ככה זה בכדורגל / הימים הארוכים, ובעיקר הלילות העצובים והשמחים, הסתיימו. הכדורגל שוב הוכיח שבתנאים מסוימים של תחרות אינסופית אפילו אנשים זרים מארצות שונות מסוגלים להימצא בטוב על מגרש אחד למרות חילוקי הדעות. ובעולם כל כך מורכב וטוטאלי, כשהשתררו עצב עמוק בארגנטינה, שהפסידה, ושמחת המונים בספרד נהיינו אנחנו, הישראלים, מאושרים לרגע, למרות שמן הידועות שהספרדים לא מתים עלינו. בסדר, בסדר, אני חייב להודות שברמת הפייריות מסי היה צריך להניף את הגביע כי ברור שהגיע לו, לעובד הוותיק המופלא של הסתדרות הכדורגלנים והכדורגלניות. אבל ככה זה, אין פייריות בכדורגל.
וככה בסוף הלכתי לישון מותש, אחרי שאהבתי בגמר המשעמם בעיקר את ההפסקה בת 25 הדקות עם מדונה (זאת מדונה? שאלתי, כי היא נראתה לי לפתע בת 30) ושאקירה וג'סטין ביבר האמיץ על הגיטרה ורובי וויליאמס שהעיף כדורים מהאף. לא משנה שכולם לא ממש שרו אלא עשו עם השפתיים כנהוג באירועים כאלה ולא משנה שזה היה די שיט. המונדיאל הפריח את שממת הלילות של תושבי כדור הארץ, הרגיע קצת את המלחמות, וגרר את טראמפ לנסות לזכות בתהילה בהנפה של השחקנים, והוא לא הצליח, הועף משם בבושת. החיים חולפים, אבל בסוף תמיד מוצאים כדורגל אחד זרוק תחת עץ אשכוליות כי תמיד עבר או יעבור שם מישהו ששיחק או ישחק בו לעולמים.
מצב האודיסאה / הנה בא סרט הסרטים, הסרט התקופתי המדובר "האודיסאה" של הבמאי כריסטופר נולאן, שהוא גרסה קולנועית חדשה לאפוס העתיק של הומרוס. בקיצור: זהו סיפורו של אודיסאוס, מלך איתקה, החוזר ממלחמת טרויה. המסע שלו הביתה נמשך שנים והוא פוגש בדרך סערות, מפלצות, אלים, פיתויים ואובדן – בעוד אשתו פנלופה ובנו טלמאכוס מחכים לו. אבל בעומק, זו לא רק הרפתקה מיתולוגית, זו שאלה פשוטה וכואבת: האם אדם יכול לחזור באמת הביתה אחרי מלחמה ארוכה – והאם הבית עדיין מחכה לו כפי שהיה? ומי אם לא אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות האלה, באודיסאה בת שלוש השנים שלנו?
למה אהבנו את ע. הלל / אנשים אהבו תמיד את שירי ע. הלל, שבקרוב היה מציין מאה שנים לו היה חי איתנו, כי היה כותב מילים ענק. ואני אהבתי אותו גם בגלל השפם של הפלמ"חניק והחיוך הטוב וכמובן, איך לא, הקריצות שלו בכתיבה לחיים. לא משנה מה אמרו עליו המבקרים, בעיניי הוא אבי אבות המייסדים של מאיר אריאל, דני סנדרסון, שלומי שבן או אפילו טונה ופלוטניק וטיפקס. הייתי צוציק כשהתאהבתי לראשונה בשיר "ככה סתם", ולימים עשיתי ל"יאבאיה יאבאיה, אל תשאל אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל" קאבר שהצליח מאוד. אבל הכי אהבתי את "יוסי ילד שלי מוצלח" שלו ושל סשה ארגוב ששרו התרנגולים בעונג, שיר מפתח על ילד תמים ואמא גוערת, יחסי אם בנה.
"ואני? מה אני עושה? כלום. רק שואל", כך כתב ע. הלל והעיד על עצמו ומקומו בעולם. איזה נהדר הוא היה, בן המאה, אדריכל הנוף והשירים שכתב למבוגרים שנותרו ילדים בנפשם.
אפשרות הדבקה / וירוסים של בטן הדביקו לאחרונה המון ילדים, כך קראתי. כן, יש ימים שבהם נדמה שהכל מידבק, לא רק בווירוסים. יש ימים להידבקות באהבה, ומצד שני בפחד או בכעס. אגב, זה מובן כי מספיק לפתוח חדשות, לשמוע מישהו אומר "אין מה לעשות" וכבר נדבקת בתכף עוד מלחמה עם איראן או בתור לקפה בייאוש מהעולם האכזר.
