במשך ארבע שנים נאיה פדרמן בחרה לשמור על שקט, או כמו שהיא קוראת לזה – "הדממה יזומה". במונחים של שחקנים צעירים מדובר בנצח, אבל עבורה לא הייתה ברירה אחרת. "הייתי בעולם של עצמי ולא הייתי מסוגלת לצאת", היא משתפת. "הרגשתי שאני חייבת לעצור ולעכל את כל מה שעברתי, לטוב ולרע".
מה הוביל לזה?
"התחילו לי חרדות נוראיות. זה היה מפתיע ומוזר בגלל שבתור ילדה-כוכבת הייתי מאוד חזקה ולא פחדתי מכלום. הייתי כמו האפרוחים שעושים סקי במורד ההר ולא פוחדים לגלוש בשלג. זה היתרון של חוסר המודעות. מגיל צעיר, אולי צעיר מדי, הייתי כמותם. לא היה אכפת לי מה יגידו עליי – אני אשחק. ככל שהעולם השתכלל והרשתות החברתיות השתלטו עליו והמלהקים נתנו עדיפות ליוצאי ריאליטי, הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי, במיוחד לא בסט צילומים שבו אנשים לא תמיד שומרים על הפה שלהם".
מה שמעת?
"מה לא. אמרו לי 'את שמנה מדי', 'את רזה מדי', 'את גמדה'. היו המון הערות ובשלב מסוים הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את הביקורת. מצד שני, הרגשתי שאם ייקחו ממני את היכולת לעבוד לא יהיה לי בשביל מה להתקיים. המשחק מחיה אותי. אבל עם הפרסום והביקורות והטוקבקים כבר לא יכולתי להתמודד".
פדרמן נולדה למשפחת אצולה מקומית, כאחת מעשרת נכדיו של דיוויד פדרמן, שהיה מבעלי מועדון הכדורסל מכבי תל-אביב. כבר בגיל שבע, כשהופיעה בפסטיבל שירי הילדים 2009, היא שמעה לראשונה את המשפט "בטח סבא שלה סידר לה", שממשיך להדהד סביבה עד עצם היום הזה, כשהיא על סף 25 ועם רקורד בסדרות וסרטים כמו 'כפולה', 'לצבי יש בעיה' ו'בחורים טובים'.
"זה משפט נוראי. היה לי קשה מאוד להכיל אותו בעיקר בגלל חוסר ההיגיון. מה הקשר בין סבא שלי לבין התפקידים שאני מקבלת? בהתחלה שמעתי את הדיבור הזה רק מהילדות הרעות בבית הספר ואמא הסבירה לי שזה מקנאה. בגיל 11 וחצי, בראיון הראשון שלי לטלוויזיה, בפרמיירה של הסרט הראשון שלי, 'גויאבות', דיברו איתי רק על סבא שלי: 'את חושבת שקיבלת את התפקיד בזכותו או בזכות עצמך?' וככה זה המשיך והמשיך".
מה זה עשה לך?
"טראומה קשה. נפגעתי, פיתחתי רגשי נחיתות, הכי נעלבתי מהילדות הרעות בבית הספר. הרי הן ראו כמה קשה אני עובדת. כשהבנות הלכו לשחק אחת אצל השנייה, הלכתי לשיעורי פיתוח קול ומשחק, פיספסתי את הטיול השנתי כי שיחקתי ב'ספר הג'ונגל', וכשהן יצאו למסיבות נשארתי בבית כדי להתכונן לאודישן. כל תפקיד שקיבלתי הוא תוצאה של עבודה קשה. נלחמתי על כל דקת מסך, והכי קשה נלחמתי על 'יומן חוף ברייטון' בבית ליסין. זה קשה עד בלתי אפשרי להתקבל לתיאטרון הרפרטוארי בלי תעודה של בית ספר למשחק".
במי נלחמת?
"במלהקות, כדי שיואילו בטובן להזמין אותי לאודישנים, התחננתי שיתנו לי צ'אנס להיבחן. את הכוח לא לוותר ולא להיכנע קיבלתי מאמא שלי. בתחילת ההריון איתי אובחנה איזושהי בעיה והרופאים המליצו לאמא על הפלה והיא פסקה 'אין מצב' ואושפזה ולא זזה מהמיטה. מהתפילות שלה נבע השם נא-יה".
