מכירים את זה שאתם באים לסטנד-אפ ואז הקומיקאית מתחילה לספר בדיחות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם אתם לא מכירים, כנראה שעדיין לא נתקלתם בנועם שוסטר-אליאסי. במהלך העבודה על המופע שלה, היא עלתה על עניין רדיקלי: יהודים ופלסטינים צוחקים מאותן בדיחות. "הבדיחות שלי הן אותו דבר בעברית ובערבית, אני לא צריכה אף פעם לשנות אותן, לא את הקצב ולא את התוכן. רק כשאני מתרגמת אותן לאנגלית אני משנה״.
ואני חשבתי שהומור זה כלי של יהודים לזמנים קשים.
״תתפלאי. נגיד אתן דוגמה לא פוליטית: אני מספרת שהיה לי מאץ' בטינדר עם בן דודה שלי. אנחנו מדברים בטינדר ואז הוא עושה לי כזה ׳מה, נעבור לווטסאפ?׳ והסבתא הפרסייה שלי התחילה לצעוק עליי ׳אם היינו באיראן מזמן היית מתחתנת עם בן דוד שלך׳. בכלל, כל הקטע של בני דודים זה משהו שמצחיק לצחוק עליו, כי הוא חלק מהתרבות של שני הצדדים״.
אולי בצד אחד. בצד השני יש את קבוצת ׳כשאבא ואמא בני דודים׳ בפייסבוק.
״כן, אבל יש את המתח הזה תמיד. יש לנו משפחות גדולות, למזרחים ולפלסטינים, הרבה בני דודים, ולא חסר מישהו אולד-פאשן במשפחה שרומז לך ׳יאללה, תתחתני עם בן דוד שלך׳. הדינמיקות המשפחתיות דומות. זה נורא משמח אותי שמזרחים, אשכנזים ופלסטינים מזדהים עם סיפורי הסבתא הפרסייה שלי״.
ויש לך בהופעה גם בדיחות פוליטיות?
״כן. בהופעה בפסטיבל במזרח ירושלים התחלתי עם ׳אני כאן רק ל-7 דקות, לא 70 שנה׳ כדי לרכוש את האמון שלהם, אבל אחר כך זה היה על דברים אחרים, כמו רווקות ולחץ מהסבים להתחתן".
בסוף הצחוק יושב על כאב.
״לגמרי. ויש משהו במה שאני מנסה לעשות שהוא מאוד טרגי, כי הוא רחוק שנות אור מהמציאות. אבל אני מאמינה שאנשים, גם אנשי תרבות ואמנים, לא חייבים כל הזמן להיות מחוברים למציאות. אנחנו יכולים שהדמיון שלנו יוביל אותנו. מדכא אותי שאמנים שמשתמשים בבמה שלהם למסרים אלימים מקבלים תמיכה, ואמנים שחס וחלילה יתנגדו למלחמה או יגידו משהו הומני מיד יקבלו איומים".
שליחות. מתוך 'דו־קיום בתחת שלי'
יש גם אמנים שבוחרים לשתוק או לא ללכת עד הסוף.
"נכון, ויש לי המון חמלה לזה. קשה להיות בחזית ולהתמודד עם ההמון, עם השנאה אבל חשוב לזכור שאנשים לאורך ההיסטוריה שהביאו לשינוי אף פעם לא התחילו כאהודים ואהובים על ידי ההמונים. הם לא היו חלק מהרוב, הם היו מאוד לבד ובסופו של דבר אלה האנשים שהביאו לשינוי חברתי ופוליטי. אז אני מנסה להילחם בהשתקה, וגם בצנזורה העצמית. אני מזכירה לעצמי שאני לא צריכה להתבייש בזה שאני רואה בפלסטינים בני אדם, מי שקורא להשמדה צריך להתבייש. לא אני".
