עמית אולמן זוכר היטב את תקופת הלימודים בתיכון. החוויה שהייתה כל כך אינטנסיבית עד שהסתיימה בעבודות שירות והמשיכה איתו עד הצבא. "עד התיכון עוד חיפשתי את עצמי חברתית, הייתי עוף מוזר, מסתובב בין כל מיני חבורות. נראה לי שגם הייתי קצת מופרע. בכיתה י"א אני וכמה חברים, באקט ונדליזם של נערים פוחזים, שרפנו איזה חדר בבית הספר. זה היה חדר נסתר שאני ושני חברים מצאנו באחת ההפקות והוא נהיה מין זולה כזאת שאף אחד לא הכיר. אחרי כמה חודשים, אני אפילו לא זוכר למה, אבל אני וכמה חברים אחרים שמנו איזה גחל בוער בחדר וברחנו. את חושבת שלא היינו פואטיים? זה היה בליל ל"ג בעומר".
זאת הייתה מחאה?
"זה בכלל לא הגיע מתוך שנאה לבית הספר. זה היה יותר אני שאוהב את הסיפור מאחורי זה. שחושב איך הוא יספר אותו אחר כך. זה הפך לסאגה רצינית, אחרי שנה בלשי רחובות גילו שזה אנחנו והיינו בחקירה ובמשפט, זאת הייתה חתיכת חוויה. עשינו הרבה עבודות שירות ולי היה עוד משפט שנגרר לתוך הצבא וזה חיבל לי בכל מיני דברים שרציתי לעשות בצבא".
כשהתבגר החליט לזקק את התקופה ההיא לסרט 'תיכון מגשימים'. סרט שהתחיל בכלל כאופרת רוק על הבמה ועכשיו כסרט כולל שלל רפרורים לחיי התיכון העסיסיים שלו ושל חבריו, ואם התבגרתם בעיר רחובות בשנות ה-2000 אולי אפילו תזהו חלק מהם. "הכנסנו לסרט בדיחות וניואנסים שרק מי שהיה שם יבין", אומר אולמן.
הוא היה בן 28 כשכתב תסריט עם מלך ומלכת השכבה היפים והנכונים של התיכון. אז הוא עוד הצליח לדמיין את עצמו בתור אחד התלמידים. אלא שעד שהוא הצליח להפוך את התסריט לסרט חלפו 12 שנה. "היה לי את החלום להיות בסרט מלך השכבה החתיך", הוא מודה, "כשהתחלנו לכתוב, זאת הייתה אופציה, אבל במהלך הצילומים מלאו לי 40, ופתאום אתה במצב שאתה אומר, 'אוקיי, אני כנראה אשחק את המבוגר'".
לאחרונה הפכה אופרת הראפ 'תיכון מגשימים' לסרט. היא נכתבה על ידי אולמן וג'ימבו ג'יי, שרצו לתת לה חיים כמחזה וכסרט קולנוע במחווה לז'אנר סרטי הנעורים. היום, כשאולמן צופה בחלום שלו מוקרן בבתי הקולנוע, הוא כבר שלם עם הדמות שגילם: חמורבי, מאסטר הבאטל ראפ שמאמן את הבחור החדש והנאיבי (אמיר בנאי) והופך אותו למכונת ירייה של חרוזים, אבל בעיקר לבנאדם טוב יותר. "חמורבי נולד מתוך ארכיטיפ של 'המאסטר', מין יוֹדה של הבאטל ראפ", הוא מספר, "אבל במעבר מהמחזה לסרט הוא הלך והעמיק. היו לי בראש כמה דמויות אב כששיחקתי אותו, מורים שלי למשחק וגם אבא שלי, עליו השלום, שנפטר בשנה שעבדנו על הסרט. הוא היה מורה בתיכון יותר מ-30 שנה ומשהו מהאסנס האבהי המחנך שלו היה איתי שם".
מה לקחת לדמות מאבא שלך?