סבא שלה, לדבריה, היה אוזן קשבת להתמודדויות שנכפו עליה. בצבא, לדוגמה. בטפסים של הצו הראשון, כשכתבה שהיא גרה בהרצליה, שאלו אותה "הרצליה פיתוח או הרצליה קיפוח?" ולכן, ביום הראשון שלה במדים, כדי להעניק לעצמה את ההזדמנות הנדירה לפתוח דף חדש, נטול סטיגמות של עשירה ומפונקת, היא הזדהתה כתושבת ראש-העין. השקר עבד עד שאחד החיילים עשה ויקיפדיה.
מתוך 'תיכון מגשימים'
(צילום: מישה פלטינסקי)
איך הוא הגיב?
"סבא היה בן אדם מאוד לא מתייפיף, שאמר את הדברים כמו שהם, והוא לא הרבה במילים, אז הייתה לו תגובה קבועה. 'תקשיבי, נאיה, איזה באסה, אני מתבאס בשבילך, אבל מה נעשה? זה המצב ואיתו נתמודד'. הוא וסבתא עירית לא פיספסו אף פרויקט שלי. הרגשתי ששניהם לוקחים אחריות על התסכול שאני חווה. ממש לפני שנפטר זכיתי ברגע נדיר. סבא אמר 'עצרו אותי באיזה בית קפה ואמרו לי 'נכון שאתה סבא של נאיה?' שנינו הרגשנו שזאת סגירת מעגל".
היום, חצי שנה לאחר שסבא שלה נפטר, היא לא מרשה לעצמה להתקרבן על שם המשפחה, אבל היא עדיין מתמודדת עם תג המחיר שלו. "במשך שנים סחבתי את התחושה שאני לא שווה כלום ושבלי שם המשפחה שלי הייתי אפס. מה שאמרו עליי והדרך שבה התייחסו אליי היה כמו חומר רע שהצטבר בתוכי, עד שבגיל 21 הכל התפוצץ. מרוב דיבורים על המשפחה שלי הרגשתי שאני מאבדת את הזהות שלי. תמיד תויגתי בתור 'הנכדה של' או 'הבת של' או 'הבת זוג של' והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי. הפסיכולוגית עזרה לי להבין שאני לא רוצה לפרוש מהמקצוע הזה, שהוא מהות חיי, אבל אני מעדיפה להילחם על תפקידים בדרך שלי".
כלומר?
"בשקט. לאט. הנמכתי פרופיל באינסטגרם. ברחתי מכל חשיפה. בהתחלה חשבתי שאף אחד לא ישים לב לזה שאני מתחת לרדאר, אבל עם הזמן זה פגע בי מאוד. היום, כדי לקבל תפקיד את חייבת להיות מפורסמת וזה בניגוד לאופי שלי".
הבנת מה עובר עלייך?
"ברור. סבלתי מחרדות ומדיכאון. ניסיתי כל מיני טיפולים, ובשנתיים האחרונות אני מטופלת בדי-בי-טי. זה טיפול דיאלקטי, שמבוסס על מדיטציות ומיינדפולנס, ובו אני לומדת מחדש לנהל את החיים שלי. פעם בשבוע אני נפגשת עם מטפלת ופעם בשבוע אני נפגשת עם מנחה שמלמדת אותי כל מיני מיומנויות".
כמו?
"האינסטינקט הראשוני שלי היה לוותר על הראיון, לא לבוא, לבטל. אבל מצד שני היה בי את הרצון לצאת מעצמי, לחזור ולפרוח. כשאני ממש עצובה אני מכריחה את עצמי לחייך במשך שלוש דקות עד שהחיוך המזויף נטמע בתוכי".
וזה עובד?
"עובדה. לא הפסקתי לעבוד. לא הייתי מצליחה לעשות את זה בלי שיטת הגם וגם - ביד אחת להחזיק את החרדות והדיכאון וכל הרע וביד השנייה לאחוז במשחק, באמנות וביצירה. בתחילת המשבר גם הכרזתי שגמרתי עם המסך, שאני לא מוכנה לראות מצלמה, רק תעזבו אותי בשקט. עם הזמן, בזכות הטיפול, ובזכות כדור נוגד דיכאון שחצי מהמדינה צורכת, ובזכות האהבה שנכנסה לחיי, הרגשתי שאני מתחזקת. מדי פעם העזתי להגיד בקול רם שבא לי לחזור לעבוד".
גם היום יוצא לך לשמוע משפטים כמו "כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה"?
