ילדות.
"נולדתי בארצות-הברית, ההורים שלי הגיעו לשם במסגרת הפלושיפ של אבא שלי ברפואת אף-אוזן-גרון. חזרנו לארץ כשהייתי בן ארבע. יש לי אזרחות אמריקאית. לא הייתי מהילדים השחקנים האלה, אבל הצחקתי את החברים, את המשפחה".
שני ההורים שלך עסקו במקצועות הבריאות.
"אבא שלי היה פרופסור ומנהל מחלקה, אמא שלי הייתה אחות חדר ניתוח. הם הכירו בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. כמי שבילה איתם שעות בבתי חולים, אני יכול להגיד, באחריות, שאחיות זה הדבר הכי חשוב במערכת הבריאות.
"אבא שלי אף פעם לא היה בבית. אני זוכר שמאוד רציתי שיבוא למשחק כדורגל שלי או לפעילות מיוחדת בצופים. כשהוא הגיע פעם אחת למשחק כדורסל ששיחקתי עם שני חברים בשכונה, זה היה אירוע. כשהוא כבר היה בבית, זה היה 'ששש... אבא עובד, אבא לומד'. ידענו שצריך להיות בשקט".
ואז ההורים התגרשו כשהיית בן 12.
"יש לי שתי אחיות, אחת מהן גרה בהולנד כבר 20 שנה, ולאבא שלי שהתחתן בשנית יש עוד שני ילדים שאני לא בקשר איתם. כשהוא עזב את הבית, נוצר נתק. אמא שלי ואחיות שלי לא דיברו איתו. הוא חתך אחרי הגירושים, התכחש לכל החיים הקודמים שלו. לי היה מאוד חשוב להיות איתו בקשר. הייתי יורד למטה, מתקשר אליו מהטלפון הציבורי ומבקש ממנו שיבוא לקחת אותי. הוא אף פעם לא התקשר אליי".
מכמיר לב. הוא בא?
"היו פעמים שכן ופעמים שלא. כשסיימתי את בית הספר למשחק, עשיתי איתו שיחה. הטחתי בו את זה שהקשר בא רק ממני. הוא אמר 'נכון'. לא לקח אחריות. למטופלים שלו הוא היה אומר מזל טוב ליומולדת. אליי הוא בחיים לא התקשר להגיד מזל טוב. לא דיברנו שבע שנים".
איך הקשר חודש?
"אחד האחים השלים בינינו, אבל זה המשיך להיות קשר מוגבל מאוד. דיברנו פעם ב... נפגשנו פעם ב... אחרי ניתוח ראש שהלך לא טוב, הוא נכנס לתוך דמנציה שנמשכה שמונה שנים. את בתי הבכורה, דניאלה, הוא ראה פעם אחת, היא הייתה בת שמונה כשנפטר. לא היה בינינו קלוז'ר. אחרי שהוא נפטר הסתכלתי בצוואה, לא הייתי רשום. זה היה הסיבוב האחרון של הסכין".
משחק.
"אחרי שהשתחררתי משירות ביחידת מורן של התותחנים, חיפשתי מה לעשות עם עצמי. היה לי חבר טוב שהלך ללמוד ברימון, חלק מהחברים עוד שירתו בצבא וחלק נסעו לחו"ל. לא היה אף אחד לבלות איתו, וכשחבר דיבר על לימודי משחק, אמרתי 'אנסה גם אני'. לא היו לי חלומות על משחק".
מעניין.
"הכנתי שני מונולוגים. כשנתתי את הקטע מהמחזה 'עקומים' על השואה ודיברתי למעיל שהנחתי לידי כאילו זו גופה, הבוחנים לא הבינו מאיפה באתי להם, אבל אז עשיתי מונולוג של חנוך לוין. הם נקרעו מצחוק והתקבלתי".
כשסיימת מיד קטפו אותך לתיאטרון. היית בר-מזל.
