שנת 2026 החלה עם גלי חום ושריפות באוסטרליה, בצ'ילה ובדרום ארגנטינה והמשיכה בשריפות ענק בקנדה ובאירופה. אזורים שבעבר כמעט שלא ראו אש – סקוטלנד, פינלנד וסיביר – מתמודדים עם להבות בקנה מידה שלא הכירו. העולם, אם תציצו רגע החוצה, נשרף. לא כמטפורה. ליטרלי.
כל שריפה זקוקה לשלושה מרכיבים: מקור הצתה, חומר בעירה ותנאים שמאפשרים לאש להתפשט. מקור ההצתה יכול להיות ברק, תקלה טכנית, או כמו בשריפה שהתחוללה בחוות גלעד – סיגריה (עכשיו נותר רק לריב אם מדובר ב"טרור פלסטיני" או ב"רשלנות").
הרכיב השני, חומר הבעירה, הוא ה"דלק" שעליו רוכבת האש. חורף דל במשקעים, תקופות יובש ממושכות ועליית הטמפרטורות גורמים לעשב, לקוצים ולדרדרים להתייבש מוקדם יותר ולמשך זמן ארוך יותר. כשהם מרפדים את האדמה, די בניצוץ אחד כדי לבלוע מרחבים שלמים.
ומהם התנאים שמאפשרים לשריפה להתפשט? ובכן, כשזה תלוי בנו - משילות. דילול הצמחייה היבשה סביב היישובים, ניכוש העשבים, יצירת אזורי חיץ, תקציבים ייעודיים וכוחות כיבוי מיומנים, היו יכולים למזער את הנזק.
בצרפת, ביום ראשון, קוצר השלב האחרון של הטור דה פראנס, משום שאנשי משטרה וביטחון הוסטו מתחרות הרכיבה אל מוקדי השריפות באזור בורדו, שם פונו כבר יותר מ-200 אלף בני אדם. אירוע הספורט המסורתי, השתבש בגלל האש.
שריפות היו תמיד. אבל משבר האקלים הפך את העולם לנפיץ יותר. זה כמובן היה ברור לכולם, שההתמכרות לדלקים פוסיליים כמו גם הנטייה האנושית להתפשטות, לכוח, לניצול ההווה על חשבון העתיד יובילו לתוצאות הרסניות.
משבר האקלים הוא שם מטעה. זה לא האקלים שנמצא במשבר. האקלים היה כבשן, האקלים היה קרח, והוא ימשיך להשתנות גם אחרינו. אנחנו אלה שכורתים, או במקרה הזה – שורפים, את הענף שעליו אנחנו יושבים. אבל מה שמעניין, ובכל זאת משמש גם כמטפורה, הוא שאותו מנגנון אנושי שלא מסוגל לקרוא כתובת על קיר, אחראי גם לשריפות מקומיות מזן אחר.
כן, אני חושבת על פיסת הקרקע הקטנה שלנו, ובאופן ספציפי על מה שקורה באיו"ש. זה יותר מדי סימבולי. זה אותו מנגנון: מהם התנאים בשטח המאפשרים להצתה להפוך לאירוע שיוצא מכלל שליטה? מהו חומר הבעירה המאפשר לאש להתפשט? מדוע לא נוכשו העשבים בזמן? ושאלת השאלות: האם נותרו כוחות כיבוי שיצליחו לעצור את ההתפשטות?
