עלייה מאוחרת / שמעון ורבקה הרצל, הסבא והסבתא של הרצל, יוצאים עכשיו לדרכם האחרונה אחרי 150 שנה ועושים דרכם מבית העלמין הקטן שליד בלגרד אל ההר בירושלים, אל הנכד הרצל ששמע מהם לראשונה שליהודים יכולה להיות ארץ. הם נטעו בו חלום, והוא בנה להם בית. הם סיפרו לו על ציון הרחוקה, ועכשיו ציון מקרבת אותם אליה. משפחת הרצל עלתה ארצה בסדר הפוך: תחילה הנכד, אחר כך ילדיו ולבסוף הסבא והסבתא. דבר אחד בטוח, בכניסה לבית הקברות של משפחת הרצל מחכים להם חיינו החדשים והלוהטים עם האיי-איים “סונו” ו”קלוד” מהבינה המלאכותית. אלה או יהרסו או יבנו את החיים, תלוי את מי שואלים. ובנוסף החלה עונת הבחירות, בדירה קטנה אנשים רבים איזה צד לתפוס. וככה, הרצלי שלי, כל אימת שאני חש אבוד קצת כמו השבוע, כשקברנו את איציק אחרי שקברנו את ארנון אחרי שקברנו את מאיר (ישראל), אני מצטט לעצמי קטע מתוך הגיגיו של המשורר האמריקאי ריימונד קארבר:
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה..."
(מתוך "ריימונד קארבר - שירים", הוצאת מודן)
הופס, קפצתי לכנרת / אז חיפשתי לי "מקום אחר". היי, אני נוסע לכנרת, אמרתי לה.
"מה יש לך ממנה? נורא חם".
אני חייב להירגע מה"טוסטוסים" בטלוויזיה שכל הזמן מאיימים עליי במלחמות ובחירות וטמטומת.
"בסדר, בסדר, סע".
נסעתי וכשהגעתי למרומי קבוצת כנרת השקפתי עליה כי מבחינתי הכנרת היא עדיין העין הכחולה שנפקחת בין ההרים. אחר כך קפצתי למים, בדיוק כשהסירות הותירו מאחוריהן קווים דקים שהמים מיהרו למחוק. הרי הגולן הביטו מן הצד, כבדים ושותקים, הושט היד וגע בם. היי, יש לך את כל מה שאתה צריך. בטח, השבתי לעצמי. "הו, כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום", זימזמתי ב”אוהלו” את השיר של רחל, שקבורה לחופה של הכנרת. בצהריים יצאתי מהמים. הייתה לי תחושה כאילו נשברה השמש ונפלה לתוכה ובתוך רגע שינתה את פרצופה - משלווה לסערה וגלים. קשה היה לי לחזור הביתה כי למרות שאני יודע שיש אגמים יפים וגדולים ממנה, היא נותרה עבורי קערה קדומה שאספה לתוכה תפילות, דמעות, שירים וקולות של ילדים. ואז, בדרך הביתה, זימזמתי את נעמי (שמר), "כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית", ממש כמו הסדרה "בית קטן בערבה" שחזרה בעיבוד חדש של נטפליקס ושראיתי כבר את כל הפרקים בשקיקה, כמו ילד.
לקקנים, חנפנים / בואו נדבר על שני אלה שכאילו יצאו לאחרונה מספר ההגדה שלנו. קל לזהות אותם. ראשון - הלקקן שרוצה להתקרב לכיסא. השני - החנפן שרוצה שהיושב עליו יחשוב שהוא מלך. הם נמצאים מסביב לכל מתמודד חדש וישן בבחירות, צוחקים לפני שהבדיחה נאמרת, מוחאים כפיים לפני שהנאום נגמר ומסבירים שכל כישלון הוא למעשה ניצחון שעדיין לא הבנו. עד שיום אחד, אם הכל יקרוס, הם יעזבו אחד-אחד, יקימו מפלגות חדשות. הלקקנים והחנפנים יחליפו אדון, והרשעים יגיעו ויזיעו מאיזשהו מקום ויאספו את מעט הקלפים הטובים שנותרו זרוקים אי שם. ורק הציבור יישאר עם יום החשבון, והתשלום.
לאן נסעה הישראליות? / הציבור זו בעצם הישראליות שלנו, זו שפעם עמדה וחיכתה בכבישים לטרמפ, ועכשיו לטראמפ, זו שבקיץ החם הזה דוהרת לה במכוניות החשמליות, בכבישים העמוסים שמנהלים אותם "רייסרים מהירים ועצבניים" מלאי דאווין ומטילי פחד. אני מהרהר בזה הרבה, איך פעם הישראליות הייתה רעיון קולקטיבי, מחוספס, רועש, לא תמיד מנומס - אבל עם תחושה של "אנחנו השבט" ואיך היום היא מתפצלת לעשרות ישראליוּיות: שבטים, ערוצים, קבוצות ווטסאפ, עולמות מקבילים. כל אחד בטוח שהוא ישראל והשני רק מפריע לו להיות כזה. טוב, הכל בסדר, זה העולם החדש. השאלה הגדולה היא לא לאן נסעה הישראליות, אלא אם היא עדיין יודעת ויכולה לחזור הביתה.