"יש לנו משפחות גדולות, למזרחים ולפלסטינים, הרבה בני דודים, ולא חסר מישהו אולד-פאשן במשפחה שרומז לך 'יאללה, תתחתני עם בן דוד שלך'. הדינמיקות המשפחתיות דומות. זה נורא משמח אותי שמזרחים, אשכנזים ופלסטינים מזדהים עם סיפורי הסבתא הפרסייה שלי"
כבר מילדות יועדה אליאסי, 39, אקטיביסטית למען זכויות אדם, לפרס נובל לשלום. בגיל שבע עברה לגור עם משפחתה בכפר השיתופי נווה שלום שבו חיים יחד בשוויון, אחווה ודו-לשוניות יהודים ופלסטינים. במקום לקפוץ בחבל היא קפצה לפגישות עם מבקרים נלהבים מהתפוצות כמו הילרי קלינטון, ריצ׳ארד גיר, ג׳יין פונדה ורוג׳ר ווטרס שהגיע להופיע ביישוב הקהילתי ב-2006 כמחווה של סולידריות. בהמשך נסעה לרואנדה במסגרת תוכנית התמחות של תנועה פמיניסטית בינלאומית לטיפול פיזי ורגשי, שם סייעה לנשים שנאנסו באפריקה ונדבקו ב-HIV. משם עברה לעבוד באו"ם בפרויקט "שכוון לעבוד עם אוכלוסיות אסטרטגיות בחברה הישראלית שהוגדרו או הדירו את עצמן מתהליך וממחנה השלום". בגיל 32, איך לא, פגשה את הדלאי לאמה. "זה היה מפגש נדיר עם ישראלים ופלסטינים. הוא היה קצת דמנטי ודיבר על הצעירים ההודים שצריכים לשלב חוכמה קדומה עם טכנולוגיה מודרנית. העוזר שלו לחש לו באוזן ׳זו לא הקבוצה ההודית, זו הקבוצה היהודית-פלסטינית׳, אז הוא אמר, ׳כן כן, אסור ליהודים לשחזר את ההיסטוריה של מה שקרה להם'. החזקתי לו את הידיים, ומרגישים שיש ברכה מהבן אדם הזה".
החיים וההבנה שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני דורש כלים יצירתיים יותר הובילו אותה לתרגם את הייאוש להומור. ב-2019 בתוכנית של i24 News בערבית, היא הציעה נישואים לנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן והזמינה אותו להקים מפלגה לשלום במזרח התיכון. כמובן שלא כולם הצליחו להבין את הבדיחה. "זה היה הכי ספונטני. זה היה ב-2019, היה דיבור על ההתחממות של היחסים בין סעודיה לישראל, ואמרתי, טוב, אני אמורה לעשות משהו אקטואלי, אז אני אעשה משהו אקטואלי".
מה היו התגובות?
"התגובות היו הכל. יש את האנשים שלא מבינים וחושבים שאני באמת מקימה מפלגה ויש את האנשים שישר מבינים שזו סאטירה. ויש גם את אלו שנורא מתבאסים שאני משתמשת בערבית שלי בשביל לעשות צחוק. אומרים לי ׳לכי ל-8200, תעשי עם זה משהו'".
דווקא בזכות הבדיחה הזו נפתחה לה הדרך: היא הוזמנה להשתתף בתוכנית של הרווארד במסגרת יוזמת הדת, הסכסוך והשלום ובמהלכה פיתחה את מופע היחיד שלה, Coexistence My Ass ('דו-קיום בתחת שלי'). סיבוב ההופעות שערכה עם המופע ברחבי ארה"ב תועד לסרט דוקו בעל אותו השם, ובינואר 2025 זכה הסרט בפסטיבל סאנדנס היוקרתי בפרס מיוחד של חבר השופטים למען חופש הביטוי. ״סאנדנס זה הזיה. אני לא קולנוענית, לא דוקומנטריסטית, לא הבנתי את גודל האירוע. היה לי ברור שזה ביג דיל אבל לא הבנתי למה. מה אכפת לי לאיזו מסיבה אני מוזמנת? תנו לי להתחמם בבית, קפוא!״
חתן פוטנציאלי. הנסיך הסעודי
(Leon Neal, Getty Images,)
הביקורות בחו״ל היללו בזמן שהתעשייה הישראלית מוחרמת בתפוצות. אולי הסרט התקבל בכזה חיבוק בעולם כי את מבקרת את הממשלה שלך? אולי זה היה כרטיס הכניסה שלך?
״אני לא מסתכלת על זה ככרטיס כניסה. יש לי ביקורת על המקום הזה, גדלתי פה עם כל הפצעים, עם כל הקשיים, ביישוב היחידי שיש בו פלסטינים ויהודים שגרים יחד מבחירה, זה החומר שלי. אני מאמינה שהשליחות שלי זה להשמיע את הביקורת הזאת בשביל לתקן, אני לא עושה את הביקורת הזאת כי כיף לי להיות אאוטסיידרית, אלא כי אני מאמינה שאלה דברים מעניינים ובעלי ערך. קשה לי לעשות סטנד-אפ על ׳אשתי נתנה לי כרטיס אשראי ללכת לקניות׳ וכזה 'פיפי-קקי', זה נחמד לעשות את זה לפעמים, אבל לא בשביל זה התחלתי לעשות סטנד-אפ״.
