מווילה לדירת שני חדרים
עליתי לארץ בגיל שלוש מבגדד, אחרי שהיהודים סבלו שם מפרעות. אני לא זוכר משם כלום, אבל אני יודע לדבר טוב עיראקית. אבא שלי היה סוחר בדים בעיראק, והייתה לנו שם וילה גדולה. למזלו הוא הצליח להעביר קצת כסף לכאן וקנה דירה בחיפה. גרנו שש נפשות בדירת שני חדרים. אהבתי את החיים האלה - בבית אמא הייתה מזמזמת שירים של אום כולתום, ובחוץ הייתי בתנועת נוער. אבא פתח מכולת בהדר בחיפה. הייתי רואה אותו קם מוקדם, מניח תפילין וממהר לעבודה. הוא העביר לנו את היכולת לתקשר עם אנשים, לראות את כולם שווים ולא לשפוט עם דעות קדומות.
קראתי בעיתון שאבא שלי נרצח
אבא שלי היה במכולת רוב הזמן ושם הוא גם גמר את חייו בצורה אכזרית. אבא אמר ללקוח ערבי-נוצרי משהו על חוב שהוא צריך לשלם לו. הלקוח חזר אחרי שעתיים עם מוט ברזל, חבט באבא והרג אותו. הייתי אז בצבא. אמרו לי שאבא שלי חולה ושלחו אותי הביתה עם חבר שילווה אותי. ישבתי באוטובוס וראיתי פתאום מישהו קורא עיתון. היה כתוב בו 'בעל מכולת נרצח בחיפה', ובאותיות היותר-קטנות: 'משה גבאי, בעל מכולת, נרצח'. הייתי בהלם. כולם ידעו שאבא שלי נרצח, רק לי לא אמרו. זאת הייתה טראומה נוראית.
הרצח שינה את תפיסת העולם שלך לגבי דו-קיום בין יהודים לערבים?
"זה לא השפיע על תפיסת העולם שלי, לראות אנשים כשווים. ראיתי ברוצח חלאת המין האנושי, אבל לא בגלל שהוא היה ערבי. הוא נשפט למאסר עולם והטריד אותי מה יהיה כשיקצרו את תקופת המאסר שלו ואולי אראה אותו ברחוב. אחרי שלוש שנים הוא התאבד בכלא, והייתה בי איזו הקלה".
חלמתי לשחק, לא להתפרנס
בסביבות גיל עשר השתתפתי בבית הספר במערכון ופתאום הרגשתי בטוח, חופשי. דג שהיה על היבשה וזרקו אותו למים. הייתי הולך להצגות עם חיים טופול, זהרירה חריפאי ויוסף כרמון, והייתה לי פנטזיה מטורפת שיום אחד גם אני אהיה על הבמה הזאת.
מתיאטרון לא קל להתפרנס. לא חששת מזה במצבכם הכספי?
"לא חשבתי אז על פרנסה. השתוקקתי לעשות תיאטרון. חשבתי שאולי אני בכלל מפנטז, אז למדתי תיאטרון ופסיכולוגיה באוניברסיטה, מתוך כוונה שאם אני טועה בבחירה, אעסוק בפסיכולוגיה. אבל איך שהתחלתי ללמוד היה לי ברור שאני לא שוגה באשליות".
"היום פולישוק נחשב למשורר עדין נפש לעומת הפוליטיקאים. הפולישוקים הפכו להיות האנשים העדינים. המציאות עלתה על כל דמיון. כי היא קשה, מאוד לא סובלנית, לא נאורה. הרכושנות, הלאומנות ושנאת האחר מאפיינים את כל העולם וגם אותנו"
התאהבות מהירה
אני ודפנה כבר 35 שנה יחד. נפגשנו באקראי ליד דיזנגוף סנטר. היא אמרה לי שהיא מכירה אותי בזכות חברים משותפים. אמרתי לה כן כן כדי להיות נחמד למרות שלא זכרתי אותה. החלפנו טלפונים, ואמרתי שאולי אני אזמין אותה פעם לפסטה. זה קנה אותה כי כולם הזמינו אותה לקפה. הייתי אז כבר גרוש. הלכתי לחתום על חוזה לקנות דירה ברחוב בר כוכבא, והיא חזרה מכמה שנים בארצות-הברית והיו לה זכויות של תושב חוזר. היא אמרה, "אני הולכת לקנות מקרר", אז אמרתי לה בתור בדיחה, "אולי יום אחד המקרר הזה יהיה בדירה שלי", וזה מה שהיה. המקרר הזה היה 20 שנה בדירה שלנו. זאת היית התאהבות מהירה. בהתחלה לא רציתי כל כך ילדים - הילדים הגדולים שלי, מהנישואים הראשונים למימי, לא היו כל כך גדולים, אבל כעבור כמה שנים כבר רציתי.
הרצון להישאר צעיר. מתוך 'פיטר פן'
איזה אבא וסבא אתה?