הנדוס תודעה לירי / בין כל הדיבורים על הנדוס תודעה פוליטי, צף לי לפתע דווקא לאונרד כהן, שהיה באופן גורף מגדולי מהנדסי התודעה הלירית בעולם. הנה חלק מהמילים המהנדסות והמהפנטות שלו: "אני צופה במשהו עכשיו / חשוב מאוד עבורי / זה בנג'ו שבור שצף / בים אפל אכזרי / וכל פנס מאיר כבה / סיפור של אהבה גווע עכשיו / אין נקודת מבט". קניתם את השורות הללו שאספתי מכמה שירים שלו? אם כן, זו גדולתו של לאונרד כהן, המהנדס האולטימטיבי.
המרדף מתחדש / אני הרוס על התוכנית "המרדף" עם הילה קורח, המנחה הנפלאה. לא פעם מכורסתי אני מנסה להתחרות בהם ופעם בשלוש שאלות, כשאני גם עונה נכון, אז בראבו, נשמעות מחיאות כפיים בסלון מהקירות ואני מתקדם צעד נוסף בבנק. אבל אז לפתע, כשהגיע הצ'ייסר החדש והצטרף לאיתי הרמן ומיכל שרון, הצ'ייסרים הוותיקים, הבנתי שאין לי סיכוי והפסקתי להתחרות. אני רוצה להרים לו - קוראים לו שי סנדקה, עובד סוציאלי ישראלי שגדל ברמלה. הוא ידוע כחובב טריוויה מושבע, קורא אנציקלופדיות ובעל זיכרון יוצא דופן. ואיך הוא הגיע לג'וב - הוא היה מתחרה מהשורה וכשהתגלה כספץ אדיר הוצע לו הג'וב. אפשר לומר שהוא מייצג דמות ישראלית קצת לא שגרתית לטלוויזיה: הוא אתיופי, חובש כיפה, גולנצ'יק לשעבר, חכם ומשעשע. ברוך בואך, שי. תגיד, מי אמר למי את השורות הבאות: "משיכת הירח, דחיפת השמש, ככה את האוקיינוסים חוצים"? רמז: יהודי מקנדה.
השינה הקצרה / בערב קיץ חם קראתי שראש ממשלת יפן התוודתה שהיא ישנה בין אפס לשלוש שעות. השתגעתי משמחה, סוף-סוף מצאתי חברה לחוסר השינה, סנאה טקאיצ'י שמה. האמירה שלה הציתה ת'שיח ביפן הרחוקה, במיוחד עלתה השאלה איך טקאיצ'י מעיזה לשלוט בעמה בלי שינה. הלו, איפה האחריות אם את נופלת בנמנמת? טוב, אני מכיר כאלה שישנים שמונה שעות ו... טוב, אני בעד להניח לזה.
אז כשבפרמלנט היפני קראו להתפטרותה רציתי להגיד לה: לכי לישון, בייבי, אפשר להשלים שעות בין תשע לעשר (בבוקר, בבוקר).
ערך סנטימנטלי / במצבנו הנוכחי נדרש לנו "ערך סנטימנטלי", ממש כמו הסרט בשם הזה שכולם אומרים לי לרוץ לראות אותו דחוף. בינתיים הייתי סקרן ורק קראתי שמדובר בדרמה משפחתית נורווגית שעוסקת בשתי אחיות שאביהן, במאי קולנוע מפורסם אך אב נעדר, חוזר לחייהן לאחר מות אמן. ואגב, כך חזר, תודה לאל, גם הילד שנעדר יותר מ-24 שעות ממשפחתו. עוד ערך סנטימנטלי כבש את חיינו וגווע במהירות כמו שבא.
כרטיס למנורה / שרית חדד הנהדרת הולכת להרוס שני פארקים במכה, ואני מבסוט ונזכר שאירחתי אותה בפסטיבל בריזה באשקלון כזמרת צעירה לפני שנים. ואילו אנחנו, מחר אנחנו בהיכל מנורה בתל-אביב. אני מארח את שני ילדיי, בן בן ויונתן. וכשהייתי השבוע בבית קפה התחננה מישהי לכרטיס כי כבר אזלו מזמן כל הכרטיסים, אז צילצלתי למי שצילצלתי וסידרתי לה. "אני חוצפנית?" שאלה. לא, אני מוחמא, הודיתי.
הבה נסיים בינתיים עם ההנדוס הלירי שכתב המהנדס היהודי ל.כ. - שורות שכה מתאימות לעונת הבחירות:
"מוצאים את עצמנו בשני הצדדים, בקו שאיש לא צייר. מלמעלה זה אולי נראה צד אחד, פה, למטה, שניים זה די והותר".