את מרגישה את הפניית הגב ליוצרים ישראלים?
״הסרט הוא לא שלי, אלא עליי. יש כאן בחירה מודעת של היוצרות – הבמאית אמבר פארס, העורכת רבאב חאג' יחיא והכותבת והמפיקה רייצ'ל לאה ג'ונס (שבן זוגה, פיליפ בלאיש, צילם את הסרט) - לא לקחת מימון ישראלי, כי הם רצו שהרבה אנשים יראו את זה בכל העולם. אני לא חיה באיזה סרט שזהו, התנתקתי מפה ואני עכשיו בעולם״.
אנשים בחו״ל מצליחים להכיל את זה שאת גם יהודייה, גם ממוצא איראני, גם דוברת ערבית וגם לא עושה הסברה לישראל?
״למה כל דבר צריך להכיל? אנחנו צריכים להנכיח את האלטרנטיבה. זו האחריות של אנשי התרבות והאמנות - מוטלת עלינו החובה להנכיח את הנרטיבים שאנחנו מאמינים בהם. צריך לנרמל אנושיות, זה דחוף וזה עלינו. מצד אחד באמת יש אנטישמיות ושנאה נוראית, והמון אמנים ישראלים מתמודדים עם דברים בלתי אפשריים וזה מתסכל ומייאש. מצד שני, אני שמה זרקור על העמדה המוסרית הבסיסית שצריכה להיות לנו כרגע".
שהיא?
״אני מדברת על הפיל בחדר, אני אומרת שאני מודעת לזה שכבר המון זמן קורים דברים מזעזעים, שנהרגים חפים מפשע, ונלחמת נגד זה. אנחנו חייבים לצאת מהבועה הזו שכולם שונאים אותנו ואנחנו לבד, בחושך, ולאף אחד לא אכפת מאיתנו. יש צמא כל כך גדול לקול אחר, קול שמודע לזה שמה שאנחנו עושים הוא מעבר לכל פרופורציה ויוביל לעוד ועוד חושך. החברים הכי טובים של ישראל כבר מביעים את הביקורת הזאת, שואלים לאן אתם הולכים? מה אתם עושים? למה מתים כל כך הרבה ילדים בעזה? מה זו ההשתקה הזאת? מה זו הרדיפה הזו והמפלצתיות הזו בטוויטר של כמעט כל הקואליציה שלכם? איפה הקול שמתנגד לזה?".
מצד שני, העולם גם מלא ב-Woke שלא מכיר את הסכסוך ומתייחס לטבח 7 באוקטובר כ''פעולת התנגדות''. זה להתעלם לגמרי מהנרטיב הישראלי.
״וזה פוגע מאוד. נהרגו לי חברים ב-7 באוקטובר ומשפחות של חברים, וזה פוגע לנו במקום מאוד-מאוד קשה, אבל יש בזה מין הסחת דעת. אי-אפשר לתת לכמה ווקים שמקיימים שיח מאוד מנותק בחו"ל להיות המגדלור של מה שמוביל את המוסר ואת השיח הפוליטי שלנו. להתעצבן על כל הווקים לא יוביל אותי לשום מקום. אני רוצה להסתכל על מי שכן שומעים אותי וכן רוצים לדבר איתי״.
(צילום: איליה מלניקוב)
אני מניחה שלא כולם בארץ הריעו לסרט.
״לא. גם היו איומים על סטודנטיות באחת האוניברסיטאות שאירגנו הקרנה. הן נאלצו בסוף לערוך הקרנה חשאית״.
זה מפתיע אותך?
״לצערי לא. המרכז הפוליטי מפחד להגיד את המילה פלסטינים, לא רוצה לשבת עם ערבים. באיזה עולם להגיד שאני לא אשב בממשלה עם 22 אחוז מהמדינה נחשב מתון? צריך לנרמל את הדברים הבסיסיים, השפויים, שמשום מה נחשבים פה לבגידה. אני לא בוגדת בזה שאני מאמינה בזכויות אדם״.