"שיחקתי שנתיים בתיאטראות וזה הפך לצפוף בקטע מופרע. לימודים ומיד תיאטרון. ממרומי גילי, אני חושב שילד בן 25-26 אין לו מושג מהחיים שלו. החלטתי לנסוע לחופשה מכל זה, עברתי לגור במנהטן, למדתי שנה קולנוע, וזה התארך, לצערי הרב. הייתי צריך לקצר את התקופה הזו, היו סמים, עניינים כאלה. ביזבזתי המון זמן יקר".
על איזו נרקוטיקה אנחנו מדברים?
"בעיקר על גראס. הוא סם מזעזע. הייתי נאמב טו מאץ'. אני מאוד כועס על עצמי על חמש השנים האלה. אחרי הלימודים, הייתי איפה שאני צריך להיות, ואז כשחזרתי לישראל, התחלתי לא מאפס, אלא ממינוס. זה שפתאום קמתי ועזבתי את התיאטרון, יצר דימוי של מישהו לא רציני, שלא כדאי להסתבך איתו".
אז מה עושים, ממה מתפרנסים?
"הצגות ילדים, עוד חמש שנים שנאבקתי להתפרנס. בהצגה 'הפיל שרצה להיות הכי' הייתי פרח, מר דשא, קוף ופיל. ואז הגיעה ההצגה שבה בחילופי תפאורה, הכנסתי את העצים כשאני עם תחתונים וגופייה, כי צריך להחליף תלבושת, ופתאום, האור נדלק עליי, על התחתונים והגופייה. עמדתי שם, הסתכלתי על הילדים, הסתכלתי על עצמי ואמרתי 'גמרנו'".
זו הייתה הבעיטה הדרושה כדי לחזור בכל הכוח לעולם המבוגרים.
"עשיתי אודישן לסדרה הנהדרת של יעל פוליאקוב 'הכל דבש', התקבלתי לתפקיד של אחיה הבכור, אביתר, ויצאתי לדרך חדשה".
הייתה לך הזדמנות לפרוץ מעבר לים, אחרי יריית הפתיחה בסרט "אל תתעסקו עם הזוהן".
"היה תענוג עילאי, אחלה חוויה, לשחק בסרט הזה. אדם סנדלר הוא האיש הכי נחמד שפגשתי בחיי. אדיב, טוב לב, יהודי שומר מצוות שהולך כל שבת לבית כנסת.
אדם סנדלר
(צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)
"היה לי אז סוכן, בחור בריטי, שהיו חתומים אצלו כמה ישראלים, גם עידו מוסרי, והוא סידר לי שתי פגישות ב-CBS, שיכירו אותי, שייקחו אותי בחשבון. זו הייתה פגישה כזו נורא מסודרת, הרגשתי שזה פשוט לא מתאים לי. זה משהו שדורש המון אנרגיה, התמדה ואורך רוח. גם מבטאים, עניינים, וואלה, זה גדול עליי".
יש עכשיו הבעת פנים שעשית ופתאום אתה ממש דומה לשלומי שבן.
"כשנהג מונית אסף אותי לצילומים של התוכנית 'שבוע סוף', אולי התוכנית הכי קצרה ויקרה בתולדות הטלוויזיה, בדיוק היה על איילון שלט קידום גדול של התוכנית. הוא הסתכל על התמונה שלי ואמר 'בוא’נה, אתה נראה כמו האח הלא מוצלח של שלומי שבן’".
חרדות.
"בהצגה הראשונה שעשיתי בתיאטרון חטפתי התקף חרדה מזעזע, נוראי. בטיפול הבנתי שזה פחד במה. הכל מתנקז לשם. הפחד להתבלבל בטקסט, לפשל. אני זוכר על הבמה שאני מדויק, הכל יושב פרפקט ואז יש לפסוס והלב יורד לרגליים, כאילו סוף העולם. אני מספר את זה וממש חווה את התחושות ההן. זה היה חסר פרופורציה".
איך זה עבר?
"כל כך צר לי שלא ידעתי אז על פרמקולוגיה, זה היה מונע ממני הרבה מאוד התקפים ואי-נעימויות. אני זוכר שחזרתי מניו-יורק וחברה אמרה לי 'תיקח קלונקס' ופתאום הכל נרגע. אפשר לראות, אפשר לתכנן. החרדות נכנסו לפרופורציה. התחלתי לקחת ציפרלקס ואחרי ארבע שנים, בהדרגה, ירדתי מהם".
