אבי נשר: אבא מתארס / 1961
להורים שלי, כמו לרבים מבני דורם, היו ימים טובים יותר וימים טובים פחות בנישואים. אבל בכל פעם שעלתה האפשרות של גירושים, לאמא שלי הייתה תשובה משעשעת קבועה: "רצח הוא בפירוש אפשרות, אבל גירושים אף פעם לא".
פירוק התא המשפחתי הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר של ילדים, והתשוקה לאחד מחדש הורים שנפרדו היא אחת הפנטזיות הנפוצות ביותר בילדות. הפנטזיה הזאת היא התשתית הסיפורית של אחד מסרטי הילדים המקסימים ביותר שנעשו אי פעם: 'אבא מתארס' (או בשמו המקורי והמתוחכם יותר בעיניי: 'מלכודת ההורים').
הסרט שופע דמיון וחשיבה חתרנית. ההורים בו כמעט פסיביים לחלוטין, בעוד התאומות הן הכוח המניע, הבמאיות של המציאות. זהו סרט על כוחם של ילדים לשנות את גורלם, או לפחות להאמין שהם יכולים.
כשהייתי ילד ראיתי את הסרט שוב ושוב בקולנוע. במשך שנים חשבתי שהסיבה היא שהייתי מאוהב בהיילי מילס, ששיחקה את שתי התאומות שהופרדו בעקבות גירושי הוריהן. היום, כאבא בעצמי, נדמה לי שהמשיכה העמוקה שלי לסרט הייתה אחרת. אני מבין עכשיו שהסרט המשעשע והקליל הזה נוגע בפחד קדום שמסתתר בליבו של כמעט כל ילד: הפחד שהמשפחה תתפרק, והתקווה שאולי, בדרך פלא, אפשר יהיה לאחות אותה מחדש.
דנה מודן: ירח של נייר / 1973
רציתי לכתוב על 'צעצוע של סיפור' הראשון ועל 'מדגסקר' הראשון, שני סרטים שראיתי בלי להגזים 150 פעם כל אחד. שניהם מושלמים מבחינה תסריטאית לא פחות מ'האזרח קיין'. אבל ביקשו משהו יותר מיוחד וממילא בטוח כולם ראו.
אז בחרתי ב'ירח של נייר', סרט המופת של פיטר בוגדנוביץ׳, במאי שרק להקליד את השם שלו מעלה דמעות בעיניי. הסרט יצא ב-1973 ומתרחש בשנות ה-30 בתקופת השפל הגדול בארצות-הברית. ראיין אוניל ובתו טאטום, שהייתה בת תשע וזכתה באוסקר על תפקידה בסרט, משחקים מעין בוני וקלייד והם מצחיקים ומרגשים ויפים. סרט מושלם שאהבתי בתור ילדה ואהבתי לראות עם הילד שלי.
ואם כבר הזכרתי את 'האזרח קיין', האגדה מספרת שכשפיטר בוגדונוביץ' התייעץ עם אורסון וולס על שם הסרט הוא אמר לו שהשם כל כך נהדר שלא צריך לטרוח גם לצלם. מזל שבוגדונוביץ' לא הקשיב.
אהרון קשלס: גרמלינס / 1984
מעבר לזה שמדובר באחד הסרטים הכיפיים ביותר לצפייה משפחתית, הוא גם החינוכי מכולם. במדינה שבה איש לא מציית יותר לחוק 'גרמלינס' אפילו צריך להפוך לחובת צפייה. גיבורו בן הטיפש-עשרה מקבל יצור צמרירי ומתוק למראה ונדרש למלא אחר שלושה כללים פשוטים:
1. לא להאכיל אותו אחרי חצות.
2. לא להרטיב אותו במים.
3. לא לחשוף אותו לאור.
כמובן שהכללים מופרים בזה אחר זה, ישישים עפים מחלונות ועיירה שלמה כמעט עולה בלהבות. גיבור הסרט, כמו גם הילדים שצופים ביצירה, מגלים שאם הם לא ינקו את החרא שחיות המחמד שלהם הותירו מאחור, האנושות כולה עלולה לסיים בבור.
