ילדות
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת עשר. אני זוכרת את הרגע שהבנתי שזה הולך להגיע: אבא שלי מחזיק קיסם בין שיניים אחרי האוכל ואומר לאמא שלי, "תמי, תיקחי את הצד השני של הקיסם", ואמא שלי עושה פרצוף של איכס. קלטתי את המרחק ביניהם. וכשהם עשו לנו את השיחה ואבא שלי הארגנטינאי אמר, "חברים, אנחנו נפרדים", ישר אמרתי "ידעתי! טוב, אני הולכת לצופים". אח שלי לקח את זה מאוד קשה אבל אני הייתי עם זה קוּל, היה לי הגיוני שהם נפרדים. הייתי במאניה כזאת של כזה וואי, אני עכשיו אצליח להשיג גם 50 שקל מאמא שלי וגם 50 שקל מאבא שלי, כי עכשיו אני בבתים נפרדים.
איזו ילדה היית?
החלום שלי בתור ילדה היה להיות מבוגרת. בגיל ארבע שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ועניתי "להיות מלצרית ולעשן". בגיל שמונה מול כל מבוגר שפגשתי הצגתי את עצמי כ"אני מיה ואני בוגרת לגילי". קלטתי את החיים המבוגרים בגיל מאוד צעיר, והמיניות והסיגריות והאלכוהול והאפשרויות והאהבה והתשוקות שעוד מחכות, כמו ילדים שרק רוצים לראות מה קורה מעבר לחומה. זה עשה להורים שלי חיים קשים.
רציתי שליטה וההורים שלי לפעמים הלכו איתי לאזורים של חוסר גבולות. כן, את יכולה לחזור הביתה מאוד מאוחר. הייתי ילדת סֶנטר תרתי משמע, הסנטר שלי היה חזק. דווקא היום אני מרגישה שאני קטנה, ילדה, וזה מתבטא גם בתפקידים שלי במשחק. בגיל 28 שיחקתי בת 18, בגיל 30 שיחקתי בת 17. אני מרגישה שיש בחיים שלי הרבה מסכות של גילאיות. כנראה שלא באמת התבגרתי, רק העמדתי פנים שאני מתבגרת, ועכשיו הפעולה האמיתית של ההתבגרות נראית לי מאוד קשה. אני מרגישה ילדה. המילה הזאת 'אחריות' עדיין מגעילה אותי כמו שהיא מגעילה ילדים. אני עדיין בתוך המרדנית הקטנה הזאת של החיים כמגרש משחקים והזדמנויות והרפתקאות. הייתי תמיד על הגבול של להעיף אותי מבית ספר תמיד.
אבא שלי
ב-2010 עשינו מסיבת יום הולדת 50 לאמא שלי. הייתי שישה ימים לפני יום ההולדת 18 ובאמצע רחבת הריקודים אבא שלי קיבל דום לב. המוזיקה נפסקה, כל האוהבים מסביב צעקו בחוסר אונים, האמבולנס הגיע הרבה אחרי הזמן ורעדתי מקור. היה אז אוקטובר שהוא לא כל כך קר אבל זו הייתה הטמפרטורה של העונה החדשה הזאת שנחתה עליי לחיות בלי אבא. אבא שלי מת במסיבה בגיל 54 ונדמה לי שהלב שלו התפוצץ מרוב אושר. הסיוט הכי גדול קרה. הגורו של חיי נעלם לצד השני, למקום לא ידוע. מאז הרבה יותר עצוב אבל יש לי רוח קצת יותר חזקה בעורף שנושבת לי ללכת בשבילים המדויקים. גדלתי עם הורים מאוד מסודרים, אבל אבא שלי היה סוג של החבר הכי טוב שלי ואמא שלי עבדה נורא קשה, כי אבא שלי עסוק בלהיות החבר הכי טוב ואמא שלי צריכה לפרנס את הבית ולמשטר אותי.