פסק זמן.
"ב-7 באוקטובר קרה גם לי משהו. בשלב די מוקדם, ביקשו ממני להעלות סרטון, לקרוא לאנשים להגיע להפגנה למען החזרת החטופים. הסרטון עלה בחמישי, התפוצץ ברשתות, ובשישי ביקשו ממני להנחות את ההפגנה. אמרתי דברים מול מאות אלפי אנשים. אמרתי לעצמי שאני מתחייב לדבר הזה, אני נרתם למשימה לעזור להחזיר חטופים. התעשייה חזרה לעצמה לאט-לאט, וחזרתי לקבל הצעות לתפקידים ואודישנים והרגשתי שוואלה, די, אין לי כוח לזה. יש לי ילדים וצריך להילחם על המקום הזה. המדינה במצב כל כך קריטי ולהתעסק עכשיו בלהיות אבא של ילד בסדרת נוער, זה לא משהו שתורם".
“יש לי ילדים וצריך להילחם על המקום הזה". בהפגנה למען שחרור החטופים
אז אתה פשוט מתחיל להגיד "לא, תודה"?
"הודעתי לסוכן שלי שאני עוזב. הוא אמר שחבל, אבל הוא הבין. קצת לפני, עוד צילמתי שתי סדרות וסרט, והכל עכשיו יוצא ביחד, ואז אנשים אומרים 'מה הוא מזיין במוח, עושה כותרות', אבל כבר שנתיים שאני לא מצלם כלום. הבמאי יובל שפרמן הוא חבר מאוד טוב, ותמיד הייתי אומר לו 'אנחנו חברים כל כך טובים, איך לא שיחקתי אצלך אף פעם?' ואז יום אחד הוא מתקשר ואומר לי שהוא רוצה שאעשה תפקיד בסדרה החדשה שהוא כותב. אמרתי לו 'יובי, אני לא'. הוא אמר לי 'תקרא'. קראתי סצנה מדהימה ואמרתי 'נו, בסדר'. כשניסיתי ללמוד את המשפט הראשון בעל פה, התקשרתי אליו ואמרתי לו 'יובי, זה לא יקרה'".
אז כלום-כלום?
"בשנתיים האחרונות היה רק יום צילומים אחד לסדרה חדשה של אהרון גבע ומיקי טריאסט ששיחקתי את עצמי, זו הייתה ג'סטה, וזהו. נמאס לי".
רגע, אז איך אתה מגדיר את זה, פוס-משחק או פרישה?
מרשק עובר בין הבעות פנים, הוא מאוד אקספרסיבי, גם הגבות מגויסות. מתלבט: "זו לא פרישה, אבל לא אהיה עצוב, אם זה ייהפך לפרישה".
תסביר.
"אם אני אפרוש, זה אומר שנפלתי על משהו שמחזיק אותי פרנסתית. כרגע, יש לי את הפודקאסט שלי ‘לך תחפש’ (אול-אין) ואת 'מה שתגידו' (כאן 11), וזה מספיק לי מבחינה כלכלית, אבל זה לא שאני יכול להיות רגוע. אני רוצה וצריך עוד משהו".
הגעת לראיון ישר משידור ברדיו. נקראת לדגל חד-פעמית, אולי זה הכיוון?
"וואלה, זה יכול להיות ממש מגניב. נדלקתי על זה. גמרתי שידור חי של שעתיים וחצי עם תם אהרון ואביה פרחי ("בוקר חדש", אקו 99) והתגובות שאתה מקבל הן מיידיות. בפודקאסט שלי אני מראיין, אני לא המרכז. פה אמרתי 'וואי, איי קאן סיי מיי שיט'".
תן דוגמה למשהו שהיה לך כיף לשחרר שם.
