נומה בר שומר בסטודיו שלו גלויה ישנה של קרן קיימת לישראל, שבה רואים ילד מחבק עץ. "זה אחד הדברים שהכי השפיעו עליי", הוא מספר ומיד קם להביא אותה כדי להסביר את הטריק ששבה את ליבו: "אתה רואה", הוא מצביע על התמונה, "הרגליים של הילד הן גם הגזע. הסתכלתי על זה שעות, זה כל כך ריתק אותי".
הדיאלוג בין הילד ליער הוא נקודת מפתח בסיפורו של אחד המאיירים המצליחים והמבוקשים בעולם, שהוא גם אלמוני למדי במולדתו — לפחות עד ל-5 באוגוסט, אז תיפתח במוזיאון תל-אביב לאמנות התערוכה 'מצד שני' המוקדשת לעבודותיו (אוצר: יובל סער). כבנו של עובד מסור בקרן הקיימת, בר בילה שנים מעצבות בחייו ביערות של אזור נצרת, שם ראה מקרוב את הטבע ממלא את החלל במלוא כוחו, אך גם את החריצים שהוא משאיר והם מעניינים לא פחות: הם שנמצאים ביסוד החקירה שלו את המונח שנקרא "חלל נגטיבי", כלומר מה שקורה (או יכול לקרות) באזורים גלויים לעין אך סמויים מבחינת תשומת הלב. "הייתי עושה גיזומים עם צוותים בשטח מ-5 בבוקר, כל חופש גדול", הוא נזכר, "עבדתי על בורות חפירה, בורות מים, גיזומים של עצים, כיבוי שריפות ב-2 בלילה. עד גיל 11 או 12 חשבתי שכל היערות בצפון שייכים לנו, פרטיים".
חמישה עשורים לאחר מכן, נדמה שהיער הוא עדיין המקום שבו בר מרגיש הכי בבית, רק בהבדל קטנטן: את צפון הארץ מחליף צפון לונדון, וליתר דיוק היער הייגייט, שהוא לא גדול במיוחד במונחים בריטיים אבל בהחלט מאפשר התבודדות הגונה לאדם שמעדיף לעבוד בחברת עצים, עורבים וסנאים. בר, שהשתקע בלונדון עם רעייתו דנה בתחילת המילניום, מגיע לכאן מדי יום, גם כשמזג האוויר מעודד הישארות בבית מול התנור ואפילו כשהגשם ניתך והכובע שצמוד לראשו כבר לא מספק הגנה. ובכל זאת, בר מוצא פינה, שולף את המחברת שהולכת איתו לכל מקום ומתחיל לעבוד. על הפרק יכול להיות שיתוף פעולה עם מותגי-על כמו קוקה קולה, אפל, גוגל, סוני ונייקי; עיתונים יוקרתיים דוגמת 'הגרדיאן', 'הניו-יורק טיימס', 'האקונומיסט' ועוד; עטיפות לספרים של מרגרט אטווד, הרוקי מורקמי, דון דלילו ואחרים; וגם פרויקטים אישיים. בין שבר מאייר את סדאם חוסיין עם עיניים ושפם שמורכבים מהלוגו שמסמל קרינה רדיואקטיבית או אישה שמצלמת סלפי עם "דאק פייס" והשפתיים שלה עשויות מברווז, היצירות שלו מעבירות מסר שהוא בו-זמנית גם בהיר וגם אניגמטי; כזה שמכיל אלמנטים שנונים שניתנים להבנה מיידית לצד רבדים שמתגלים רק בצפייה שנייה ושלישית. בסוף הכל חוזר לאותו ילד והיער, והרגליים שהן גם הגזע.
אחד המוצגים בתערוכה, רכב סמארט של מרצדס
ועכשיו, כעבור שנתיים של הכנות ודחיות בגלל מלחמה כזאת או אחרת (ובתקווה שלא תפרוץ עוד אחת), נדמה שהגיעה השעה לשפר קצת את התוצאות במנועי החיפוש כשמקלידים את שמו בעברית (באנגלית הכל טוב ומעלה): לא רק בזכות התערוכה, אלא גם בגלל 'ספר ההפכים' (הוצאת למה) המקסים, ספר ילדים חדש שבו הטקסטים של הפילוסוף ג'רמי פוגל פוגשים את האיורים של בר כדי להכיר לקוראים ולקוראות קונספטים כמו "יפה ומכוער" או "עשיר ועני".