"אני לא סבא שלוקח את הנכדים. כולי בענייני עבודה, והם יודעים את זה, גם עם הילדים הייתי ככה, אבל אני אבא אוהב ומסור וזה מה שחשוב".
חנוך לוין היה מנהל קרקס
עשיתי עם חנוך גם את 'כולם רוצים לחיות' ואת 'הזונה הגדולה מבבל'. הייתי בר מזל שעבדתי איתו. היה תענוג לראות איך הוא עובד. הוא שלט בזירה כמו קוסם, כמו מנהל קרקס. הוא הציע לי כמה אפשרויות ב'הזונה הגדולה מבבל' ואני רציתי לשחק את השוחט ששוחט את הילד. זה היה תפקיד עמוס נפשית. הייתי בא, מקיא את נשמתי, משחק עם כל הבהמיות והאכזריות. אנשים חשבו שזה לא מתאים להעלות מחזה אכזרי כזה. יוסי ידין צעק בוז, ולא היה היחיד. הם חשבו שחנוך עושה את זה בשביל הפרובוקציה או הרושם, או שהם סתם קנאו בו.
הוליווד זה כאן
בשנות ה-80 צילמו בארץ הרבה סרטים זרים כי זה היה זול. את 'רוקי 3' עם סילבסטר סטאלון צילמנו במשך חודשיים, ואחר כך היינו צריכים לעשות השלמות באריזונה. אז הכל נראה לי הגיוני, היום אני מבין כמה החוויה הזאת הייתה גדולה. הפקה של 80 מיליון דולר לא קורית כל יום.
התפקיד הזה עשה לך חשק לקריירה בחו"ל?
"בהחלט, אבל הייתי צריך לוותר על כל מה שיש לי כאן. יכול להיות שהחמצתי תפקידים שם. מצד שני, כל הזמן רצו אותי פה לתפקידים מעניינים, דברים שאני רק צריך להודות שזכיתי לעשות".
(צילום: שי פרנקו)
פיטר פן לא מזדקן
אנחנו חוזרים עכשיו אל ההצגה המיתולוגית של אורי פסטר, שדורות ראו אותה במציאות ובקלטות. הבימוי וגם השירים שלו ושל אילן גלבוע נהדרים. בהפקה הראשונה, שעלתה לפני 38 שנה, חנוך רוזן היה פיטר פן ועכשיו הוא מביים את זה נהדר. הסיפור של ג'יימס בארי הוא קלאסי ואיכותי, גם הנושאים שהוא נוגע בהם – הרצון להישאר צעיר. זאת הפקה שאתה יכול להתפרע בה. יש לי את כל הסיבות בעולם לחזור לנעליו של קפטן הוק, במיוחד בגיל שלי, עם קאסט כל כך טוב כמו לי בירן, משי קלינשטיין ואופיר וייל.
המציאות הפכה לקיצונית יותר בפוליטיקה
פולישוק נורא הצליח. היה צריך לעשות את זה מישהו אחר, נדמה לי שמנשה נוי. שבוע לפני הצילומים הוא לא יכל. חיפשו שחקן, ופרי כפרי הסוכנת שלי הציעה אותי. כל פעם שואלים אותי במה פולישוק מזכיר את המציאות של היום. היום פולישוק נחשב למשורר עדין נפש לעומת הפוליטיקאים. הפולישוקים הפכו להיות האנשים העדינים. המציאות עלתה על כל דמיון. גם הפוליטיקה והערכים השתנו – לטוב ולרע. לצערי הרבה לרע. המציאות קשה, מאוד לא סובלנית, לא נאורה. הרכושנות, הלאומנות ושנאת האחר מאפיינים את כל העולם וגם אותנו, לצערי.
החרדים משתמשים בכוחנות בתקופה הזו
עשיתי אודישנים לעונה הראשונה של 'שטיסל', לתפקיד הראשי שדבל'ה גליקמן עשה, ולקחו אותו. אחר כך הם עשו עוד עונה ואמרו לי שיש להם תפקיד בשבילי. העניין של היידיש נורא קסם לי. הכנתי את היידיש, והם נשארו עם פה פעור. אחר כך הציעו לי את הסדרה 'קוגל', שהייתה חוויה מדהימה. הפופולריות של הסדרות האלו בעולם היא באמת דבר מפתיע. אנשים ראו פתאום שהאנשים החרדים מתמודדים עם בעיות כמו שלי ושלך, וזה מה שעשה את זה מקסים.
היום יש סיכוי לחיבור בין חרדים לחילונים?
"תמיד יש סיכוי. בתקופה הזאת יש יותר אנטגוניזם וכוחנות מצד החרדים. בשנים האחרונות, מי שלוחץ יותר חזק ויש לו כוח מיקוח וסחיטה, מנצל אותו, וחבל. החרדים לוחצים ומשיגים. אבל אין לי דעות קדומות נגד לאום אחר, עדה אחרת או חרדים. אני רואה בני אדם בכולם".