זוכרים שפעם פחדנו להידבק בקורונה? היום אנחנו נדבקים בדעות. אדם מתעטש משפט ואלפים חוזרים עליו. מישהו משתעל שנאה באולפן ועד הערב מדינה שלמה עם חום. גם הפוליטיקה היא מחלה עונתית מידבקת שהפכה לכרונית. היא נכנסה אלינו הביתה, לסירים במטבח, למיטות בזוגיות, לארוחות. פעם שאלו: מה שלומך? היום שואלים: מה אתה חושב? ולא באמת מחכים לתשובה, רק רוצים לדעת אם אתה משלנו או נגדם, אם מותר לחבק אותך או שצריך להכניס אותך לבידוד.
להדביק בחסד ובשירים / אבל בתוך כל זה קיימת גם אפשרות הדבקה אחרת: אפשר להידבק בחסד, בלאהוב אנשים. גם אומץ מידבק, ראינו את זה כאן במלחמה שוב ושוב, וגם לשיר, כמו בבארבי בסופ"ש האחרון. 95 ימים לפני הבחירות, המשימה שלנו עכשיו לא להעביר הלאה כל עלבון, כל שקר, כל טיפת ארס, ובמקומם רק להפיץ משהו אחר – את הטוב שבארץ הזאת, אדמה אדמתי.
בין הבטחה לאבטחה / בין אבטחה להבטחה מפרידה רק האות ה' – אבל לפעמים חיים שלמים. אבטחה שומרת על הגוף, הבטחה שומרת על התקווה. אבטחה מציבה סביבך אנשים, מכוניות וגדרות, הבטחה מציבה מולך מילה – ודורשת שתעמוד בה. ו"אבטחה לכל החיים" היא אולי ההבטחה היחידה שמזכירה בלי הרף שיש לך ממה לפחד.
סוף עידן / זה היה סוף עידן הכנסת: זו שלא דיברה בשם העם אלא אולי יותר צעקה מעליו. וההוא? הח"כ השר שלא יבוא יותר למושב כי כבר לא יבחרו בו, אם זה בפריימריז או בוועדה המסדרת? איש לא יאמר לו באמת ללכת, פשוט יפסיקו לבקש שיישאר. כי רגע כזה עצוב של סיום קדנציה אינו משמיע קול, אין בו טריקת דלת, רק דלת שנשארת פתוחה ואיש אינו מביט לראות אם עברת בה. יום אחד הבן אדם הפוליטי צץ ויום אחד נעלם וזהו. עצוב, לא? תלוי את מי שואלים ובמי מדובר.
איציק שלנו / איציק בן עקיבא שלנו, יליד בית שערים, הלך לעולמו השבוע. הוא היה מענטש, גאוות המשפחה, אוהב ואהוב. כל העמק בא להיפרד ממנו, יותר נכון, שאריות הדור ההוא, אנשי המחרשה והקרבות. מלח הארץ כולם. גאוותי האישית עליו הייתה מהיום שבו פגשתי בו ונודע לי שהיה ב"יחידה", כלומר ב-101, יחידת העילית שהקים אריק שרון שיצאה לפעולות תגמול במסתננים, בעיקר מירדן. איציק איבד שלוש אצבעות מרימון בפעולה בנוקייב, עיירה סורית, ואצבע אחת בנגרייה, אבל הוא היה היד החזקה שלנו, אבא של מיכל וציפי ובעלה של עטרה. וכשהלך לעולמו השבוע, בגיל 91, אמר הקב"ה: זה גיל מכובד, אז מה אתם רוצים? אבל האמת שבתור בני אדם פשוטים רצינו עוד. כי איציק תמיד אמר משהו ששווה לומר לכל הישראלים: "אני רוצה שתהיו מאושרים, באמת מאושרים, שתקומו בבוקר בלי פחד בלב, שתאהבו בלי להיעלם בתוך האהבה ושתזכרו שמישהו בעולם רצה בשבילכם את הטוב כולו".
זה אתה המאמין / מאיר אריאל כתב:
"זה לא מנהיג כזה ואחר,
לא מפלגה לא שמאל לא ימין.
זה אתה מה שאתה בוחר,
זה אתה מה שאתה מאמין".
שווה לתלות "אמונה" על קירות, מתחת לדגלים, בימים הארוכים של מאבקים שנמשכים עד בלי קץ.
