזונה ההיא, מכרה את כל הממזרים שלכם לצוענים, או זרקה אותם לנהר. אבל עיניתם את היהודי למוות. אפילו הכומר העיד עדות שקר. ווייצ'ך ואפנו אמר לי בעצמו שהכומר הציע לו ליטר וודקה ומחילה נצחית על חטאיו אם יעיד ש–".
יאן לופאטה לא אמר יותר: הכומר השמיע יללה מחרידה, כל האצילים צעקו, הנשים צווחו והניפו את אגרופיהן לעבר הנידון. התובע נתן את האות שלו לתליין. מנצח התזמורת הניף את שרביטו. המתופפים תופפו, החצוצרות חצצרו. התליין הידק את החבל סביב צווארו של יאן לופאטה ועוזרו משך בקרש הדלת תחת רגליו. יאן לופאטה התנדנד, התפרפר, ונותר תלוי. בבת אחת השתרר שקט מוחלט.
כולם עמדו פעורי פה ונעצו בו מבט בזמן שפניו של יאן לופאטה האדימו והכחילו, ולשונו השתרבבה בין שיניו. היה קשה לדעת אם עדיין דלק בו ניצוץ חיים, או שנשמתו עזבה עם נשימתו האחרונה. אחת מעיניו הייתה פקוחה למחצה, חושפת את קו האישון השחור, המזוגג, מביטה אל עולם אחר. נדמה היה ברגעים מסוימים ששפתו העליונה רועדת, ושהוא ממלמל, "אני סולח... סולח..."
לרגע נדמה היה שיש איזושהי אהדה בקרב הקהל. הכומר החל לזמר מתוך ספר התפילות שלו. הנשים ריחרחו את מלחי ההרחה שלהן. הגברים הסירו את כובעיהם ועמדו בראשים מורכנים. כמה מהנשים הזקנות הצטלבו. אבל אז הרעש חזר והתגבר: כולם רצו חתיכה מחבל המזל. לא הועילה הבטחת התליין, לתת לכל אחד מהם חתיכה. הקהל הפיל את המחסום, נדחף אל הגרדום, תלש את הגופה, וכולם משכו בחבל בבת אחת. הנשים צרחו, יללו, דחפו את מרפקיהן זו לזו, ומשכו זו בשערה של זו. מצנפות נפלו לקרקע, שמלות נקרעו לגזרים, חרוזי זכוכית ואלמוגים התפזרו לכל עבר. הזקנות דרכו על הגופה המתה – וזו על זו.
אישה צעקה שהיא נחנקת. דם נזל מראשו ומפיו של אדם. החיילים ניסו כמיטב יכולתם לפזר את ההמון. עד מהרה נגררו גם הם לתוך הקטטה, מניפים את חרבותיהם ימינה ושמאלה. הפרש דהר לתוך הקהל על סוסו, מכה בשוט בראשם של אנשים. צרחה פתאומית עלתה מתוך הכאוס: שמלתה של אישה נתלשה והיא נותרה בבגדיה התחתונים בלבד.
ההתפרעות נמשכה זמן רב. הנידון למוות נרמס ונדרס, החבל נפרם לחוטים. הגרדום הופל, הנקניקים והמאפים שסוחרי הדוכנים הניחו התפזרו על פני האדמה. המשקאות נשפכו. פרצה קטטה – לא אחת אלא רבות. הכומר קרא לכולם להרגיע את רוחותיהם אך איש לא הקשיב לו. כולם היו אחוזי זעם פראי ותיאבון אפל להרס. אדם נמוך הכה אישה גבוהה. אישה גדולה תפסה את האיש בשערותיו והשליכה אותו כמו פגר. השמש השוקעת במערב שטפה את פני כולם באור אדום כדם. בעיצומה של המהומה מישהו צעק, "אחים נוצרים, בואו נטפל ביהודים!"
וכל ההמון יצא לדרכו בכיוון בית הכנסת. •
Copyright c 2026 Isaac Bashevis Singer Literary Trust LLC. All rights reserved