"את הרצינות וכובד המשקל. הייתה בו הרבה חמלה אבל הוא גם ידע להיות קשוח. הוא היה מלמד אותך, הוא לא היה חבר שלך. גם חמורבי הוא ככה. קצת גדול מהחיים ששומר על זה אמיתי, אבל יש לזה מחיר. אני לא חושב שהייתי רוצה לחיות את החיים שלו. יש בזה משהו רומנטי ויפה כשיש את ההילה הזאת סביבו, אבל בסוף הוא בעיקר בודד".
יותר מהכל 'תיכון מגשימים' הוא שיר אהבה של אולמן לדבר שהוא הכי אוהב בעולם: חרוזים. אם צפיתם בסרט הראפ הראשון מבית אולמן, 'העיר הזאת', מחווה לסרטי הבלש מז'אנר הפילם נואר, בטח שמתם לב לתופעה מעניינת: לתקופת זמן משתנה אחרי הצפייה המוח שלכם מריץ את המחשבות שלו בחרוזים. ברוכים הבאים למוח של אולמן רוב הזמן, או לפחות למוח שלו כנער מתבגר, בן 16, כשנחשף לראפ וספוקן וורד (שירה מדוברת) מארה"ב והבין שחרוזים סוחפים אותו רגשית. "ראיתי אנשים שמדברים, או בעצם נואמים, את אשר על ליבם", הוא מסביר, "אבל בגלל שזה רטורי ויפה הם לא מקיאים עליך את הרגשות שלהם. הבנאדם שופך את הלב אבל בו-זמנית הוא גם פרפורמר".
הם מקיאים עליך, אבל זה קיא אסתטי.
"כן, וזה אמיתי, הם באמת מדברים מהלב. וחשבתי שזה יכול להתאים גם לדמויות במחזה או בסרט כי המטרה שלי היא שהסיטואציות יעבדו רגשית, אבל החרוזים נותנים ניכור אסתטי, נקרא לזה, מין ריחוק שהוא הגנה, כאילו מישהו נותן לך יד ולוקח אותך איתו פנימה".
"אני עושה אודישנים ומנסה, אבל זה לא בא בקלות. אז חלק ממה שאני עושה זה לתת לעצמי במה. יש סיפוק עצום בלהרים פרויקט שנותן לך ביטחון, כי בסוף ממה נתקיים? אבל כשאתה כל כך עסוק ביצירה מסביב זה מפריע להיות שחקן שמציע את עצמו לפרויקטים אחרים. אף פעם לא הייתי טוב בלהציע את עצמי"
הראפ הפך לדבר רק בסוף שנות ה-70, אבל מבחינת אולמן השורשים שלו נעוצים עמוק אחורה, עוד אצל שייקספיר, מולייר ומחזאים קלאסיים אחרים שכתבו בחרוזים ועם מקצב סדור. "באמצע המאה ה-20 קם דור חדש של שחקנים שפתאום דיברו את הטקסט של שייקספיר ולא דיקלמו אותו, והטרנד החדש היה להתרחק מהדקלום ומהקצב. כשאני למדתי משחק, לימדו אותנו להתעלם מזה שיש פה חרוז, לנסות לדבר את זה כאילו הוא לא קיים, כי אף אחד לא מדבר ככה. אבל אני חושב אחרת, בעיניי הדקלום דווקא כן עובד, פשוט צריך לעשות אותו טוב. אז 'העיר הזאת' ו'מגשימים' הם בעצם איזושהי מחאה נגד זה, כי לדעתי אין סתירה בין דקלום לאותנטיות".
בתיכון הייתי מופרע. מתוך 'תיכון מגשימים'
(מיכה פלטינסקי)
למזלו של אולמן הוא מצא, עוד בנעוריו, שני שותפים לדרך - עומר מור (איציק פצצתי) ועומר הברון (ג'ימבו ג'יי) – ויחד הם הקימו את מה שלימים תהפוך ללהקת הראפ 'המופע של ויקטור ג'קסון'. אחרי שירות צבאי בדובדבן, במלחמת לבנון השנייה, אולמן אימץ את שם הבמה פדרו גראס, הופיע איתו בערבי הליין 'פואטרי סלאם ישראל' (שהוא אחד מהמייסדים שלו) ובאירועי ספוקן וורד ואפילו הוציא תחתיו אלבומים אישיים וחשופים, עד שבשלב מסוים הכפילות החלה להעיק עליו והוא חזר לשם המקורי.