בית ספר לנטילת אחריות.
ג'וי ריגר: מולאן / 1998
'מולאן' עיצב באופן עמוק את הזהות שלי כילדה, והיה המקום הראשון שבו ראיתי ביטוי קולנועי לתשוקה הפנימית שלי להתחפש לבנים ולבחון גבולות מגדריים (התחפשתי אליה כשהיא מתחפשת לבן כשהייתי בת חמש). מולאן מצליחה להוכיח את עצמה בזכות חוכמה וכוח, היא נתנה לי לגיטימציה מלאה לרצונות שלי והראתה לי שאין דרך אחת נכונה להיות ילדה. הצפייה בסרט הזה עם ילדים היא בעלת ערך עצום, שכן היא פותחת בפניהם צוהר לקבלת האחר, לשבירת סטריאוטיפים מגדריים, ולחופש להיות מי שהלב מכתיב, ללא קשר לציפיות של החברה.
עינב שיף: עשרת הדיברות / 1956
לראות ספר קם לתחייה עם קול ותמונה זה פלא מסוג אחד. לראות את ספר הספרים קורם עור וגידים זה כבר משהו אחר לגמרי, ודאי כשמחנכים אותך לחשוב שהתנ"ך הוא גם היסטוריה שלא ניתן לערער עליה וגם תעודת זהות קיומית. ואם הקולנוע הוא מעמד הר הסיני של צריכת תרבות – הגודל, הסאונד, הדרמה – אז לראות את מעמד הר סיני במעמד הר סיני זאת חתיכת חוויה מעצבת: לא כל כך מהר שוכחים את האש שבאמצעותה אלוהים חוצב את המילים "אנוכי ה' אלוהיך" על לוחות הברית, ואת התחושה המשכרת וגם המפחידה קצת שאולי זה קצת יותר מאגדת עם שהפכה כעבור כמה אלפי שנים למכונת כסף. והאמת, היה אפילו די נחמד ללכת לישון עם דפיקות לב ולא לדעת את האמת.
אבנר ברנהיימר: מועדון ארוחת הבוקר / 1985
אז 'מופע הקולנוע של רוקי' התברר כטעות לצפייה משותפת עם הבן שלי בן ה 14. מילא המבוכה בסצנות בהן פרנקנפורטר שוכב בנפרד עם בראד וג'נט, אבל בסצנה בה הוא יוצא מהמקרר אחרי שקצץ את אדי, נזכרתי שהוא אחר כך גם מגיש אותו לארוחה, וסגרתי את האירוע. גם את סצנת האונס האיקונית בתחילת 'גברים במלכודת' ("תצרח כמו חזיר") הדחקתי מסתבר עד שצצה מולנו על המסך, וגם היא נכנסה לתיקייה המתעבה של "סיפורים שהוא יספר יום אחד לפסיכולוגית". 'מועדון ארוחת הבוקר' לעומתם זרם הרבה יותר. אז נכון, עצרנו מספר פעמים לשיחה על גבולות ודימוי עצמי (בנדר מציץ לקלייר מתחת לחצאית וכנראה גם נוגע בה ולבסוף זוכה בה, "מייקאובר" לאליסון המיוחדת כדי שתמצא חן בעיני אנדרו הספורטאי, ורגעים של בריונות והערות הומופוביות), אבל 'מועדון ארוחת הבוקר' הוא עדיין סרט נפלא ורלוונטי על חרדה חברתית, סטיגמות וזהות, ובסופו של דבר אמפתיה לאחר. כמו אז, גם היום נערים ונערות חוששים שלא רואים אותם כפי שהם באמת, ועדיין חוששים להראות מי הם באמת. 'מועדון ארוחת הבוקר' מראה שלא משנה מה הכותרת שקיבלת "החנון", "העבריין", "המוזרה", בכולנו יש פחד, אומץ, נדיבות, אכזריות, חוסר ביטחון וחמלה. חשוב לזכור רגע לפני מלחמת האזרחים.