"דיברנו על הסרטון שהופץ ברשתות. טרול שלא אגיד את שמו, לא אתדלק את האפס הזה, מישהו שרוצה להיות מרדכי דוד, פגש אותי באירועי היום האלף לטבח 7 באוקטובר. בדיוק יצאתי מערב של הדמוקרטים, הנחיתי שם, והוא התגרה בי, 'יוסי מרשק לי בתחת'. ישר קפצתי. זה החזיר אותי לילדות, ככה היו קוראים לי".
רמה גבוהה. אבל לא המשכת ללכת. פעלת בכלים שלו, הסתובבת, התקרבת אליו עם בית החזה קדימה, והתעמַּתָּ איתו.
"זה בא לי טבעי. הסיבה שזה לא נגמר במכות - כי עצרתי את עצמי. הם מתים שמישהו ירביץ להם, זו הפנטזיה הכי גדולה. הוא גם צילם. עצרתי את עצמי".
אני כבר הרבה זמן מסתובב עם איזה מיאוס מהתחום, עוד תפקיד, עוד אודישן. אני כבר לא מאותגר. ב'היהודים באים', הייתי מסתכל על מוני (מושונוב), על הרעב שלו להתנפל על תפקיד של משפט. זה היה מהמם לראות את זה וזה גרם לי לשאול את עצמי, איך אני לא עף ככה"
אם השלטון יוחלף, כמו שאתה מייחל, וגר זאב עם כבש, אתה חוזר בכל הכוח למשחק?
"אני כבר הרבה זמן מסתובב עם איזה מיאוס מהתחום, עוד תפקיד, עוד אודישן. אני כבר לא מאותגר. ב'היהודים באים' הייתי מסתכל על מוני (מושונוב), על הרעב שלו להתנפל על תפקיד של משפט. הייתי שואל מאיפה יש לו את הכוחות לחפש איך להיכנס לדמות והשפם, לחבוש את הכובע ולעמוד כל היום, בשביל משפט. זה היה מהמם לראות את זה וזה גרם לי לשאול את עצמי, איך אני לא עף ככה".
ומה ענית לעצמך?
"שאין לי תשוקה כזו".
ב"מה שתגידו", למרות שאלו גאגים על ענייני האקטואליה, אלו עדיין ניואנסים של משחק.
"קיבלתי מתנה מאוד גדולה, לשבת כצמד עם ליאור אשכנזי, אדם שאני מאוד אוהב. אנחנו חברים מאוד טובים כבר 35 שנה, מבית צבי. אבל העניינים הפוליטיים הם גולת הכותרת. אני יושב עם הכותבים של התוכנית, הם עם המחשב, כותבים את הקטעים, ואני עושה שיהיה לי נוח לדבר את מה שכתבו".
מה שנקרא, אתה יודע ללבוש את הבגד.
"אני גם עוזר בעיצוב שלו".
אבהות.
"השבוע יעלה אקרנים הסרט 'כי את מכוערת', ואני משחק שם אבא לא מתפקד. כשהוא אומר לילדה שלו שהוא קרא לה אביגיל כי היא הגיל של אבא שלה, היא שואלת 'אז למה עזבת אותנו'. נעמי (לבוב) ואני נפרדנו כשדניאלה, הבכורה שלנו, כיום בת עשר וחצי, הייתה בת שנה, ויונתן, שהוא בן ארבע, נולד כבר לשני בתים, אבל אני לא מפחד שהילדים ישאלו שאלה כזו. נעמי ואני עושים עבודה מאוד טובה. אנחנו גרים קרוב אחד לשני. בשבוע שעבר הלכנו לאכול פיצה ארבעתנו. אני הולך לבית שלה, היא באה אליי. אין גבולות. הילדה צריכה לישון אצלי היום, אבל היא יכולה להתקשר ולהגיד שהיא מביאה היום חברות לבית של אמא כי נעמי לא נמצאת ואחרי זה היא תבוא אליי".
“אנחנו עושים עבודה מאוד טובה". עם האקסית נעמי לבוב
(מוטי קמחי ויינט)
זו משמורת משותפת, חצי-חצי ממש?