להתאהב בכולם
אני תמיד אומרת שנעמי לוי, הדמות שאני מגלמת ב'קופה ראשית' (הסרט בהשתתפותה מוצג בקולנוע כעת) ומיה לנדסמן צריכות להיפגש, כי אני מרגישה שנעמי שונאת את מיה ושהמפגש ביניהן יהיה מעניין. אולי היא אפילו הייתה מתאהבת בה ובסוף הן היו יחד. נעמי זה התפקיד הכי כיפי בעולם, חגיגה של אנושיות מתפרצת נטולת פילטרים, שקית הפתעה מטורפת. זה תפקיד אורח שהולך איתי מהרגע שיצאתי מבית הספר למשחק, וזאת מתנה ענקית לקריירה שלי. וכן, נעמי היא גם ערוץ שלי לתוך העם, אולי אפשר להבין ממנו שיש בי גם ממנה, מעבר לסטיגמה.
סיפרת פעם שאת נמשכת גם לנשים. זה נדלק לך כששיחקת אותה?
לא, ממש לא. גם כשהייתי קטנה ובאתי לאבא שלי ואמרתי לו, "אני מבולבלת, אני מעריצה את המדריכה בצופים, אני אוהבת אותה, אני מאוהבת בה, אני נמשכת אליה, אני רוצה להיות חברה שלה, אני רוצה שהיא תהיה אמא שלי. אני לא יודעת", והוא אמר, "הכל אפשרי מתוקה שלי". אז נראה לי גם במקום הזה של נשים או גברים אין לי שם שום דבר חד-משמעי. זה פשוט מי שאני אוהבת. זה באמת על אהבה.
גוף עירום
החלום הראשוני שלי כילדה היה להיות רקדנית. בעירוני א' נכנסתי למגמת מחול אבל הגעתי לשם בתור ילדה נורא לא מווסתת. במגמת מחול בבית ספר יש משהו כל כך מסודר. להגיע בזמן, לעשות את הפלייה, את הפוינט, את הפלקס. זה היה בדיוק בתקופה שההורים שלי מתגרשים ואני רק מגלה את העולם ובנים ובנות וסיגריות ומסיבות וחוצפה ואלימות, ונראה לי שגם המורים לא ראו את ההקשר של חופש גופני שהם יכלו לתת לי. לא יכולתי להמשיך שם ואז עזבתי או העזיבו אותי.
אין ספקות בקשר לגוף. מתוך 'צרכים קדושים' | צילום: אורי זמיר
היום נבו רומנו ואני מעלים מופע מחול בשם 'צרכים קדושים' שיצרנו יחד, ואנחנו מופיעים בו בעירום מלא (ההופעות הקרובות הן בשבת וראשון ב'תיאטרון הבית' ביפו). אם היית שואלת אותי לפני שפגשתי את נבו אם הייתי עושה משהו בעירום, הייתי אומרת לך, אולי אם אלמודובר היה מציע לי תפקיד בחמישה מיליון דולר, סבבה. אבל אז פגשתי את נבו והוא כוריאוגרף כזה והוא הדבר הכי קרוב לקוף שאני מכירה, הוא שאמאן (כהן דת וטקסים) רציני מאוד.
הביך אותך?
גם המופעים הקודמים שלו היו בעירום. כשראיתי אותם בפעם הראשונה בניסן נתיב הייתי OMG, הרגשתי שראיתי מחול בפעם הראשונה. זה היה כל כך רחוק לי מעצמי. גם עם הביטחון שיש לי, וצריך הרבה ביטחון כדי להיות שחקנית, הבגדים עוזרים לי. אפילו אם הם חשופים, אם אני סקסית או פרובוקטיבית, בתוך הביגוד שלי אני עדיין בפאשן. ואז נבו נכנס לחדר חזרות והוא מתפשט, ואני כזה "רגע נבו, שנייה, צריך לדבר על זה", בוא נדבר על הנפש רגע, והוא אומר "מה לא בסדר? זה לא עירום, זה לא באמת תחת זה רק שני אפרסקים. זה לא ציצים זה עיניים שקופצות החוצה, ואת יודעת, גם להופיע על הבמה בעירום זה ללבוש משהו, כי בכל זאת אנחנו מופיעים". בכלל לא היה לי פשוט להתפשט בהתחלה, אבל נכנסנו לחדר חזרות, צילמנו את זה ופתאום ראינו שקודם כל זה נורא מצחיק לראות שני תחתים מדברים, לא ראיתי את ההקשרים המיניים, ראיתי פשוט חומר.
"אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו קמים בבוקר ולפני שאנחנו אומרים שלום לבן זוג שלנו, לפני שראינו את הענן או את השמש, אנחנו בטלפון בודקים אם מישהו מת. נהיינו פסיכופתים"
את מופיעה בתיאטרון הקאמרי ב'צ׳ילבות' וב'פיטר פן', איך נראה מופע שמתרחק מהתיאטרון הממוסד?
