כבר חמש שנים שהבית של נועה מימן נמצא בסירה. עכשיו למשל היא ומשפחתה נמצאים באיים הולנדיים בדרום הים הקריבי, לא רחוק מוונצואלה ומקולומביה. היא הייתה מעדיפה לספר על שגרת יום קבועה: בן זוגה, תומר דביר, עובד בבקרים בזמן שהיא מעבירה שיעורים לשני הילדים, בני שש ושמונה, ואחרי הצהריים הם מתחלפים בתפקידים, "אבל במציאות זה יותר מבולגן. כשאנחנו לא מבשלים, לומדים, עובדים או מתקנים תקלות אינסופיות בסירה ששטח המחיה הכולל בה הוא 50 מטר מרובע, אנחנו שוחים, משנרקלים, צוללים, וגם בלב ים יש לנו מאבק עם מסכים".
מימן, 45, מפליגה על מפרשית קטמרן בלי שום תוכניות למצוא מקום קבע. "אני אוהבת לנדוד, לגלות אנשים ומקומות, והסירה זה פיצוח מושלם: מחליטים לאן שטים, בודקים את מזג האויר, מחכים לחלון נוח ומרימים עוגן. 90 אחוז מהזמן אנחנו שטים בכוח הרוח, והבית שלך עובר איתך למקום חדש, ואת זוכה לגלות עולם ולהיות בסנכרון עם הטבע. אנחנו מייצרים חשמל ומתפילים את המים".
מאיפה הגיע הרעיון?
"תמיד היה לי חלום שכשתהיה לי משפחה נפליג וננדוד. כשהכרתי את תומר הייתי בת 35 ויותר בער בי לעשות ילדים, וגם בהתחלה זה לא נראה לי קשור אליו, כי הוא היה הייטקיסט שעבד נון-סטופ".
אבל הרי חכם הנתיב מהמפליגים בו, וכמה ימים אחרי שמימן גילתה שהיא בהריון עם בנה הצעיר, תומר עשה תאונת קיט שהשביתה אותו למשך חצי שנה. במהלך השיקום בבית, הוא החל לצפות בסרטונים של משפחות שעברו לחיות בלב ים. "הוא עקב גם אחרי משפחה ששטה עם תינוק ואפילו התחיל לקרוא ספר של 'איך לשכנע את בת הזוג שלך לשוט'".
מצחיק, ומה אמרת?
"שבטח. היום אנחנו כבר יותר מחמש שנים ככה ולא רואים סוף לצורת החיים הזו".
והבדידות?
"בשלוש השנים האחרונות, בעקבות הקורונה והשיפור בתנאי ה-WiFi, יש קהילה של משפחות כמונו. היום אנחנו חברים בקבוצת ווטסאפ של 600 משפחות שמפליגות בקריביים. כשיש קהילה זה פחות בודד. את השנתיים וחצי האחרונות שטנו 90 אחוז מהזמן בצמוד לשתי סירות שהיו 'באדי-בואטס' שלנו, כלומר סירות שמפליגות יחד. הפכנו למשפחה. לצערי לפני כמה חודשים התפצלנו, אבל בזמן הקרוב אנחנו מפליגים לפגוש אותם".
בין הצלילות לשקיעות הקריביות, מימן משיקה את הסרט הקצר העלילתי הראשון שלה, 'מזל טוב', שבמרכזו זוג יהודי שמגלה שהתינוק שנולד לו הוא ערבי. את הסרט הסוריאליסטי והסאטירי בן 13 הדקות צילמה מימן בשנת 2021, ורק בשבועות האחרונים שיחררה לצפייה חופשית גם ביוטיוב.
"את 'מזל טוב', שכתבתי וביימתי, צילמנו בדיוק לפני שעזבנו לסירה. למרות שיצאנו איתו לפסטיבלים בעולם והוא גם זכה בשני פרסים, בארץ הסרט לא עבר את הסינון של האקדמיה ובמשך שנתיים אף פסטיבל גדול בישראל לא הסכים לקבל אותו. ברור לי שזה סרט סוריאליסטי שלרעיון שלו אין היתכנות הגיונית-מדעית, ולכן צריך הסכמה כדי לצאת למסע איתו", משתפת מימן.