"כן, אבל זה זורם, זה לא נוקשה. אין לנו ימים קבועים בהסכם, לנעמי אין לו"ז קבוע וגם לי לא. כל שבוע אנחנו מסדרים את הלו"ז של שבוע הבא לפי מה שקורה".
זה כה זורם, עד שהצטרפת לשבועיים לטיול של נעמי עם החבר החדש שלה ושני הילדים, בהודו.
"נעמי ביקשה לנסוע עם שני הילדים שלנו לחודשיים להודו. ישר אמרתי 'כן', שיבלו, שיראו עולם. זו חוויה מהממת לילדים, הלוואי שההורים שלי היו עושים את זה איתנו. אבל, עם זאת, זה יותר מדי זמן בלי לראות אותם. אני לא הטיפוס שייסע להודו מטעם עצמי. אני יותר בן אדם של מלון טוב בלונדון או בפריז, אז אמרתי שאצטרף רק לשבועיים".
היה ברור שיגידו לך וולקאם?
"אנחנו ביחסים טובים, נעמי והחבר ואני. הם היו בחדרים על החוף בגואה ואני לקחתי את המלון הכי יוקרתי בחוף. בשבועיים שהייתי שם, הילדים בילו איתי. כל ערב הלכנו כולנו, כל החמישה, למסעדה. מניח שיצא להם טוב, בא הורה נוסף, לוקח את הילדים ונותן להם קצת חופש".
איך מגיעים לבריאות הנפשית הזו, לבסס יחסים כאלה עם בת זוג לשעבר?
"מהרגע שההורים שלי התגרשו ועד יום מותו של אבי, הם לא החליפו ביניהם מילה אחת. נראה לי שלקחתי את זה לתשומת ליבי. גם נעמי וגם אני באים מבית של הורים גרושים והבנו מהר מאוד שגם אם לא מסתדרים ביחד כזוג, אנחנו הורים ביחד. אנחנו ביחד בזה".
וזה שהיא הסתדרה, נראה שיש לה בן זוג ללונג-ראן ואתה רווק, אין צביטה?
"אל תדאגי לי", מרשק מחייך.
אני יודעת, שמעתי עליך.
"מה שמעת?!"
שאתה מפיל חללים, יותר נכון, חללות, בעיר.
"אני לא בעניין של זוגיות. עדיין. מאוד טוב לי בלבד שלי, ואני בעיקר מגדל את הילדים שלי עכשיו. כשהקטן יגדל עוד קצת, אני בטח אתפנה לזה. כרגע, המשאבים הרגשיים שלי שם".
אתה מזהיר את מי שאתה יוצא איתה שלא תתאהב בך?
"אני לא אומר לנשים 'תקשיבי, זה וזה', אבל אני לא מגדיר את היחסים מההתחלה".
איך אתה מכיר, באפליקציות?
"זה מה שאת מאחלת לי? אנחנו בעיר מאוד דינמית ויפה, רועשת ומלוכלכת, אבל קורים בה דברים".
נחזור לסרט. מי שכתבה וביימה זו יוצרת צעירה, שרון אנגלהרט. איך קרה שהסכמת להשתתף?
"שרון פנתה אליי ולא רציתי. חבר משותף פנה גם הוא ואמר לי 'תקרא את התסריט'. אמרתי לו 'עזוב אותי, אין לי כוח'. ‘תיפגש איתה’, 'אין לי כוח'. בסוף שוכנעתי וכשנפגשנו, לא היה בינינו קליק. אבל היא ממש ביקשה שאקרא, קראתי ונפלתי. כתוב לעילא, רגיש נורא ושתי הדמויות הראשיות הן של נשים צעירות וזה מהמם. אני גם תמיד בדמות של אבא מאוד תפקודי, ‘פלפלים צהובים’ וכזה, וכשסוף-סוף הזדמן תפקיד של אבא לא תפקודי, אמרתי שמגניב".
“קראתי את התסריט ונפלתי". מתוך “כי את מכוערת"
גם בחיים שלך אתה נשמע אבא נוכח מאוד.