המופע משלב עירום ופנטומימה, שאלה שני הדברים הכי קרינג'יים. חזרנו לטקסים הכי נורמטיביים של בני אדם כמו להוריד את המכנסיים ולעשות קקי או לאכול, ואני מהבולבול שלו עושה סרום ומורחת על הפנים ואני מוציאה חומר מהפופיק או מהאף ומורחת לו לק, ואני יולדת אותו ואז אני יולדת תינוקות מדומיינים ומשחקת איתם כדורגל בעירום.
כשהעלינו את המופע הגיעו גם עיתונאים מחו"ל ועיתונאי מגרמניה שאל איך אחרי 7 באוקטובר מגיבים למופע. אמרתי לו שאנחנו חיים בעולם שבו אנחנו קמים בבוקר ולפני שאנחנו אומרים שלום לבן זוג שלנו, לפני שראינו את הענן או את השמש, אנחנו בטלפון בודקים אם מישהו מת. נהיינו פסיכופתים. העולם מציג לנו פסיכוזה ואנחנו מסכימים איתה. ואז אתה בא למופע, רואה שני תחתים ואתה מזדעזע. אני מרגישה שהמוסכמות של העולם השתנו לגמרי. המופע שלנו בעצם הוא חזרה לשפיות.
איך היחס שלך לגוף בעקבות ההצגה?
השתנה מאוד. לפני המופע בדקנו את התאורה, הטכני הוא דבר נורא. כל הקסם של כל מה שבנית הולך לפח ליום אחד, כי התאורן אומר, "רגע, תזוזי לשם, רגע, תזוזי לשם". אף אחד לא צוחק בקהל, כזה הכל נהיה טכני ואני עם הגוף שלי עירומה. פתאום נבהלתי וקראתי לבן זוג שלי, שגם עושה לנו את המוזיקה. ביקשתי שיכסה אותי והלכתי החוצה, עישנתי סיגריה בדמעות וחשבתי "מה קורה לך עכשיו?"
ואז הבנתי שהטקסט והמילים והטיימינג והסטוריטלרית שאני, זה משהו שמגן עליי. שמאז שאני ילדה אני הסטוריטלרית, והמשפט הכי איקוני שכולם זוכרים לי מהתיכון זה 'את לא מבינה מה קרה!' ואז מגיע סיפור מטורף שהמצאתי או לפחות הגזמתי נורא. אבל פה, במופע הזה, אין לי טקסט. אני לא יכולה לשקר בפאנץ' או בסוגריים המצחיקים, זה רק הגוף שלי ורואים את כולו. אין לי איך להסתיר משהו שאני מפחדת שיראו. וזה לא קשור לצורה של הגוף שלי, הייתי מרגישה ככה גם אם היה לי גוף אחר. ואז הגיע המופע וקיבלנו כל כך הרבה אהדה שזה רק גרם לי לאהוב את הגוף שלי יותר. לראות את זה שהגוף שלי נמצא בחלל ואנשים מוחאים לו כפיים, והפרטנר שלי כל כך אוהב את איך שאני נראית ואם היה איזשהו ספק - ותמיד יהיה ספק בנוגע לגוף - אז הוא הוא נגמר.
החרם
ב-2021 החרימו אותך אחרי שהבעת תמיכה בצד הפלסטיני בפוסט באינסטגרם.
אני מנסה לקחת צעד אחורה מהאינטרנט. כלומר יש לזה הרבה דברים יפים כי יש גם מחמאות ויש משהו מדהים בזה שכולם יכולים להשמיע את הקול שלהם. אבל במקום הזה שהחרימו אותי – אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הילדה הזאת שאני כל כך לא רציתי להיות. החרם שעברתי, זה היה דגדוג לילדה שלא הייתה מוכנה לחוות את החרם הזה בתור ילדה שמנה או ילדה שבנים לא רוצים אותה, זה היה משהו שלא הסכמתי לחוות. והנה, עברנו סייקל אחד בזמן וזה חזר. הייתי בת 26 והנה זה קורה לי, ולא רק מול בית הספר, מול העולם! אני מקבלת גם הרבה תגובות טובות אבל אין מה להגיד, אנרגטית זה קשה. יש לי חלום לקחת שבועיים ולענות לכל מה שכתבו לי בטוקבקים, בהודעות, להתחיל שיחות נפש עם כולם ולענות להם, אחד-אחד, אבל אז אני אומרת לעצמי, 'מיה, פשוט תעשי מופע מחול בעירום'.