במהלך לימודי המשחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים הוא הצטרף לתיאטרון 'האינקובטור', שם העלה, עם השותפים שלו ליצירה, את 'העיר הזאת'. העובדה שהמחזה השתייך לז'אנר שהיה במקרה הטוב נישתי, לא הפריעה לו להפוך לתופעת פולחן, לעלות יותר מ-600 פעם על הבמות, למשוך אליו לקוחות חוזרים ובסוף גם לזכות בהכרת המיינסטרים – ארבעה פרסי 'קיפוד הזהב', בין היתר לאולמן כבמאי וליוצרים על הכתיבה.
'תיכון מגשימים' נכתב כמחזה וכתסריט קולנועי בו-זמנית, מתוך כוונה שהוא יהיה הראשון שיופק, אבל הניסיונות להשיג לו מימון כשלו. אחרי חמש שנים של ניסיונות שכנוע שלא צלחו עברה החבורה לתוכנית ב': התסריט של 'העיר הזאת' היה הרבה פחות תובעני מבחינה תקציבית ולכן קל יותר להפקה. הוא עלה לאקרנים ביולי 2023 והספיק לעשות סיבוב פסטיבלים בחו"ל ולקטוף כמה פרסים לפני פרוץ 7 באוקטובר, שקטע את החגיגות. "אבל עכשיו כבר היה הרבה יותר קל להראות לאנשים שהקונספט אכן עובד", אומר אולמן.
אחרי שהכסף גויס נותר רק העניין הפעוט של ללהק אליו חבורת שחקנים שיודעת לא רק לשחק אלא גם לעשות את זה על הביט. אחרי קול קורא בתפוצה מרשימה יצאו עורבים עם הזמנה לעשות אודישן לא שגרתי שאליה צורף פלייבק של הסצנה, עם הקלטה שמבהירה להם איך בדיוק זה אמור להישמע. "את אמיר, למשל, לא הכרתי. יונתן הורנצ'יק קיבל אודישן של הדמות יואב וביקש להיבחן לדמות חנן. הדוגמנית יעל שלביה היא הברקה של המלהקת, והאודישן של נועם קלינשטיין, שמשחקת את שמרית, זה האירוע של הסרט מבחינתי. היא שלחה אודישן מצולם ומישהו לידה צריך להגיד לה את הטקסט של הדמות שאיתה בסצנה. צפינו באודישן ופתאום אני שומע, מאחורי המצלמה, את ריטה מקריאה לה את הטקסט שאני כתבתי. זה היה נורא מגניב".
עבדתם עליו כשברקע ישראל במלחמה שלא נגמרת.
"יצרנו ותוך כדי זה ירדנו למקלטים, זה מקשה ומאט את העבודה. איכשהו הצלחנו לעמוד בזמנים שהצבנו לעצמנו ואני שמח שלא ויתרנו. מה שכן, בעקבות המצב עשינו שינוי אחד קטן בסרט - החלטתי לענוד מגן דוד בתור הדמות של חמורבי. לי הזהות הישראלית שלי מאוד ברורה אבל אני לא עונד שרשרת מגן דוד ביום-יום, וזו גם לא בחירה שהייתי עושה בסרט לפני 7 באוקטובר. דווקא המחשבה שיהיו בעולם מי שיפסלו את הסרט על רקע המוצא הישראלי, ומנגד התחושה שיש מי שעונד את המגן דוד באופן שלא תמיד מייצג אותי, גרמו לי להבין שחשוב להחצין את הזהות שלי בסרט הזה".
פילם נואר הוא ז'אנר שלא מצטיין בסופים מאושרים, אבל לאולמן עצמו 'העיר הזאת' דווקא סידר הפי-אנד הוליוודי. מוריה אקונס, שגילמה בסרט את שרה בנט, הפאם-פטאל ששכרה את שירותי הבלשות של ג'ו, הפכה לפני שלוש שנים לבת הזוג של אולמן במציאות.