"במהלך השנים לא הבנתי למה אני לא עובד יותר עם ישראל", הוא אומר בשיחה שמתקיימת בשולחן במטבח של ביתו, שנמצא מול המשרד המיוער שהקים לעצמו. "לפני כמה זמן נזכרתי במערכון של דודו טופז, שאמר מה זה שווה להצליח בלוס-אנג'לס אם אני בא הביתה ולא שמים לב. אז אצלי זה לא ככה, אין לי איזה צורך לכבוש את ישראל, התערוכה לא באה משם וגם לא ניסיתי יותר מדי: אני עובד עם כל העולם, לפעמים גם עבדתי עם ישראל, וזה מה שזה. ופתאום לראות את השם שלי בעברית, וגם בערבית... כשהגעתי ללונדון, לקח לי הרבה זמן להזיז את המוח מצד ימין לשמאל. הייתי פותח ספרים הפוך, וזה גם משפיע על העבודות שלי. פה אני חוזר למקור של הקריאה בעברית".
עטיפת הספר 'סיפורה של שפחה' של מרגרט אטווד
וזה קורה בתקופה קיצונית למדי בחיי השפה והמדינה. זה משהו שחשבת איך להתייחס אליו?
"היו כיוונים כאלה, ואני חושב שהתחושה מבחינה אוצרותית הייתה בוא נעשה משהו חיובי. האמנות בארץ עכשיו מלקקת את פצעיה ומתעסקת בזה, וכן, הרגשתי שאני לא צריך לבוא משם. זאת תערוכה שבאמת סוקרת את 20 השנים האחרונות שלי, ויש בה איזה טוויסט אישי, אבל חיובי גם".
האם חלק מזה נובע מהעובדה שאתה לא גר בישראל כבר הרבה שנים?
יש בזה משהו. אני בא ממקום מאוד צנוע ואני מביא משהו מאוד חווייתי וכיפי, אני לא נכנס עכשיו למי אשם ב-7 באוקטובר ומה קרה. יש עבודה בתערוכה שיצרתי אחרי שהיו כאן, בחצר, חתולה וכלב שהיו בריב. ופתאום, אחרי כמה זמן ששניהם שיגעו לי את השכל, הם הגיעו לאיזה שלום. כך שיש הרבה שלום בתערוכה, מפגשים של דברים שמייצגים קלישאות של אויבים ומצטרפים ביחד לדבר אחד. וזאת סוג של אמירה פוליטית בלי לצעוק".
"נומה מאוד מחובר למה שקורה פה, ולפעמים הוא יודע על דברים שקורים כאן לפניי", מסביר יובל סער, שיזם את התערוכה ואוצר אותה, "אבל בסוף, התערוכה היא של יוצר שחי בלונדון, הוא לא חי בארץ. וגם אני, באופן אישי, כשמישהו מבחוץ יוצר עבודה על מקום אחר, לא בהכרח ישראלי על ישראל, אני תמיד שואל 'רגע, למה? מה הוא באמת יודע'. זה לא שאמרנו לו 'לא', חס וחלילה".
פרדי מרקורי, איור עבור Motiva Art
את החיבור של התערוכה לחוויה הישראלית מצא בר בחוויה מקומית לגמרי: מטקות. בסרט שמלווה את התערוכה רואים כיצד הוא הופך כלי בנאלי כמו מטקה למשהו אחר לגמרי, מציפורים ועד חלקי ביקיני. "אני מקווה שבקיץ הזה", הוא אומר בטקסט שמלווה את התערוכה, "הדבר היחיד שיעוף באוויר יהיו כדורי המטקות בחוף".
על חרמות ישראלים בחו"ל: "יכול להיות שלא רואים בי נציג שבא מישראל. אני עובד קבוע עם 'הגרדיאן' כבר 15 שנה, ואת שתי ההזמנות האחרונות מהם אני דחיתי בגלל שאין לי זמן"
אבינועם ברנשטיין נולד ב-1973 בעפולה, בן זקונים להורים יוצאי רומניה, שהצליחו להינצל מציפורני הנאצים אך השואה הייתה הפיל שמסתובב בחדר ואיש לא מדבר עליו. "סבתא שלי גרה איתנו, והיא גם ניצולת שואה", הוא מספר, "היא פיצצה אותי באוכל כל הזמן, לא הבינה איך אני לא גומר את הצלחת, כל הדברים האלה, הקלאסיים. הייתי גם מתעורר בלילה להעיר אותה. היה לה סאונד מאוד מפחיד של בכי מתוך שינה, כמעט כל לילה, זה נורא הפחיד אותי תמיד. קצת כמו רוחות רפאים".
אבל לצד זאת, הוא אומר, הבית שאף להתערות בישראליות החדשה והושפע מאוד מהקיבוצים. כשהיה בכיתה ג' שינו ההורים את שם המשפחה ל"בר" וגם השם "אבינועם", שהיה רעיון של אחת משתי אחיותיו הגדולות, הוענק לו ברוח התקופה. אלא שהוריו העדיפו לכנות אותו "נומה" במקום לשבור שיניים על "אבינועם". "התביישתי בזה", הוא מספר, "זה שנות ה-70, כולם לידך זה גד, רן, רון, ירון, אל תקראו לי 'נומה'. ואז,כשהגעתי ללונדון וראיתי שמתקשים עם ה-Avinoam, חזרתי לנומה. וזה היה נורא מוזר: זה השם הכי אינטימי שלי, ופתאום ככה קוראים לך גם בבנק".