החיים פה זה טקס איוואסקה אחד גדול. לא עשיתי אף פעם, אבל אני תמיד מסוקרנת ושואלת, ומספרים שאתה פוגש את האמא האבודה שלך שרצחה את הבן שלא היה לך. היית מלך, הרגת המון אנשים. האנשים האלה באו ועשו עליך אורגיה. אתה יצאת כנזיד עדשים לתוך סיר רותח, נכווית בכל הגוף. ואת כזה, אוקיי, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה, אבל לחיות פה – בסדר, נסתדר. זאת תקופת הזומבים. כולם על מלא זריקות שמאלחשות את כל המערכת הרגשית והתודעות היפהפיות שנסתרות בנו, ואנחנו הולכים ברחוב בפחד איום ונורא. אני מאמינה שיושב על ענן איזה שאמאן אלוהי ומרפא אותנו לקראת איחוד.
הרגשת ששילמת על זה מחיר?
בסדרה 'שעת אפס' שיחקתי נערה בת 17, ימנית על מלא. זה היה בדיוק אחרי החרם. כשהסוכנת שלי התקשרה אליי להגיד לי שיש אודישן. אמרתי לה, "מישהו עובד עלייך. מה עכשיו? ייקחו אותי לשחק ימנית קיצונית בת 17". כשהיינו כבר בשלבים המתקדמים של האודישנים איתן צור, הבמאי, אמר לי, "מה אני אעשה איתך? אני ממש מתלבט אם לקחת אותך בגלל, את יודעת". ואמרתי לו, "כן, כן, ברור, אני מבינה". ואז הוא אמר, "כן, את בת 25 והיא בת 17". ואני כזה, "אה, לא קשור לדעות שלי?" והוא אומר, "על מה את מדברת?" ואני "אה, אתה לא יודע? לא. טוב, לא משנה. פשוט הסתבכתי פה עם אמירת דעות לא במקום וכולם לא אוהבים אותי עכשיו. אבל לא משנה, אם לא שמעת אז עזוב".
אהבתי מאוד את התפקיד הזה. ליאן ילדה מדהימה. גם אני כילדה מאוד הרגשתי כל הזמן שאני צריכה לשאת על עצמי עמדות כדי להשתלב וכבר לא ידעתי איזו מהן באמת אני. הרגיש לי טבעי לגמרי לגלם מישהי שיש לה דעות הפוכות משלי. ו'שעת אפס' היא סדרה כביכול פוליטית, אבל היא באה ממקום מאוד אישי, אז הבנתי שהיא מבולבלת ורוצה להשמיע את הקול שלה, וגם אם היא תאמין בזה עד סוף החיים ותהפוך לאורית סטרוק, גם את זה אני אבין. גם בן אדם שמקלל אותי עכשיו. אני לא אגיד את השם שלו כי לא בא לי שהוא יופיע בכתבה, אבל גם המסית הגדול שכל היום עסוק בלהתסיס במקלדות ולהסיט את האש לעברם של אחרים, גם את הנשמה שלו אני רואה, ואנחנו מאוד דומים. וגם ביבי הוא בן אדם.
שירות צבאי
בצבא הייתי מ"כית של חיילים בסיכון ועם בעיות נפשיות שהגיעו משכבות סוציו-אקונומית נמוכות. גם להיות מפקדת זה סוג של תיאטרון, זה להיות בתוך דמות. גם שם הייתה לי מסכה וזה הרגיש מבחינתי הכנה לבית הספר למשחק, הרבה יותר מתיאטרון צה"ל, נניח. התגייסתי לשם כי רציתי להבין את המכלול של המקום הזה, של ישראל. אני מרגישה שזה שמגיל מאוד צעיר הייתה לי יכולת לדגדג את הגבול בין שמחה לעצב, זה שידעתי מה זה להיות בתוך גוף גדול, נתן לי את המסוגלות להעביר את זה לחיילים שלי ככה שהם יוכלו להסתכל אחרת על העולם, שהייתי דוגמה לאיך אפשר לצאת לעולם ולהרגיש מיוחד ולקבל מזה עוצמה ולא רק חוסר ביטחון. הדרך שהתמודדתי בה עם דחייה – עם הבן שלא רצה אותי ועם החרם שעשו עליי – הייתה במין אובססיביות משוגעת שהולכת על הסוף, בהתעקשות, במאניה. אני לא אומרת שזאת הדרך האידיאלית, אבל זה לפחות היה אקטיבי. רציתי להרגיש נאהבת ולמדתי לבקש מהעולם לאהוב אותי. ואם אני יכולה אז גם אתם יכולים, וזה בסדר לבקש את זה. ממש ראיתי את עצמי בחיילים האלה.