"אנשים שהביאו לשינוי אף פעם לא התחילו כאהודים על ידי ההמונים. הם היו מאוד לבד ובסופו של דבר הם שהביאו לשינוי חברתי ופוליטי. אז אני מזכירה לעצמי שאני לא צריכה להתבייש בזה שאני רואה בפלסטינים בני אדם, רואה בהם חלק מהדי-אן-איי של המקום, של העתיד שלנו"
7 באוקטובר טילטל את עולמה של שוסטר, ומשני הכיוונים. "בימים הראשונים עזרתי לחברות שלי למצוא את קרובי המשפחה שלהן. עשינו זום-אין על קעקועים כדי למצוא אנשים. חשבנו אז שויויאן סילבר ז"ל, חברה של אמא שלי, חטופה, אז עברנו ועשינו זום-אין על כל הקלנועיות כדי לחפש אותה. ובמקביל קיבלתי הודעות מעזה של אנשים שדואגים לי ולמשפחה, שכותבים שהם מקווים שאנחנו בסדר, ואז כתבו ׳אנחנו לא תומכים בזה, לא קשורים לזה, זה מזעזע, בבקשה תרגיעו את הרוחות כי אין לנו לאן ללכת'. קיבלתי גם הרבה הודעות מחו"ל, אחת מהן מיהודייה שלא גרה בארץ שכתבה לי, ׳לא פירסמת שום דבר ברשתות, את בוגדת בעם שלך׳. זה באמת היה כמו סכין בלב, כי במקביל חבר שלי, מעוז ינון, שלח לי מודעת אבל על ההורים שלו. שני אחיינים של שתי חברות שלי נרצחו בנובה. המון אנשים לא האמינו שזה מה שקורה. המון חברות שלי היו בטוחות שזה לא אמיתי".
זה שינה אצלך משהו?
״זה עורר בי את כל הרגשות שהתעוררו אצל כולם. כל היקום שלנו קרס עלינו. למדתי שאנשים מאוד דומים אחד לשני, שהמנגנונים שלנו מאוד דומים. בזמן שהטבח עדיין התרחש הרבה אנשים ניסו למצוא לזה איזשהו קונטקסט או איזושהי רציונליזציה, עשו ניתוח פוליטי בזמן שאנשים ספרו את המתים שלהם. זה דבר כל כך נבזי. זה קרה ב-7 באוקטובר וזה ממשיך לקרות אחרי, כשמסבירים למשפחות עזתיות חפות מפשע למה זה קורה להן, כאילו יש הצדקה לזה שאנשים רעבים, לזה שאנשים מופצצים. השיח הוא שיח של הרס, מוות והרג".
בסוף חווינו כאן את האירוע הכי קשה מאז השואה. הרצון להכאיב בחזרה לא יכול להיות גם אנושי?
״נכון. חווינו את האירוע הכי גדול מאז השואה, אבל יש פער בין הרגש הזה לבין להיות חלק ולתת יד חופשית לאנשים שאובייקטיבית הם פנאטיים. אנחנו יודעים שהממשלה הזאת מימנה וחיזקה את חמאס. אנחנו יודעים שהממשלה הזאת ראתה בחמאס נכס. איך אותו גורם שחיזק את הארגון שטבח בנו הוא אותו גורם שאמור להוציא אותנו מזה? שלוש שנים אחרי, אנחנו מסתכלים על האמונה הזו שאפשר ללכת ולעקור מהשורש ולהרוס - ורואים שזה לא עובד. לא עובד ולא יעבוד".
איך זה לעשות סטנד-אפ על הסכסוך אחרי 7 באוקטובר?
״אני לא חושבת שהייתה לי הופעה בשלוש שנים האחרונות שאני והקהל לא בכינו בה. כן יש צחוקים, וההרגשה של ביחד ולהיות באיזה מקום מוגן יחד, אבל בסיום ההופעה - בכי. יש קהל מאוד מעורב בהופעות. הייתה לי עכשיו הופעה בווינה מול ישראלים שגרים בחו״ל, פלסטינים, איראנים, אפגנים, מהגרים, פליטים, ואני רואה את הצמא הזה, ללהגיד דברים שהם מאוד בסיסיים ואנושיים״.