טיילור סוויפט
בעוד היחס שלו לשם השתנה, בשאלה מה יעשה כשיהיה גדול לא היה לו ספק בערך מגיל ארבע, וגם שירות צבאי בתור חובש ימי לא שינה זאת: "הייתי קודם כל מצייר על הספינה, כל הטי-שרטים של כל המחזורים — אני הייתי מצייר אותם".
אמן בתוך המערכת של הצבא זה תמיד קצת אנומליה.
תמיד עמדתי מול המערכת הזאת וקצת צחקתי עליה או ניסיתי לאתגר אותה, ויש משהו באיור שעושה את זה. אני חושב שזה מאוד מתחבר למה שהמשכתי לעשות אחרי זה, גם באיור לעיתונות. לפני כמה שנים חטפנו שוק מהפיגוע במערכת של 'שרלי הבדו'. חטפנו איזה זבנג, אנחנו מול מערכת שלא מבינה את החוקים, את הדמוקרטיה, את הכוח של העט לעומת הכוח של הרובה. זה לא קל".
מאייר עם רקע צבאי זה לא דבר רגיל בעולם. איך מגיבים לזה סביבך?
בכל השנים לא הייתה שום בעיה, אני חושב שעכשיו תהיה בעיה. זאת אומרת, קרה משהו מאז 7 באוקטובר, אבל זה תמיד היה חלק ממני. גם פתחתי את ההרצאות שלי על המצב בישראל והסברתי מה זה שירות חובה וטה-טה-טה.
"זה מאוד מקשר בסופו של דבר", הוא מוסיף, "אני הגעתי לפה עם איזה ידע גיאו-פוליטי שאין למאייר הממוצע הבריטי, שכל חייו היה בהופעות של אואזיס ומושפע מתרבות פופ ושתייה וכיף ורייבים, וגם זה בהכללה כמובן. אני חושב שבהרבה מהעיתונים הבחינו ביכולת שלי לגעת במצבים, להבין אותם. לא החבאתי את המטען הזה, הבאתי אותו".
הרגשת שינוי מרגע שהמלחמה בעזה הפכה לקרדום מאוד אנטי-ישראלי או אנטי עבודה עם ישראלים, בלי קשר לדעותיהם? כי אתה שומע את זה בכל דבר: מסופרים ועד ג'אזיסטים.
דיוקן עצמי, נומה בר
"לא הרגשתי את זה, אני חייב לציין. יכול להיות שלא רואים בי נציג שבא מישראל. אני עובד קבוע עם 'הגרדיאן' כבר 15 שנה, ואת שתי ההזמנות האחרונות מהם אני דחיתי בגלל שאין לי זמן. יכול להיות שאני לא בא עם כל הכוח של 'אני ישראלי'. אני עושה את מה שאני עושה הרבה שנים ואני מזוהה עם מה שאני עושה".
נגיד תתבקש לצרף איור למאמר ששולל את זכות קיומה של מדינת ישראל, תסרב?
"לא יצא לי דבר כזה, לא. אבל אם זה ככה כמו שאתה אומר, אני כמובן אסרב".
לאחר הצבא המשיך בר ללימודים בבצלאל, שם פגש את דנה, לימים רעייתו ואמא של שתי בנותיהם. ללונדון שניהם הגיעו עם, ובכן, מזוודה, אבל הבינו מהר מאוד שהשפה האמנותית שבר החל לנסח תמצא שם מרחב התפתחות שאין בארץ. בתקופה ההיא כדי לעבוד על מחשב היה צריך לשכור אחד כזה, וכך בר ביצע את העבודות הראשונות שלו. לאט-לאט צבר לעצמו שם ומעמד של "פותר בעיות", כפי שקרא לזה בעבר: כתבות ומאמרים שנזקקו לפיצוח ויזואלי מצאו אותו אצלו. במקביל החל לקבל הזמנות לאייר כריכות ספרים, וכיום איורים שלו מונחים במאות אלפי בתים שעל המדפים שלהם שוכנים בנחת עותקים של 'סיפורה של שפחה' ו'העדויות' של מרגרט אטווד או מהדורות חדשות לספרים של הרוקי מורקמי, בשיתוף פעולה שהתפתח גם לחולצות ותיקי צד אופנתיים. "אני קראתי מורקמי לפני כן ורציתי לעבוד איתו", אומר בר, "כך שקיבלתי את מה שרציתי".
נוצר קשר אישי?
