בת הזקונים שלי, האחרונה שעוד ביקשה שאדליק לה את הבוילר לפני שהיא חוזרת, שאכין לה אוכל, זו שהייתה נכנסת להפריע לי עשר פעמים ביום ושכל כך רציתי שתעוף מהבית, אכן מתעופפת בעוד שבועיים ללימודים בחו"ל. אפילו את הזכות להתלונן על הכביסה בסוף השבוע היא לוקחת איתה לשם.
הכל בסדר. אני לא מתכוונת ללקות ב"תסמונת הקן המתרוקן". דכדוך קיומי הנובע מהתרחבות עצמאותם המבורכת של הילדים ומצמצום מספר הכלים שאצטרך לשטוף, מעליב אותי כאדם. גם אם אלקה בתסמונת, אכחיש.
אגב, מחר אני גם בת 60. תודה רבה. שלא תדעו צער גם אתן. אבל גם את ה"הבשורה המתוקה" הזו אני מתכוונת לשאת בראש מורם. אני מבינה את הצורך של א.נשים להתפצל מגילם, להתבייש בו, ולחשוב, כמו בתאוריה של אב"ח, שאפשר באמת להפריד בסכין חיתוך את מחציתי הפריווילגית מגילי הדפוק.
לא בכבוד שלי להתלונן "אכלו לי, שתו לי". אני רוצה להתאמץ ולהתנגד לתחושת ההזרה: אני זה גילי וגילי זה אני. לא במובן של "הרווחתי כל קמט", אלא במובן של תוכנית עבודה. אם אני בת 60, הגיע הזמן לחיות כמו מישהי בת 60.
את פרק הזמן הקצר הזה, קצר כפריחת עץ הדובדבן, שבין עצמאותם של הילדים שלי - שזקוקים לי עכשיו בעיקר כארנק - לבין הכתם הכהה בצילום החזה או לנפילה הבלתי נמנעת באמבטיה, אני מתכוונת, או יותר נכון התכוונתי, לנצל לדברים שעושים לי טוב. אני כבר יודעת מה הם. זה חלק מיתרונות הגיל.
ואז נזכרתי איפה אני חיה.
אלמלא המדינה, אני חושבת שהייתי מצליחה לעשות את המעבר מגיל המעבר לגיל ההגעה - גיל שבו אני לא צריכה להוכיח יותר דבר - בצורה כמעט מושלמת. תתפלאו, אבל באופן מתמיה זו לא אמורה להיות משימה מאתגרת במיוחד.
מחקרים בפסיכולוגיה של ההזדקנות טוענים שבאופן פרדוקסלי, עקומת שביעות הרצון מהחיים מטפסת מחדש אחרי העשורים החמישי והשישי. דווקא כשהאופק מתקצר, ההווה מתרחב. קוראים לזה עקומת ה-U.
ההסברים ארוכים, אבל בקצרה ממש, השינוי קשור לתפיסת הזמן. בגילים 20 ו-30 העתיד נדמה פתוח. סביב גיל 50 הוא כבר מתחיל להיסגר והפער בין מי שחשבנו שנהיה לבין מי שאנחנו, נמצא בשיאו. אחר כך, באופן מפתיע, הפער מפסיק להכאיב. כשממילא אי-אפשר להספיק הכל, מפסיקים לנסות להספיק הכל.
בעשורים השישי והשביעי, טוענים החוקרים, האדם עסוק הרבה פחות בבניית העתיד ובשאלה מה הוא רוצה להיות כשיגדל. לא משום שנגמרו לו השאיפות, אלא משום שהוא כבר יודע מה חשוב לו ומה באמת מציאותי לרצות. הוא פחות עסוק בהשוואות, בתוכניות גרנדיוזיות ובמרדף אחרי הישגים, ויותר בקשרים אינטימיים, בטיולים, ביצירה, בגידול מחמצת ובכל אותם דברים קטנים, כמעט ילדיים, שבעבר תמיד נדחו לזמן שנקרא "אחר כך". גם האישיות, שאותה קוששנו בעמל רב, עוזרת לנו לזנוח דרמות מיותרות, קנאות והשוואות מכאיבות.