"לדור שלי יש ייעוד: להיות הורים יותר טובים ממה שהיו ההורים שלנו. מאוד רציתי להיות אבא מגיל מאוד צעיר ולא יצא. לא מצאתי הרבה שנים את הפרטנרית לזה. בגיל 40 הייתה לי בת זוג והחלטנו ללכת על זה. היא נכנסה להיריון ועברה הפלה טבעית. זה היה קשה. נפרדנו אחרי זה. הפכתי לאבא רק שש שנים אחר כך".
נעמי ואתה הפכתם לזוג ודי מהר היא נכנסה להיריון עם דניאלה.
"היינו ביחד שלושה חודשים כשנעמי נכנסה להיריון לא מתוכנן. הייתי מאושר".
זה האיץ את הקשר, אני מניחה.
"בשנתיים שהיינו ביחד, עברנו דברים שאנשים עוברים בעשר שנים. רכבת הרים. היה לנו אומץ להגיד שזה לא עובד".
ואיך מצליחים לעשות את זה טוב כשאין מודלינג?
"בגלל שלי הייתה דמות אבא כל כך עלובה, אז היה לי ברור מה לא לעשות, וזה לא להיעלם. היה גם משהו באינסטינקטים שלי מההתחלה שגרם לזה שהיה לי מאוד ברור מה אבא צריך לעשות. אבל אני גם עושה טעויות".
כגון?
"אם הם יבואו בטענות, זה על חוסר סבלנות. מקלחת - יאללה, יאללה. אוכל - יאללה, יאללה, מהר. אני מאשים את הגיל שלי בזה, אבל כשדיברתי עם אבות צעירים ממני הבנתי שזה לא בהכרח קשור, גם אבות צעירים אומרים שהם חסרי סבלנות.
"אני עם הילדים שלי לבד. אין לי עזרה. אחרי יומיים רצופים איתם, אני חייב לנוח. מצד אחד, זה פריווילגי, הם לא כל הזמן איתי. מצד שני, אין לי פרטנרית בבית שאני יכול להגיד לה, אין לי כוח, תהיי איתם את עכשיו".
באוגוסט תהיה בן 57 ואתה עם ילדים צעירים. איך התחושה?
"בעיקר עם הילדים, הגיל שלי מטריד אותי. לזכותי ייאמר שזה לא בא לידי ביטוי. אני לא מתעייף לשחק איתם, לקחת אותם לגינה או לעשות איתם שטויות. אבל כן יוצא לי לחשוב על זה שכשהבן שלי יהיה בצבא, אני אהיה בן 70".
מה זה הדבר הזה שאתה לא מוכן לחשוף אותם ברשתות, א-לה בר רפאלי?
"זה רחוק מלהיות מניירה. זו הגנה פרופר. עוד לפני הפעילות הפוליטית שלי, חשבתי שזה חוסר אחריות משווע לחשוף ילדים לכל העולם כששני ההורים מוכרים. יש בזה משהו מעוות שעונה על הצורך שלך ולא רואה את הילד. ובכלל, הו גיבז א פאק איך הילד נראה?"
כשאבא שלי עזב את הבית, נוצר נתק. הוא התכחש לכל החיים הקודמים שלו. לי היה מאוד חשוב להיות איתו בקשר. הייתי יורד למטה, מתקשר אליו מהטלפון הציבורי ומבקש ממנו שיבוא לקחת אותי. הוא אף פעם לא התקשר אליי"
עכשיו, אחרי שהפכת לאקטיביסט פוליטי שצבר הייטרים, זה בטח לא על הפרק.
"היו פעמיים שנקלעתי לאירועים כשהייתי עם הילדים שלי. פעם אחת נסעתי עם הבת שלי על אופניים. היא בדיוק דיברה בווידיאו עם סבתא שלה, אמא שלי. אישה שחלפנו על פניה, קראה לי 'יא מגעיל' וירקה. היא לא פגעה, ודניאלה, שראתה את זה, אמרה לאמא שלי 'סבתא, ירקו על אבא'. בפעם אחרת נסעתי עם יונתן ועצרנו ליד תחנת אוטובוס ואז מישהו מבפנים אמר לי 'תדע לך שזו המדינה שלי והלוואי ותעופו מפה'".