רועי שגב: קראטה קיד / 1984
באייטיז, שטיפת האוטו של ההורים לא נחשבה למטלה. בשבילנו זו הייתה עוד הזדמנות לתרגל את ה״ווקס און, ווקס אוף״ שלמדנו ממיסטר מיאגי. ואם התגלגלו לידינו מקלות צ׳ופסטיקס, מיד ניסינו לתפוס בעזרתם זבובים. כי כל מה שרצינו אז, זה להיות דניאל לרוסו: להגיע לעיר חדשה, לחטוף מחבורת בריוני קראטה והמנהיג המרושע שלהם - ג'וני, להתיידד עם אב בית זקן (קשר שככל הנראה לא היה עובר היום) ובעזרת בעיטת העגור הסודית (שאין כל קשר בינה לבין קראטה) לזכות באליפות האזורית ובנערת החלומות של האייטיז - אליזבת שו. שנים אחר כך הגיעה הסדרה 'קוברה קאי' ועשתה לנו את תרגיל הקראטה המלוכלך מכולם: כילדים רצינו להיות דניאל. כמבוגרים גילינו שאנחנו בעצם ג׳וני.
ציפי שמילוביץ: שדה החלומות / 1989
הוא נמצא גבוה בכל דירוג של סרטי ספורט, אבל ׳שדה החלומות׳ הוא לא סרט ספורט, גם אם במרכזו פנטזיה סביב החלטה מוזרה של איש משפחה מאיווה להפוך את שדה התירס שלו למגרש בייסבול. סרטו הנהדר של פיל אלדן רובינסון משנת 1989, עוסק בגבר שניתק יחסים עם אביו ולא הספיק להשלים איתו לפני שזה מת. כל מהות הקמת המגרש נועדה להוביל אותו לרגע בו יראה שוב את האב ויוכל לשאול אותו ׳היי אבא, אתה רוצה לשחק איתי׳?׳ האגדה אומרת שאין מבוגר, בעיקר גברים, שלא בוכה בסיום ׳שדה החלומות׳, והיא כנראה נכונה. סרט שהסוף הקיטשי שלו תופס כל כך חזק בלב הקולקטיבי של הורים מלאי חרטות, וגם משמש סוס טרויאני שמזהיר ילדים מלהפוך למלאי חרטות.
אבנר ברנהיימר: קלולס / 1995
כנציג גאה לדור האיקס, שמחתי לחזור לקלולס עם הבן המתבגר שלי ולגלות שהסרט עומד לגמרי במבחן הזמן. באופן כללי, כיף להיות נציג של דור שה"קול שלו" – תואר שמחולק לאחרונה בנדיבות-יתר לכל מערכון שנמתח ל-25 דקות ומכונה פרק בסדרה - הוא לא א-מיני, שונא את עצמו, סרקסטי, מרושע ומאשים את הוריו ואת שאר העולם בכל פגמיו. 'קלולס', שגם הפך לסדרה חמודה בהמשך, היה ונשאר משב רוח מרענן של טוב לב, אופטימיות, הומור ואופנה. שר (אליסיה סילברסטון) שוברת מוסכמות כבלונדינית מוארת אמפתית ויצירתית, שעושה לא מעט טעויות חינניות כשהיא מנסה לעזור לכולם ולתקן את כולם, ומפספסת את עצמה: המייקאובר המתבקש של טאי (ברטני מרפי) מתפוצץ לה בפרצוף, היא היחידה שלא רואה שהחתיך המטופח שהיא מחזרת אחריו כריסטיאן הוא גיי, ומפספסת את העובדה שג'וש (פול ראד) אחיה החורג לשעבר מאוהב בה. תוסיפו לזה את דיון ומארי, דמויות של שחורים הכי לא סטריאוטיפיות שיש, ולבסוף את ג'רמי סיסטו ההורס בתור אלטון הדוש, שהמשיך ל'עמוק באדמה', ועל הפגישה שלי איתו באחוזת פלייבוי בבוורלי הילס עוד יסופר מתישהו.