את מחפשת הומור, מחפשת גשרים, וכשאת רואה עד כמה שני הצדדים במצב איום ונורא אין רגע שאת אומרת ׳אני רוצה רגע להסתכל רק מהפריזמה הצרה שלי, כי אם אני אסתכל לצדדים אשתגע?׳
״לא הייתה לי אפילו שנייה אחת כזאת בחיי. ואני לא יודעת אם הייתי רוצה, זו לא אני. אני חיה על עסקי השלום".
אז אם מחר מסתיים הסכסוך ממה תתפרנסי? איפה תמצאי חומרים?
(צוחקת): ״אמצא סכסוך אחר, או שאגרום לסכסוכים״.
× × ×
מילה לסבתא הפרסייה: הכל בסדר. לפני שנתיים התחתנה אליאסי עם עמית, וכבר חצי שנה שהיא אמא של זוהר. חמסה. כשאני שואלת אותה אם הייתה התלבטות להביא ילד למציאות כזו, התשובה שלה היא חד-משמעית: ״לא. אני מרגישה שאני כבר הרבה זמן אמא, פשוט עוד לא היה לי תינוק״.
כשאמא ישראלית רואה באולטרסאונד שיש לה בן, מיד עולה מחשבה על הצבא. זה בילט-אין עם האימהות כאן.
״הרגע הזה שאת מבינה שהוא נכנס למערכת ויש שעון חול עד שהוא יקבל צו, זה משהו שאני מדחיקה. קרוב משפחה זרק לנו בצחוק ׳איזה קטע אם הילד שלכם ימרוד בהורים השמאלנים שלו ויצביע לבן גביר׳, ואני אומרת לעצמי - מפחיד״.
לא נראה לי שמנווה שלום יוצא מצביע בן גביר.
״כן, אבל זה לא הקטע של להצביע לבן גביר, זה הקטע של איך אני אגן על הילד שלי. ילדתי ואחרי שישה שבועות התחיל הסבב השני מול איראן. אני עם תינוק בן 6 שבועות, יורדת ועולה מהממ״ד. אני שמחה שאת זה הוא לא יזכור, אבל אני שואלת איך אני מצילה אותו מלחוות את הדברים האלה בגיל שהוא כבר כן יזכור״.
תגידי לו ׳כשתגדל כבר לא יהיה צבא?׳
״וואו, עוד לא הלכתי במסדרונות האלה בכלל. אולי אני חיה בהכחשה״.
היו לך גיחות ארוכות לחו״ל ויש לך גם קריירה מחוץ לישראל. למה אתם פה?
״אנחנו מדברים על זה הרבה. מלא אנשים סביבי עזבו, המון חברים, זה עצוב. יש לי המון חברים איראנים שהם גולים מאיראן, והם יכולים לעשות את האמנות שלהם רק מחוץ לאיראן, וכל השנים הם אמרו לי, ׳ישראל עדיין לא שם, אתם בסדר, את יכולה לדבר׳. ואז פתאום אני קולטת שיותר ויותר אנשים עוזבים סביבי. אני לא יכולה לא להיות פה, אבל אני גם לא יכולה להיות פה. אני לעולם לא אעזוב את המקום הזה מבחינה רגשית ומבחינה מנטלית, אבל פיזית אני לא יכולה להגיד בוודאות שאשאר פה. יש בי משהו שרוצה להציל את הילד שלי מהמקום הזה. שהוא לא יחווה את זה. עצוב לי להגיד את זה״.
את עדיין מאמינה שיש סיכוי לדו-קיום?
דו-קיום זה לא משהו לקוות לו ולשאוף אליו. דו-קיום יהיה איזשהו תוצר לוואי כשיהיו תהליכים עמוקים מאוד של דה-כהניזציה ורה-הומניזציה. לאנשים במצבים הרבה יותר גרועים מאיתנו יש תקווה. תקווה זה לא משהו שבוחרים אותו בכלל, ממשיכים כי יש אינרציה של החיים, וכי יש לנו הרבה הזדמנויות בחיים לעשות טוב בעולם. בסוף יש סיכוי שמישהי תקרא את הכתבה וזה יזיז אצלה משהו, היא תתחבר ותתרגש, ובשביל זה אני עושה את מה שאני עושה. אם הייתי יכולה להגיד כאן משהו לצעירים שעוד מקשיבים ושהם ליברליים ורוצים לחיות במקום טוב יותר, זה לא לפחד להצביע בבחירות למפלגה שאפילו יותר ליברלית ממה שאתם. אל תפחדו. יש אנשים שזה עניין של חיים ומוות בשבילם מי יהיה בממשלה הבאה".