זאת הדרך הכי טובה להכיר.
"נכון. אף פעם לא הסתדרתי עם דייטים ואפליקציות, זה תמיד הרגיש לי כמו מיון כזה שבו פוגשים אדם זר למטרות רומנטיות. כשמשחקים ביחד זו עבודה מאוד עם הלב, עם תשוקה, יותר רואים אחד את השני ומכירים ברובד אחר".
היא בעניין של ראפ כמוך?
"מוריה שרה מאוד יפה וכותבת שירה והיא גם מלחינה מאוד מוכשרת. פחות עושה ראפ".
ואתם מתקשרים ביניכם בחרוזים לפעמים?
"לא, לא באמת. החיים עצמם קצת יותר פרוזאים".
"אני עושה אודישנים ומנסה, אבל זה לא בא בקלות. אז חלק ממה שאני עושה זה לתת לעצמי במה. יש סיפוק עצום בלהרים פרויקט שנותן לך ביטחון, כי בסוף ממה נתקיים? אבל כשאתה כל כך עסוק ביצירה מסביב זה מפריע להיות שחקן שמציע את עצמו לפרויקטים אחרים. אף פעם לא הייתי טוב בלהציע את עצמי"
מי שלא מכיר את אולמן עלול היה לקבל את הרושם שהוא פשוט בנאדם שנהנה להתנהל כשידו בכל – לכתוב, להלחין, לביים, להרים הפקות שמתפרסות על פני שנים ולשכנע אנשים להשכיב את הכסף שלהם על סרט שלם בעברית שבו כולם מדברים בראפ – אבל האמת היא שהחלומות של אולמן הרבה יותר צנועים. הוא רק רוצה לשחק.
אז למה אתה לא בעיקר שחקן?
"אני עושה אודישנים ומנסה, אבל זה לא בא בקלות. אז חלק ממה שאני עושה זה לתת לעצמי במה. עכשיו יצא לי קצת לשחק בדברים אחרים (בסדרה 'הורסת' של בת חן סבג ובקרוב גם בעונה השנייה של 'הסדרתיים' בכאן חינוכית, ס"ש), ונהניתי להיות רק שחקן בפרויקט שבו אתה מרגיש בידיים טובות".
אז כל זה לא היה קורה אם היית מקבל מספיק הצעות לתפקידי משחק?
"יכול להיות שהיה לוקח לי הרבה יותר זמן. יש סיפוק עצום בלהרים פרויקט בכל כך הרבה רבדים. שחקנים יכולים להבין את זה - לקחת שליטה נותן לך ביטחון, כי בסוף ממה נתקיים? אבל כשאתה כל כך עסוק ביצירה מסביב זה קצת מפריע להיות שחקן שמציע את עצמו לפרויקטים אחרים. אף פעם לא הייתי טוב בלהציע את עצמי".
בתור ראפר המיומנות הראשונה שהיית אמור לרכוש היא לעוף על עצמך.
"נכון", הוא צוחק, "זה באמת אחד הדברים הכיפיים בראפ, שמותר להשוויץ, זה הז'אנר. מותר לו, לראפר, לעשות שיר פאסון, זה חלק מהתרבות. אני תמיד מעדיף שהשוויץ הזה ייקח תפנית פואטית. כשאני מעביר סדנאות כתיבה אחד התרגילים שאני נותן זה לכתוב שיר אגו – תשכנעו אותי למה אתם הכי טובים, ואני ממליץ שייקחו דווקא משהו שהם לא כזה גאים בו ביום-יום. נקודת חן, רווח בשיניים, שפה שסועה, לא יודע מה, ושישוויצו בזה. יש בשוויץ משהו תרפויטי".
על מה אתה היית כותב?
"וואו. יש לי לפעמים חרדה חברתית, אולי הייתי כותב על זה. רגע לדבר על זה ממקום מאוד בטוח".
זה נשמע כאילו המצאת את הת-ראפ-יה.
"זה נשמע כאילו אני אצטרך להתחלק איתך בתמלוגים".