בנימין טוביאס: הטוב, הרע והמכוער / 1966
מדבר, עיירה שכוחת אל, פושעים לא מאוד מגולחים או מכובדים מחפשים אחר זהב. הכותרת מספרת לנו שאחד "טוב" (קלינט איסטווד), השני "רע" והשלישי "מכוער". העניין הוא ששלושתם טיפוסים די נאלחים שנותנים זה לזה למות מצמא במדבר. המערבון האלמותי של סרג'יו ליאונה בן פאקינג 60 שנה, ועדיין עובד כמו שעון מתקתק, ועוזרת לו כמובן מוזיקת הגיטרות והחצוצרות המגניבה בעולם - עם קריאת הקרב שהלחין הגאון אניו מוריקונה. אבל ילדים קצת יותר מתוחכמים יבינו בצפייה עם אבא ואמא שגם מערבון קליל לכאורה, ספק-פארודי, מלמד על העולם: אין באמת טובים ורעים, אנחנו לבד בעולם, אז בואו ניקח מה שאפשר ממנו לפני שיתלו אותנו.
בנימין טוביאס: שודדי התיבה האבודה / 1981
יש גברים, יש גברים-גברים, ויש את אינדיאנה ג'ונס. הארכיאולוג עם מעיל העור, הכובע והשוט שמחפש אוצרות בדרום אמריקה ומצרים של שנות ה-30. ג'ונס הוא הדבר הכי קרוב לגיבור על-אנושי שלא באמת קיים וחבל. היינו מביסים את הנאצים מוקדם יותר. העניין הוא שאינדי, כפי שקוראים לו חבריו, חושף את הפגיעות שלו לא פעם. הוא פוחד מנחשים וברגעי השיא בהרפתקה שלו הוא קופא. הריסון פורד שמגלם אותו, עושה את זה באופן מושלם. צמד החברים סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס יצרו את סרט ההרפתקאות המושלם בכל הזמנים כבר לפני יותר מ-40 שנה. אולי כי דמיינו סרט שבו דמות בגיל של אבא שלהם מצילה את כל העולם. הסרט הזה מלמד ילדים בכל העולם שגם אבאים מפחדים לפעמים.
יערה יעקב: המספריים של אדוארד / 1990
זה סיפור אגדה. על אדוארד (ג'וני דפ) שהוא כמו פינוקיו. ויש לו מספריים במקום זרועות ואצבעות כי המדען שבנה אותו מת לפני שהספיק לתת לו יד. הוא גם קצת פרנקנשטיין, מוטיב שבו אוהב הבמאי טים ברטון להשתמש בסרטיו, דחוי, מוזר שמפריע בעין לכל מי שחי בסיפור אחר. אדוארד מערער על הקיום הרגיל בפרבר אמריקאי משעמם שלא יכול להכיל שום דבר שאינו מכיר.
'המספריים של אדוארד' הוא כל מה שאפשר לבקש מסרט. יש בו יופי, עדינות ופראות. מוזיקה שוברת לב וזיכרון חי כל כך של קים (וינונה ריידר), צעירה ויפה, רוקדת בתוך פתיתי קרח שנפלו בזמן שהוא פיסל לה מלאך. היא נפצעת ממנו בטעות וזה גם הרגע שבו הכל מתהפך. מלאך הופך להיות שטן, ואיש בלי ידיים עלול להיות רוצח במקום חבר. אדוארד נרדף על ידי כולם ולקים אין ברירה אלא לומר לכולם שהוא מת. לפעמים אפשר לעצור המון זועם רק דרך שקר. האמת לא מספיקה, היא אפילו מפריעה לאנשים להתאחד סביב שנאה וכעס. החומרים שמהם בנויה קהילה.
מאור זגורי: שכחו אותי בבית / 1990
משחר ילדותי לא זכור לי זוג מילים מרגש יותר מ"בית ריק". עד היום חבר יכול להתקשר ולהגיד: "שומע? בוא אליי, נראה סרט, נזמין פיצה. אשתי יצאה - יש לי בית ריק". בום. ארץ לעולם-לא. ואני שוב בן עשר. זה לא אומר שנקפוץ עם נעליים ביחד על הספות, אבל מטאפורית כן. משום שעבורי זה מעולם לא היה סרט על ילד שנשכח – אלא על ילד שקיבל את כל העולם לעצמו.