אדם גבאי
(צילום: טל שחר)
לשחק עם הבן שלי
הבמאי והתסריטאי ערן קולירין נתן לי את הסינופסיס של 'ביקור התזמורת' ואחרי ארבע שורות כבר הייתה לי תחושה כלפי הדמות. זה סרט שעורר הרבה גלים בארץ ובעולם ועבד מצוין. ב-2016 הגיע המפיק של המחזמר בברודווי ואמר לי, "אני רוצה לעשות את המחזמר". חשבתי שהוא משוגע. בסוף הוא עשה את זה, אבל הוא לא רצה אותי. רק כעבור כמה חודשים הוא פנה אליי ונסעתי לניו-יורק. הייתי שם שנה ואחר כך שנתיים בטור ואז אדם, הבן שלי, הצטרף להצגה. ככה חיינו ארבע שנים. חרשנו את ארצות-הברית. ציפי פינס אמרה, "קרה לך נס".
"אף אחד לא עושה סרטים בשביל להכעיס את הממשלה. עושים כל מיני סרטים ולא כולם מרוצים מכל הסרטים, וזה בסדר. התפקיד של משרד התרבות הוא לתמוך בנו. זו טעות להגיד 'אני אתן לכם תמיכה בתנאי שלא תעשו סרטים שמרגיזים אותי'"
איך זה לשחק עם הבן שלך, אדם?
"קודם כל הוא שחקן נפלא והוא גם בן אדם חם. לבוא לסט ולראות את אדם זה כמו לבוא הביתה. היום הוא כבר יודע להתמודד עם השאלה אם יש לי חלק בהצלחה שלו, אבל בצעירותו זה לא היה קל. בהתחלה אמרו לו, "אהה קיבלת את זה בגלל אבא שלך". כשהוא קיבל את התפקיד שלו בסדרה 'הנערים' עשו לו חצי שנה אודישנים. הוציאו לו את הנשמה, והוא עשה תפקיד מהמם. אני לא עמל בשבילו. כל מה שהוא משיג, הוא משיג בעצמו".
גלן קלוז סידרה תפקיד
דני סירקין, הבמאי של 'טהרן', סיפר לי: "גלן קלוז אמרה שהיא ראתה את 'שטיסל' ויש שם שחקן מעניין שמשחק את האח, ואני רוצה להציע לך תפקיד ב'טהרן'". אני לא יודע אם היא ראתה את 'שטיסל' או לא, אני רק יודע שפגשתי אותה במסעדה בניו-יורק, ניגשתי אליה ואמרתי לה, 'את לא מכירה אותי, שיחקתי ב'שטיסל', ואני יודע שדיברת עם דני עליי. עשיתי עכשיו את העונה הנוכחית של 'טהרן'''. היא הייתה מנומסת, ואני לא יודע אם היא כל כך הבינה על מה אני מדבר.
אתה מרגיש נכס צאן ברזל?
"לא, אני מרגיש שאני נמצא במקצוע שמתאים לי. אני מקבל את זה שאני שחקן טוב, אולי אפילו טוב מאוד, אבל תמיד יש שחקנים יותר טובים".
לא צריך לעשות טקס פרסים חלופי לפרס אופיר
אני חושב שהניסיון של שר התרבות לעשות טקס פרסים חלופי לפרס אופיר לא נכון. חברה דמוקרטית צריכה שאנשים יבטאו קודם כל את עצמם באופן חופשי ולתמוך בהם, לא לכפות עליהם. אף אחד לא עושה סרטים בשביל להכעיס את הממשלה. עושים כל מיני סרטים ולא כולם מרוצים מכל הסרטים, וזה בסדר. התפקיד של משרד התרבות הוא לתמוך בנו. זו טעות להגיד "אני אתן לכם תמיכה בתנאי שלא תעשו סרטים שמרגיזים אותי".
הסרט 'הים', שעשה את כל הרעש, הוא סרט מקסים, שבאמת לא מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל רעה. הוא מתאר מצב, והמצב קשה. אני חושב שהתגובה אליו הייתה נורא לא עניינית, היסטרית ופחדנית. ממה הם חוששים? אנחנו לא רוצים להידמות לעמים אחרים. זו הגדולה שלנו - שיש ממשלה שמאפשרת תרבות חופשית. אני לא בעד לנגח ורק להראות את הרעות החולניות שכאן. אני בעד שכל אחד יכתוב על מה שהוא רוצה.
אני לא מתעלם מהגיל
אני בן 78, ואני לא מתעלם מהגיל, אבל לא רק הגיל שלי מגדיר אותי כאדם. אני חושב שהכל תלוי איך אתה מרגיש כלפי החיים. אם אתה מרגיש שראית הכל ושאתה יודע הכל, ואי-אפשר כבר להפתיע אותך, אתה חושב כמו זקן. אני משמר את הילד שבי, גם כשחקן. אני יודע שאני שחקן טוב, וכשאני מתחיל לעבוד על פרויקט חדש אני מרגיש שאני רוצה ללמוד דברים חדשים.