הגבת?
"המשכתי עוד קצת לנסוע ואז עלה לי. הסתובבתי ואמרתי לו שיש לו מזל שאני עם הילד שלי".
דיברת על האירועים האלה עם הילדים, בטח עם דניאלה, שהיא כבר מבינה עניין?
"יונתן לא קלט את הסיטואציה, לדניאלה הסברתי שבגלל שאני מבטא את העמדות שלי, יהיו לפעמים מקרים לא נעימים. כשאני בלי הילדים, אני מוכן להתעמת עם כל אחד. אם הילדים איתי, שלא יעזו להתקרב אליי".
ברשתות אתה חוטף. היא לא רואה?
"היא לא מרגישה את הרעל ברשתות. אני חוטף קללות על בסיס יומי, אבל יש חוק בבית הספר שאין טלפונים חכמים. היא עם נוקיה. היא לא באינסטגרם ולא בטיקטוק. כשמשעמם לה, היא תופסת ספר".
פוליטיקה.
"גוש השינוי ינצח. בעיקר, אם גוש השינוי יואיל בטובו להתחשב בקול הערבי. מה, הם לא עדיפים על פני החרדים שלוקחים את כל הכסף שיש?"
אני דואגת ללב שלך. מה יקרה אם בכל זאת נקום עם ביבי?
"אני לא מעלה על הדעת. נגמר הסיפור. אחרי בליץ החקיקות בשבועות האחרונים, כל מי שקורה לעצמו ציוני, אומר 'בשום אופן, האיש הזה לא משרת אותי'".
יש פלאן בי? ראיתי שיש לך נכס ביוון.
"הלוואי והיה לי נכס ביוון, זה חלום שלי. עשיתי פרסומת ברשתות לחברת תיווך ביוון, אבל זה לא אומר שיש לי. כן יש לי אזרחות אמריקאית, אבל אני לא אשתמש בה. מה שלא יהיה, אני אשאר. יש לי קו אדום, אבל הוא כבר נפרץ ב-7 באוקטובר. בשבועות הראשונים אחרי אותה שבת, הייתה תחושה שיכולים לבוא אליך מכל מקום. פעם ראשונה שישנתי עם מקל מתחת למיטה, בדקתי שהדלת נעולה. זה דבר שעוד לא התאחה אצלי".
בשופינג שמפלגות מרכז-שמאל עושות עכשיו, חיזרו אחריך?
"הייתה איזו הצעה אחת, לא הכי קוסמת. המפלגה לא קרתה. אני מראיין הרבה פוליטיקאים בפודקאסט שלי, עמרי רונן היה אצלי, אני רואה אותו מתמודד בפריימריז, לא הייתי עומד בדבר הזה. זה משחק. אתה עומד ומוכר את מרכולתך".
נו, ולשחק אתה יודע.
"אבל אני כבר לא. הייתה איזו שנת צהריים אחת שישנתי על להגיש מועמדות לדמוקרטים, אבל זה לא בשבילי. אני מרגיש שדרך הפודקאסט אני תורם הרבה יותר לשינוי במציאות הישראלית".
זה היה שנוי במחלוקת להביא את צבי סוכות, האיש שפרץ לשדה תימן. גם עברו מפוקפק. חטפת על זה.
"עם בן גביר בחיים לא הייתי נפגש ולא הייתי מראיין אותו. בן גביר רואה בי חילוני ליברלי, תל-אביבי, שמאלן, אוהד הפועל תל-אביב. בדרבי, חברים שלי אכלו מכות מהשוטרים שלו. צבי סוכות לא רוצה שיהיה לי רע. הוא עושה דברים נוראיים, אבל הוא לא רוצה שיהיה לי רע".
זה מסתכם במי שנותן לך מרווח נשימה ובמי שלא? אתה לא מסתכל על התמונה הכוללת?