לא בטוח מה זה אומר עליי, אבל הרעיון שהמשפחה כולה פשוט נעלמה בוקר אחד והשאירה ילד לבד בבית (Home Alone) תמיד הרגיש כמו פנטזיה אולטימטיבית. הילדים שלי, למשל, מעולם לא נשארו לבד בבית. לא יום, לא שעה, לא דקה. תגידו: ״טוב הם עדיין קטנים״ - אבל ההפך הוא הנכון. בתי בת השבע יודעת על העולם הרבה יותר ממה שידעתי בסכום גיל כפול משלה. היא מכירה אנשים, ארצות, תרבויות ושפות מכל העולם וכולם בכף ידה. לי היה ערוץ ראשון ב-14 אינץ׳ שטחן שידורים חוזרים של מרקו ונילס כאילו נגמרו הסדרות בעולם.
ואני האחרון לומר ש״פעם היה טוב יותר״. אבל בהחלט היה אחרת. היום התוכן לילדים מבואר ומנומק עד לזרא. סדרות שכל הזמן מוודאות שהילד ״בסדר במהלך הצפייה״. פעם תוכן לילדים לא פחד להכאיב. לא פחד להפחיד, להעליב או לזעזע אותנו. התחזקנו מזה. פתרנו לבד את המשוואות. אף אחד לא גילה לנו איך להגיע לנמשל. ילד שהגיע לתוצאה לבד – יזכור גם את הדרך חזרה. בתיאטרון מלמדים אותך ש״השפע הוא מגבלה. יצירתיות מתקיימת רק בחוסר״. במה ריקה היא כל מקום בעולם. ברגע שבנית עליה ארמון, היא רק ארמון.
לכן היום, כשהילדים שלי מתלהבים מאיזה שיר ישן או סרט שאהבתי, אני יודע שלצערי הם לעולם לא יזכו לצפות בו באותן עיניים. הם יודעים יותר מדי. הדמיון שלהם מלא בעובדות. לנו לא הראו כלום אז השלמנו את החסר. ידענו לבדר את עצמנו כי נשאר לנו מלא מקום לדמיון. חרב-מטאטא? שמלה-מגבת? מבצר-שולחן? רק תביא. אנחנו כבר נמצא לו שימוש. ותכלס הסתדרנו מעולה גם בלי שתיכוניסטית קוריאנית תסביר לנו איך מכינים מוצ׳י.
אז למרות ש'אני והחבר׳ה', 'הגוניס', ו'הסיפור שאינו נגמר' נחשבים סרטים גדולים ומשפיעים יותר - בטח עליי - 'שכחו' היה סרט על הילד שהיית, שנשאר לבד בבית לצפות בהם. ואולי בכלל זה לא סרט על בית ריק, אלא על הגעגוע למה שפעם מילא אותו.
אתגר קרת: צוללת צהובה / 1968
בניגוד לסרטים אחרים שבהם ההורים היו צריכים תמיד להסביר לי את כל מה שלא הבנתי בסרט ובעולם, ב'צוללת הצהובה' לא הייתי צריך לדעת או להבין. כל מה שהייתי צריך כדי להיכנס אליו היה דמיון. וכשאבי ואני פגשנו בעולם המומצא הזה את "איש השומקום" או כשהגענו בו ל"ים החורים" הרגשתי שאין לאבא שום יתרון עליי. כי גם אני וגם הוא ביקרנו בעולם המצויר והמופלא הזה בפעם הראשונה.
עפר שכטר: הנסיכה הקסומה / 1987
סרט שכל ילד בעולם צריך לראות הוא 'הנסיכה הקסומה' או בתרגום הגרוע לאנגלית, The princess Bride. תמיד תהיתי למה הם תירגמו כל כך גרוע לאנגלית את השמות שנתנו לסרטים בעברית. יש בו הכל! ענק, איש עם שש אצבעות, ביצות אש, חול טובעני, מכרסמי ענק ואישה שגם אני לכל מילה שלה הייתי אומר As You Wish - רובין רייט. בסרט הזה למדתי מהי אהבת אמת.