בשנת 2023 התקבל 'מזל טוב' (בהשתתפות ליאת הר לב, שלומי טפיארו ואוהד קנולר ובהפקת 'מדליה הפקות'), לפסטיבל הקולנוע CINEVERSE בתל-אביב והוצג שם, ואף זכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר, אלא שזמן קצר לאחר מכן הגיע 7 באוקטובר וגם כל הקלפים שלה נטרפו. "ברור שאחרי 7 באוקטובר פחדתי להציג אותו בארץ, הבנתי שזה נושא שאי-אפשר לצחוק עליו ובטח שלא להעביר ביקורת".
אז למה את משחררת אותו עכשיו?
"הטראומה של 7 באוקטובר תהיה חלק מאיתנו לעוד המון שנים, ומצד שני, נשפך מאז כל כך הרבה דם משני הצדדים, שאני מרגישה שאי-אפשר שלא לדבר על האבסורד והטירוף שאנחנו חיים בהם, כשאנחנו מניחים חותמות דתיות ותרבותיות על תינוקות שרק נולדו, ואחרי זה משלמים על זה בדם משני הצדדים. תינוק הוא תינוק הוא תינוק, ואני תוהה האם כולנו זוכרים את זה".
"90 אחוז מהזמן אנחנו שטים בכוח הרוח, והבית שלך עובר איתך למקום חדש. אנחנו מייצרים חשמל ומתפילים את המים. בשלוש השנים האחרונות, בעקבות הקורונה והשיפור בתנאי ה-WiFi יש קהילה של משפחות כמונו. היום אנחנו חברים בקבוצת ווטסאפ של 600 משפחות שמפליגות בקריביים. כשיש קהילה זה פחות בודד"
את הפעילות האקטיביסטית מימן התחילה כבר בגיל 15, כראש נוער מפלגת העבודה הארצי. ב-2010 הקימה עם אחמד חילו את תוכנית 'ויזיט פלסטיין', שמסגרתה יצאו ישראלים לביקור בערים פלסטיניות, כדי להכיר מקרוב את הצד השני.
נשמע היום כמו מדע בדיוני.
"לצערי נורא התרחקנו מהימים ההם. גדלתי בפיגועים של שנות ה-90, אני זוכרת את הפחד ואת האוטובוסים המתפוצצים, אבל אי-אפשר שלא להסתכל על זה שראש הממשלה שהעז לחתום על הסכם, נרצח בסוף על ידי מישהו משלנו. החורבן מגיע משני הצדדים והתיקון צריך להגיע משני הצדדים".
מסע סוריאליסטי. 'מזל טוב'
מימן, בתו של איש העסקים המיליארדר יוסי מימן ז"ל, הותקפה לא פעם בשל דעותיה. "חטפתי לא מעט בגלל הדברים שכתבתי, וכן, בסוף השתתקתי כדי לא לסכן את הביטחון האישי שלי. אז במובן הזה, יש משהו בחיים מחוץ לישראל שנותן פרספקטיבה".
מימן השתתקה בשדה הפוליטי ועברה לרפא פצע שהוא גם קולקטיבי אבל גם מאוד אישי, כאשר צללה לתוך הזיכרונות הטראומטיים שלה עצמה. כילדה, עברה פגיעות מיניות חוזרות מצד עובד זר שהועסק בבית המשפחה, ובגיל 20 עברה אונס. "הייתי בת חמש והעובד בבית של ההורים שלי אמר שנשחק משחק סודי ושאם אספר למישהו, הוא יהרוג אותי. זה נמשך ואני פחדתי ושתקתי. כשאמא אמרה יום אחד שהפעם הוא זה שייקח אותי לשיעור פסנתר, התחלתי לבכות, וזה יצא. אמא התייעצה עם מטפלת, שאמרה שאם אני מתפקדת בסדר שלא יעשו עם זה כלום, אלא שאני הייתי ילדה מרצה, ונכנסתי להדחקה עד גיל 15".