"כשהייתי קטנה, באתי לאבא שלי ואמרתי לו, 'אני מבולבלת, אני מעריצה את המדריכה בצופים, אוהבת, מאוהבת, נמשכת אליה, רוצה להיות חברה שלה, רוצה שהיא תהיה אמא שלי. אני לא יודעת', והוא אמר, 'הכל אפשרי מתוקה שלי'. אז נראה לי גם במקום הזה של נשים או גברים אין לי שום דבר חד-משמעי. זה פשוט מי שאני אוהבת"
למה?
אלה היו חיילים עם הרבה מאוד חרדות ומיינדפאקים ובדידות ורצון להתאבד. אני זוכרת שהמטווחים היו הזויים מבחינתי. הבנתי את את הרצון לשלב אותם ושירגישו כמו כולם. אבל ללכת איתם למטווחים היה מאוד מורכב, כי היה ברור שהם נמצאים במצב נפשי מאוד שברירי וכשחייל כזה באמצע מטווח עם נשק טעון, מכוון עליי נשק ואומר לי, "המפקדת אני אהרוג אותך", אני צריכה לדעת איך להתמודד. אני שואלת אותו "למה?" והוא עונה "כי אני רוצה לצאת הביתה". אני אומרת לו, "טוב, ברור שאתה תצא הביתה, אתה לא תהרוג אותי עכשיו". אבל להיות מוכנה בתוך הרגע הזה ולא להיבהל ולא לשפוט את הבן אדם הזה, להבין שיש פה בן אדם שפשוט מדבר איתי על חופש ואני מסמלת את המכשול שלו לחופש.
מפחיד קצת.
לאבא שלי יש שם תפקיד מרכזי. בגיל צעיר כשבאתי אליו עם שאלות על החיים והמוות והפחד והיעלמות, כי בתוך הילדה הקיצונית שהייתי רציתי נורא להיראות ולהיות נאהבת ופחדתי להיות דחויה, ואבא שלי אמר לי לא פעם שהוא לא יודע את התשובה. אז אמרתי לו שהוא מטומטם, אבל היום אני מבינה כמה הוא היה חכם, למרות שאין לי אפשרות להגיד לו את זה כי הוא כבר לא פה. היום אני מבינה את הערך של הלא-לדעת, איזה בית ספר זה לחיים. ואני זוכרת שכשהייתי מספרת לו על משהו שכאב לי הוא היה מתחיל לבכות ומספר לי שהוא יתום ושעצוב לו לשמוע אותי מדברת ככה ושאין לו את האמא להתקשר אליה. משהו באנושיות הזאת, לראות את ההורים כבני אדם, נראה לי שזה פתח לי ערוץ לחיילים האלה. אני לא המפקדת שלהם, ההיררכיה לא באמת קיימת, אנחנו באנושיות מנסים רגע לצלוח את המסגרת הצה"לית.
זוגיות
אני גרה עם הבן זוג שלי, אור החמוד הבונבון, שאני כל כך אוהבת. מבחינתי הוא שליח של אבא שלי, איכות קשר שאין לי מילים להסביר אותה ואני מרגישה שזה דומה לקשר שלי עם אבא שלי. חיבור נטול תנאים. הם לא נפגשו לצערי, אבא שלי נפטר לפני, אבל אני מרגישה שאור מכיר אותו טוב. אנחנו ביחד מהקורונה, מלווים הרבה זמן אחד את השני באש, במים. ממש נשרפים ביחד וצוללים ביחד. מאוד אוהבים גם ללכת לים. אנחנו יכולים להיות במים במשך שעות, כמו שני דולפינים.