כשנער החווה "הפשוט" מנסה להציל את אהובתו שנחטפה, הוא נאלץ לעבור מסלול מכשולים, מטיפוס צוקים דרך שתיית רעל ועד קרב חרבות עם המשפט הכי מפורסם בתולדות הקולנוע -
Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die.
אני זוכר שבתור ילד ישבתי במתח כל הסרט, לא משנה כמה פעמים ראיתי את הסרט תמיד הייתי מרותק למסך. אז אחכה שהילדים יגדלו עוד קצת, כי בכל זאת יש קטעים קצת מפחידים בסרט, נמלא קערת פופקורן ונצפה בפזיק משליך סלעים.
יוסי מרשק: בחזרה לעתיד / 1985
'אי.טי', 'סופרמן', 'סיפורו של אלוף' ו'מלתעות', היו מהסרטים האלה שחיברו אותי לקולנוע באופן שבו הקולנוע הפך לדת. אבל הסרט הראשון שבו עף לי המוח היה ׳בחזרה לעתיד׳. אני זוכר שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי מה זה הנאה בסרט. כמה יצירתיות, כמה הומור, כמה רגש, כמה אהבה. ואיזה דמויות מושלמות, מג׳ורג׳ מקפליי, ביף, דוקטור אמט ׳דוק׳ בראון (שיש לי תחושה שמישהו גנב את זה מדר האפבייקד שלנו) וכמובן מייקל ג׳יי פוקס שהיה שובה לב בצורה בלתי רגילה בתפקיד מרטי מקפליי. הפסקול המושלם שמתחיל עם דה פאור אוב לאב של יואי לואיס. הסצנות הבלתי נשכחות עם תמונת הפולארויד המתפיידת, ביף שאומר לג׳ורג׳ לקשור את השרוכים שלו, מרטי שאומר לדוד הפושע שלו שהוא תינוק בלול, שיתרגל לסורגים, אמא של מרטי שנדלקת עליו וכמובן כל הסיקוונס עם הדלוריאן מהעתיד. בלי להישמע מבוגר מדי, הייתי אומר שחסרים לי סרטים שבהם ההנאה מהעשייה וחשיבות ההנאה והכיף לקהל הם הדבר החשוב ביותר.
אקי אבני: הסיפור שאינו נגמר / 1984
פשוטו כמשמעו. בסך הדברים שאקח איתי מגלגול החיים הזה אלה החוויה וההתפכחות מדי כמה שנים כשאני צופה שוב ב'הסיפור שאינו נגמר' ופוגש את מי שהייתי ומי שעכשיו. הסיפור הוא אותו סיפור, אני לא. תסריט פנטסטי עגול ושלם על מהות החיים, עובדות החיים בין המציאות לפרשנות, בין אמונה לוודאות, המפגש של האדם, נפשו, עוצמתו - אל מול עצמו, פחדיו וערכיו, כל פעם מאותגר מחדש בדרך אל המטרה, המילוי, ההגשמה.
סרט שהייתי מכניס לתוכנית הלימודים בבתי הספר, סרט שאצפה בו עם ילדיי בחופש הזה, יחד על הספה מתחת לשמיכה עם פופקורן חם כדי לפתוח חלון להחלפת דעה על מהות החיים.