ומה קרה בגיל 15?
"עברתי שוב שתי פגיעות מיניות, כאשר בפעם הראשונה קפאתי, כשעוד לא ידעתי מה זה קיפאון. הרגשתי שבגלל שלא התנגדתי אני אשמה. כשאותו גבר תקף אותי שוב, נלחמתי בו ומנעתי את זה. ואז הגיע סם האונס. הייתי בת 20 עמדתי ליד הבר בחתונה והזמנתי דרינק ראשון, ובחור התחיל לדבר איתי. אני שותה כמה לגימות, אנחנו מדברים ואני אומרת לו 'אני לא מרגישה טוב'. יצאנו מהאולם ואני זוכרת את עצמי מתעוררת במסדרון במלון כשהוא בתוכי. הוא כנראה לא שם כמות נכונה במשקה, התעוררתי מהר מדי ולא הבנתי מה אני עושה איתו במסדרון. הלכתי משם לשתי חברות טובות שלי שאמרו 'את צריכה לשמור על עצמך יותר'. גם הפסיכולוג אמר לי 'את צריכה לשמור על עצמך' וקשר סביבי חוט, לסמן גבול חיצוני, כאילו הבעיה הייתה הגבולות שלי", היא אומרת ובקולה כאב. "זה היה ב-2001, אז בכלל עוד לא דיברו על סם אונס".
ומתי את מבינה?
"רק אחרי 14 שנה, כשצפיתי בתחקיר על סם אונס, ואחת הנשים תיארה את רגע ההתעוררות ואמרה 'זה לא כמו האנגאובר של שכרות, בסם אונס את עוברת בשנייה מפאואר אוף לפאואר און, כאילו כיבו אותך והדליקו מחדש'. אז האסימונים נפלו. עד אז חשבתי שאני זאת שלא הייתה בסדר. כשהתחלתי לעבוד על זה עם פסיכולוג הוא התעקש שאקרא לזה 'אונס' ולא 'מצב מוזר שבו מצאתי את עצמי במסדרון'".
"רק אחרי 14 שנה, כשצפיתי בתחקיר על סם אונס ואחת הנשים תיארה את רגע ההתעוררות ואמרה שזה 'כאילו כיבו אותך והדליקו מחדש', אז האסימונים נפלו. עד אז חשבתי שאני זאת שלא הייתה בסדר"
מה היה מצבך בתקופה הזו?
"הייתי אז בת 30, לכאורה בעייתית, לא הצלחתי להחזיק מערכות יחסים, לא מצאתי את עצמי ברמה הזוגית, ולא הבנתי למה אני כל הזמן מרגישה לא בסדר, אשמה, דפוקה. רק בדיעבד התחלתי לתת שמות לתחושות ולהתמודדויות שאני חווה, שעד אז ייחסתי אותן לזה שאני לא בסדר".
וכאן היא גם התחילה להעביר את התובנות שלה לנשים אחרות. היא יצרה את 'ערכת כלים להחלמה מאונס', סדרת יוטיוב שעוסקת בגבולות פרוצים, זיכרון מתעתע, הרס עצמי, זוגיות, היריון ופחד מפני הורות. ולפני שנה הקימה את 'לימונדה' – שבט נשים דיגיטלי שבו נשים שעברו אונס ותקיפות מיניות משתפות ומחזקות זו את זו.
"ביחד אנחנו חזקות יותר. בלי התמיכה של הנשים ב'לימונדה', לא הייתי מוציאה את 'מזל טוב'. דיברנו על פחדים שתקועים אצלנו, ושם הבטחתי לעצמי שזהו, אני מעלה את הסרט".