במילים אחרות: האדם מקבל בחזרה את ההווה שלו.
הדבר היחיד שעקומת ה-U לא הביאה בחשבון, הוא האפשרות שהמציאות הלאומית תתרחב עד כדי כך שתתפוס את כל מרחב התודעה. התאוריה פשוט חסרה את התנאי הבסיסי שהמחקרים מניחים כמובן מאליו: שהעתיד פחות או יותר בטוח ושאפשר להפנות את תשומת הלב פנימה.
הוגים בני זמננו טוענים שהמשבר הגדול של המאה ה-21 הוא משבר העתיד. פעם, העתיד היה מקום פחות או יותר ידוע, שאנשים בני גילי היו הולכים לקראתו. היום העתיד הוא חרדה וההווה, שמושפע ממנו, דומה לחדר המתנה אינסופי, מרחב של אי-ודאות. ובישראל התחושה הזאת מוקצנת אפילו יותר.
לפי סקר שפורסם באולפן שישי, 23 אחוז מהישראלים שוקלים לעזוב את הארץ אם בנימין נתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. כלומר, כמעט אחד מכל ארבעה ישראלים כבר לא עסוק רק בשאלה למי יצביע, אלא בשאלה איפה יחיה. איפה יחיה! העתיד הלאומי הפך להיות דאגה אישית.
את פרק הזמן הזה, קצר כפריחת עץ הדובדבן, שבין עצמאות ילדיי לנפילה הבלתי נמנעת באמבטיה, התכוונתי לנצל לדברים שעושים לי טוב. אבל פריחת עצי הדובדבן שלי נפלה בטיימינג רע על תקופת חורבן
אין גיל שקל לחיות איתו כאן. כל גיל הוא גיל קשה בישראל. להיות ילד טיקטוק זה קשה; להיות במערכת החינוך זה קשה; להיות הורה עם ילד במערכת החינוך זה עוד יותר קשה; להיות אדם צעיר שצריך להתגייס, להתפרנס, לקנות דירה, לסבול את הצפיפות, את הכיעור, את החגים, את חיי השגרה - זה קשה. הכל קשה. אבל אני פה כדי להתלונן על שלי. על זמן פריחת עצי הדובדבן שנפל בטיימינג רע על תקופת חורבן.
נכון שלא הובטח לי שהחיים יהיו קלים, אבל חשבתי שאני אוכל להפסיק לרדוף אחריהם מתישהו. קיוויתי שהעתיד יהיה יציב מספיק כדי שלא אצטרך לדאוג לגביו כל כך או להרגיש אשמה כשאני מצליחה שלא, כאילו השארתי ילד עם צרכים מיוחדים בלי השגחה.
קיוויתי שהמדינה תהיה מספיק עצמאית כדי שאפשר יהיה להשאיר אותה לבד בבית ולשכוח ממנה.
אני זוכרת את שיברון הלב בתקופת המחאות, כשהסתכלתי על המבוגרים שעמדו עם הברכיים הרעועות שלהם שעות בחום. רציתי שהם יהיו בבית. במזגן. שיראו אחד לשני תמונות של הנכדים. שישקו עציצים. שיתווכחו על סדרות בטלוויזיה. מתי הם ינוחו אם לא בגילם?
עוד רגע בחירות, ויש, בהחלט יש, משב רוח של שינוי. גם הסקרים ממלאים את ליבי תקווה. לא את כל ליבי, לא צריך להגזים - בכל זאת, חלק מהעורקים כבר סתומים - אבל תקווה במובן של מפרש דהוי באופק - כן.
תקשיבו, אולי יהיה בסדר.
בסדר מספיק כדי להפסיק לבדוק כל עשר דקות אם פרצה מלחמה ומה שלומה של הדמוקרטיה. כדי שאוכל להקדיש את השנים הבאות לתחת של עצמי. לאנוכיותי. כי האמת היא שאני לא כל כך מפחדת מהזקנה. אני מפחדת שכשהזקנה תגיע באמת, אגלה שבמקום לשבת תחת עץ הדובדבן, ביזבזתי את השנים שהיו אמורות להיות שלי בחדר ההמתנה.