"לא. זה הסוכנים שלהם עם הסוכנים שלי ובאמצע יש את המו"לים. אולי יותר טוב שאנחנו לא בקשר אישי. אבל הסופר כמובן מאשר ואני מאמין שהוא לגמרי איתי, זאת אומרת שהוא מבין אותי".
ואיך זה בעצם עובד? אם זה ספר חדש, אתה קורא אותו לפני?
"אם זה ספר כמו 'העדויות', שעוד לא יצא, אז אני מקבל אותו עם שליח וחותם על הסכמי שתיקה מטורפים עם מרגרט אטווד זה קצת מבצע צבאי: סופר-חשאי. הם שולחים בריף מבחינת הצבע ומה שהם רוצים להגיע אליו פחות או יותר, אבל זה מאוד פתוח, כלומר אני נכנס לקריאה ומחפש את הרעיון".
יש סופר שסגר איתך עבודה, שלחת ואמר "תודה, אין צורך"?
"לא זכור לי כזה, לא, אבל שולחים הרבה פעמים 'תעשה עוד סיבוב של עוד רעיונות', זה קורה. זה מרגיז, אבל אי-אפשר לחיות בתחום הזה אם אתה נעול על מה שעשית וזהו. אני לא יכול להתאהב ברעיון הראשון שלי, זה מאוד מסוכן".
מה הגבול?
"אם מבקשים ממני לצייר דברים שהם אובווייס", הוא אומר ולוקח את הסמארטפון שמונח על השולחן, "אם הלקוח אומר לי בוא ננסה עוד ועוד ועוד, ואז הוא אומר לי 'אנחנו רק צריכים תמונה של טלפון נייד', אז אני הולך. ויתרתי על הרבה עבודות שביקשו ממני לצייר דברים שהם אובווייס. מי שבא אליי עם דבר כזה, לא מבין מה אני עושה".
וכעת לנושא מנג'ס אחר, בינה מלאכותית.
"למה מנג'ס? נדבר עליה, בטח".
היא תחסל את המאיירים, היא טובה להם, תשאיר רק את הטובים?
בר שולף את אחד הפורטרטים שלו ומתאר איך הוא מתחיל הרבה שנים קודם, בציור של אחד השכנים מעפולה. "לא הייתי מגיע לדבר הזה בלי לצייר כל החיים, והבינה מדלגת על מה שילד צריך לעבור כדי להגיע לדבר הזה. יכול להיות שהסגנון הזה לא היה מומצא אם הייתה בינה מלאכותית אז. אבל אם תסתכל על ציור שמן ריאליסטי כזה, משאת נפש של כל ילד, את זה אפשר לקבל בלחיצת כפתור, ואת זה הבינה תדע לעשות הכי טוב, כך שמשהו בחינוך הבסיסי הולך להשתנות.
"יהיה עצלני יותר, זה בטוח", הוא מוסיף, "אנשים לא ייכנסו עם הנעליים לתוך הבוץ, זאת אומרת זה הכל בנגיעת כפתור ובעצלנות. אני לא יודע כמה פספוסים אני מקבל מזה שבעצם פונים לבינה, אז כן יש פה איזה אפקט דומינו שאחד משפיע על השני. לאן זה ילך? לא יודע, אבל אי-אפשר לעצור את זה. זאת גם גניבת זכויות היוצרים הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם לכותבים בכל תחום".
• • •
את סגירת המעגל עם המקום שבו בר נולד וגדל תלווה בכל זאת החמצה הקלה: הוא אמנם הספיק לבשר לאמו שהבן שלה זוכה לתערוכה מוזיאלית ראשונה בעולם, אבל במהלך העבודה על הפרויקט היא הלכה לעולמה, עשר שנים לאחר שאביו נפטר. "היא הייתה בת 86 ומתה בשיבה טובה", הוא אומר, "אבל אני מאוד עצוב שהיא לא תראה את זה. אני ממש זוכר שאמרתי לעצמי 'וואי, זה בשביל אמא שלי', שאף פעם לא הייתה בשום תערוכה שלי. היא לא הייתה מהניידות. אישה ניצולת שואה מעפולה, לא אחת שהייתה קופצת למטוס בשביל תערוכה באמסטרדם או משהו כזה. זה היה כאילו להביא את זה הביתה".
איך הם הרגישו כשעזבת?
"היה להם קשה, אבל הם הבינו מהר מאוד שקורה פה משהו שלא יכול לקרות בארץ מבחינת הזדמנויות קריירה, אז הם העריכו את זה מאוד. גם היו לנו אמנים במשפחה, דוד ודודה. הם לא התפרנסו מאמנות, אבל היא הייתה בבית וזה המשיך הלאה".
גם לבנות שלך?
"הבכורה, בת 19, דווקא לומדת היסטוריה ורוצה ללכת לכיוון עריכת דין. זאת המרדנות אצלנו: לא ללמוד עיצוב". •