נדב לפיד: אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון / 1989
אני רחוק מלהיות מעריץ של סטיבן ספילברג. למעשה אני לא כל כך אוהב אותו. לא אותו באופן אישי, אלא את מה שחלק מהקולנוע שלו מייצג עבורי. סרטים פומפוזיים על נושאים חשובים, עשויים ברצינות גרנדיוזית, בלי חספוס וממזריות וחריפות, להוטים לרגש עד שהם הופכים רגשניים. לא פעם אני חש אצל ספילברג אינפנטיליזציה קצת סכרינית של החיים, של בני האנוש. איפה הרשע? איפה האופל? הסטיות? תהומות הנפש? נאיביות פשטנית בשעה שהוא מנסה לדבר בכובד ראש. קצת כמו ילד שמתאמץ לרצות מבוגרים. אין טעויות, אבל הכל נותר מעל פני השטח. לכן רוב סרטי המבוגרים שלו על השואה, על המלחמה, משאירים אותי אדיש. לעומת זאת כשהוא מדבר לילדים, ולכן גם לעצמו, שהרי גם ספילברג הוא מין ילד, כשהחובה הפנימית להיות רציני מתחלפת ברצון הטבעי לכיף, ליהנות - אז מתפוצצת הגאונות שלו. ראיתי לפני חודש עם נח, הבן שלי בן השבע, את 'אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון', הסרט השלישי בטרילוגיה. אולם קולנוע גדול, מלא. זוג באמצע שנות ה-70 יושב, מאושר, לצדי. העונג המזוקק של הקולנוע של ספילברג והעונג של לראות את העונג המזוקק של נח מהקרוסלה הקולנועית המסחררת הזו, הרימו אותי גבוה מעל הקרקע. מתעופף כמו הריסון פורד (נח) ושון קונרי (אני), שמנהלים שיחת נפש שכל אבא ובן מנהלים ביניהם כל כך הרבה בדמיון וכמעט אף פעם לא במציאות, בשעה שהם דוהרים על מטוס קל, מתרסקים אל הקרקע ב-300 קמ"ש ונאצים מטווחים אותם מכל כיוון. בסוף הסצנה, אחרי שהנרי ואינדיאנה ג'ונס ניצלו ממוות בפעם האלף, הבטנו לרגע, הבן שלי ואני, זה בזה. דברים חשובים נאמרו בינינו.
דרור משעני: בין כוכבים / 2014
'האודיסאה' הוא לא הסרט הראשון שעשה כריסטופר נולאן על מסע של גבר, בעצם אב, בחזרה לביתו ולמשפחתו. קודם היה 'אינטרסטלר', או 'בין כוכבים' כמו שקראו לו בעברית, אחד הסרטים הכי גדולים שנעשו בעשורים האחרונים והסרט שהכי כדאי לראות כמשפחה עם ילדים (לפחות מעל גיל מסוים). כי נכון ש'אינטרסטלר' הוא סרט על עולם בסכנת הכחדה ועל האדם שיוצא להציל אותו, אבל יותר מכל דבר אחר הוא סרט על קשר בין הורים לילדים, ובניגוד ל'אודיסאה', שמתאר היקשרות של אב ובנו, 'אינטרסטלר' מספר דווקא על חיבור בין אב לבת, והסצנה שבה הם משוחחים זה עם זו דרך גלקסיות, חורים שחורים ומאות שנים היא מהמרגשות שנראו על המסך. חוץ מזה, 'אינטרסטלר' הוא מהסרטים האלה שגורמים לך להבין מהו קולנוע אמיתי ולהתאהב בו, ושאחריהם הילדים שלכם כבר ירצו ללכת איתכם רק לסרטים מעולים.
עדי קיסר: בריאן כוכב עליון / 1979
כשאבא שלי היה צעיר הוא בילה תקופה בלונדון ואחרי שארז את הפדלפון ואת פאות הלחיים המוגזמות שלו וחזר לארץ, הוא הביא איתו גם את האהבה לתרבות האנגלית. בבית עברתי היכרות עם המוזיקה ועם ההומור האנגלי המושחז והדרך להפוך את מונטי פייתון לחבורה המועדפת הייתה קצרה. צפייה חוזרת בסרט 'בריאן כוכב עליון' זו הזדמנות להעביר לדור הבא במשפחה את הרעיון החשוב הזה שדרך הומור אפשר לומר דברים עמוקים על החברה ועל החיים ושרצוי לצחוק על הכל, בדיוק כמו שמונטי פייתון מדגימים בכל סרט וסצנה שעשו. חשוב מכך, זו הזדמנות לדקלם שוב את כל הסרט בעל פה. כמובן שחובה לצעוק ביחד שכולנו אינדיבידואלים! ולסיים עם שריקה שתזכיר לכם תמיד להסתכל על הצד החיובי של החיים.