"היום לא הייתי מזמין אותו. אבל שתדעי שהשבוע הנחיתי פאנל בירושלים במרכז למורשת ששת הימים, וחבר הכנסת צבי סוכות השתתף שם לצד חברי כנסת מיש עתיד ומפלגות מרכז-שמאל נוספות".
“היום לא הייתי מזמין אותו”. צבי סוכות
ועירית לינור כאורחת? למדת משהו חדש? מישהו הזיז מישהו מעמדותיו?
"עירית לינור פנתה אליי וביקשה להתארח בפודקאסט. שאלתי אותה בשיחה איך היא מעיזה לצדד בבן גביר, ראיתי שהיא לא מאמינה לעצמה. לפני חודש, כששלונסקי לא היה יכול להגיע לתוכנית רדיו שלהם בגלצ, היא ביקשה שאחליף אותו. אם הילדים לא היו אצלי, הייתי הולך.
"היא אישה חכמה, עם הומור ועם עמדות שמאוד קשות לי. גם איתה וגם עם איתמר פליישמן שהבאתי לפודקאסט, אף אחד לא הזיז אף אחד.
"פניתי לטופז לוק, שאמר 'לא'. דובר הליכוד, גיא לוי גם היה אמור להתארח ואז, כשכתבתי משהו על ביבי בטוויטר, הוא כתב לי שאיך אני לא מתבייש ולא בא. הוא פשוט קיבל רגליים קרות. המצב של ביבי אז במשפט לא היה טוב וזו לא הייתה תקופה טובה לדברר אותו".
אפרופו, מה זה הביקור שעשית בבית המשפט באחד הדיונים במשפט של רה"מ?
"בתשע בבוקר, חבר עיתונאי סיפר לי שהוא הולך למשפט. שאלתי אותו בתמימות, מה, אפשר לבוא חופשי? אמר לי שכן ובעשר כבר הייתי שם. זה סיקרן אותי. בית המשפט דקה ממני. ישבתי שם בעצב מאוד גדול, ראיתי ראש ממשלה מאוד מנותק. אגב, הרמתי את המצלמה לצלם ובא מאבטח וביקש שאמחק. אמרתי אין בעיה ומחקתי ובזה זה נגמר. אחרי זה פירסמו ידיעות מעוותות שהוציאו אותי והיה בלגן.
"זה היה היום של הבאגס באני. צייצתי, 'מה, זה מה שיש לתביעה? בובה של באגס באני? אני מקווה שיש להם עוד דברים חוץ מזה’".
אתה בעצם נפלת לתעמולה. ביבי נוהג לספר בביטול שהתביעה נטפלת לבובה המסכנה שקיבל בנו יאיר ממילצ'ן, שעל זה יושב תיק השוחד. אבל בעצם המדינה, כחלק מחקירה נגדית, רוצה להוכיח שהחברות עם מילצ'ן התחילה עוד כשהיה ראש ממשלה ולא כשפרש מהפוליטיקה. באגס באני זו בובה שיאיר קיבל כשאביו עוד היה ראש ממשלה מכהן.
"אה, באמת? מתוך יום שלם, ישבתי שם חצי שעה. אני לא שוחה בפרטים".
זו בעיה כשמראיינים אנשים ששוחים בחומר, כשרוצים להגיד משהו על המציאות הפוליטית-חברתית.
"אם זה פייט על הפרטים הקטנים, מול צבי סוכות או עירית לינור, הם ינצחו. אבל אני לא חושב שמישהו רץ להצביע ליאיר גולן כי אני אמרתי משהו או לציונות הדתית כי סוכות דיבר כל כך יפה. אבל אני שמח על השיחות האלה. אני מאוד בעד לדבר עם מי שאפשר. המספרים הכי גבוהים אצלי בפודקאסט קורים כשאני מראיין איש ימין".
היה עיתונאי שאמר עליך "מה האומץ הגדול, כולה אתה אומר את דעתך".
"שיקפוץ לי. נראה אותו מקריב אלפית ממה שאני מקריב. 50 אחוז מההכנסות שלי נפגעו. חמש שנים שלא קיבלתי קמפיין, אבל אם זה המחיר, זה המחיר".