"כשאבא היה הבעלים של ערוץ 10, הוא הפסיד את כל מה שהיה לנו. אנשים חושבים וואו, בת של מיליונר, אבל גדלתי בתנודות של פעם יש ופעם צריך להדק חגורה. אבל אני פריבילגית ומודה לאבא על העבודה שעשה כדי להוציא את כולנו מהבוץ"
בתקופה שבה עבדה על הסרט, היא איבדה את אבא שלה. "אבא נפטר אחרי שנים של מאבקים כלכליים ורפואיים לא פשוטים, השנים האחרונות שלו לא היו זוהרות ומלאות חיים כמו השנים הראשונות", היא אומרת ומודה שבצעירותה הפריע לה שקיטלגו אותה כבתו של מיליארדר ושנהגה להילחם על ההכרה בה ועל מקומה.
"אבא שלי נולד במחנה עקורים בגרמניה, אחרי השואה עבר לפרו, הקים שם מעוז של התנועה הציונית ועלה לארץ בגיל 27. עד אז הספיק לספוג לא מעט מהשוביניזם הלטין-אמריקאי, וזה נושא שמאוד ישב בינינו, אבל ככה הוא גדל וזה היה דור אחר. השוביניזם שלו לא התבטא בכך שהוא העריך אותי פחות או נתן לי פחות מאשר לאחים שלי, אני סנדוויץ' בין שני בנים. להפך. הוא היה אבא מאוד חם והיה לו חשוב להדגיש שהוא תמיד כאן בשבילי. ההורים שלי נפרדו ב-86' ולא היו אז הרבה גברים שהיה להם ברור שהילדים נשארים אצלם חצי מהזמן. כולם ידעו, בכל פגישה, שאם הילדים מתקשרים, תמיד מעבירים לו את השיחה", היא בוכה לפתע. "ועם זאת, הייתה תחרות שלי על תשומת הלב שלו, דווקא כשהוא ישב מול הטלוויזיה וראה חדשות. והוא כל הזמן ראה חדשות. לאבא שלי לא היה דבר יותר חשוב מאשר הביטחון והקיום של מדינת ישראל. יכולתי לדבר איתו על הכל, הוא היה מעורב בכל צומת ובכל החלטה בחיים שלי. הוא השאיר אותי עם המון דיאלוגים פנימיים וגם שיעורים על הטעויות שעשה".
אילו טעויות למשל?
"כשאבא היה הבעלים של ערוץ 10, הוא הפסיד את כל מה שהיה לנו. בכל יום היו הפגנות ליד הבית, אלו היו ימים קשים ואנשים צעקו שמימן שורף את הכסף, וכשהערוץ נעלם זה עוד יותר כאב. חלום נוסף גדול שלו שהתפוצץ, היה הקמת צינור הגז שבין ישראל למצרים, אבל הוא קרס בעקבות מהומות האביב הערבי ב-2011 – וכל ההשקעה איתו. אנשים חושבים וואו, בת של מיליונר, אבל גדלתי בתנודות של פעם יש הכל ופעם צריך להדק חגורה. בניגוד לעשירים אחרים שמייצרים מנגנוני הגנה של שימור הון למען הילדים, אבא לא עשה את זה עבורנו וכל מה שאבד לאבא שלי, אבד גם לנו. אבל אני פריבילגית ומודה לאבא שלי על העבודה הקשה שעשה כדי להוציא את כולנו מהבוץ. היום אני מתגעגעת אליו ומלאת הערכה אליו ואפילו כותבת שירים על יחסי אבא-בת שאני מקווה לפרסם. החוסר שלו מגולם אצלי באהבה ובגעגוע ובלא מעט כאב", היא מגלה.
ולארץ יש געגועים? יש מחשבות על חזרה?
"אני מתגעגעת לחברות שלי, לאמא שלי, למשפחה של תומר. מתגעגעים לאנשים שאוהבים, אבל אין מקום קבע שאנחנו רוצים להיות בו, פשוט כי אנחנו אוהבים את הנדודים ואת הגילוי של מקומות חדשים ואת החיים על הטבע והים. אבל הלב שלי בישראל ואני עוקבת אחרי מה שקורה".
תגיעי להצביע?
"בטח. נכון שבחרתי לגדל את הילדים כאזרחי העולם, ועם זאת, המחשבה שישראל תהיה מקום לא בטוח לישראלים דמוקרטים וליברליים שוברת את הלב".