"פחות, יש לי ותק של 18 שנה תעשייה, אבל לפעמים עדיין יש. ובכל פעם זה פותח את הפצע שאולי לא יגליד לעולם. למה שמישהו לא יעלה בדעתו שבמקרה, אני גם טיפ-טיפה מוכשרת?"
"במשך שנים סחבתי את התחושה שאני לא שווה כלום ושבלי שם המשפחה שלי הייתי אפס. מה שאמרו עליי והדרך שבה התייחסו אליי היה כמו חומר רע שהצטבר בתוכי, עד שבגיל 21 הכל התפוצץ. הרגשתי שאני מאבדת את הזהות שלי"
הלוק של פדרמן מתעתע. לשמחתה. "ברחוב, חבר'ה גדולים ממני כל הזמן אומרים לי 'גדלנו עלייך'. בהתחלה צחקתי, אני עוד לא בת 25 ו'גדלנו עליך' זה משהו שאומרים לבן 50. התברר שבגיל 12, כשצילמתי את 'גויאבות', הם היו ארבע שנים מעליי וככה יצא שבאמת גדלנו ביחד. מצד שני, אני עדיין מקבלת אודישנים לסרטי תיכוניסטים. סבבה מבחינתי".
אחד מסרטי התיכוניסטים האלו הוא 'תיכון מגשימים', שמסתמן כלהיט של הקיץ. כמו סרטו הקודם של הבמאי והתסריטאי עמית אולמן ('העיר הזאת'), גם הפעם מדובר באופרת ראפ קולנועית, שבה כל הדיאלוגים מחורזים. "זו פרודיה על סרטי תיכוניסטים ואני חברה של יעל שלביה, בקבוצת 'המקובלות'. בגלל שראיתי ואהבתי את 'העיר הזאת', הכרתי את הקונספט של אולמן - הוא לוקח שלושה-ארבעה שחקנים לדמויות המרכזיות וכל השאר אלה דמויות ממש קטנות. קראתי את התסריט, נראה לי מגניב".
ממש במקביל, היא משתתפת גם ב'סרט כחול לבן', שעלה בהפרש של שבוע והוגבל לצופים בני 14 פלוס. הסרט הזה הוא קומדיה מטורללת ונועזת של רובי דואניאס, על זוג מבוגרים (עירית בנדק ואורי גוטליב) שמתקשים להתמודד עם יוקר המחיה ושמחים כשבנם הקולנוען (גל אמיתי) מציע להם פרנסה מהצד – לשחק בסדרת טלוויזיה על זוג מבוגרים שמביימים סרטים ארוטיים להנאתם. "ואני לילך, השחקנית בסרט הארוטי", מספרת פדרמן. "מעבר לעיסוק במיניות ובדימוי הגוף, היא מתמודדת עם שאלות גורליות כמו מה היא מוכנה לעשות בשביל להגשים את החלום שלה ואיפה הגבולות".
נאיה פדרמן
(צילום: טל שחר)
שלוש שנים אחרי הצילומים, היא לא זוכרת אם הייתה מתאמת אינטימיות על הסט, "אבל ההפקה שמרה עליי והרגשתי מאוד מוגנת. בכל הזדמנות כיסו אותי, אפילו בהפסקה קצרצרה שמו עליי חלוק. בצילומים הוציאו את כולם מהסט, נשארנו רק אני, גל והצלם, אפילו הבמאי ישב בחדר אחר. שאלו אותי שוב ושוב אם אני בסדר, אם אני בנוח, והייתי בתחושה טובה. רק לפני כמה ימים ראיתי את הסרט בפעם הראשונה ונקרעתי מצחוק, יש משהו בקומיוּת שמקליל את הקטע המיני. לדעתי, הסרט הזה הוא אסקפיזם מטורף, בדיוק מה שהקהל הישראלי צריך עכשיו, ואני יכולה רק לקוות שלא יקומו פרימיטיבים שינסו לעצור אותו בטענה שהוא יותר מדי נועז".
זה לא מביך לראות את עצמך חשופה ככה על מסך גדול?
"להפך, אני מאוד גאה בעצמי. לא הרבה שחקניות היו מסכימות לעשות את זה. יש לי גבול שאותו לא הסכמתי לעבור, אבל מבחינתי זה היה לקפוץ למים הכי עמוקים - 'כל כך רצית לעשות פרויקטים למבוגרים? קבלי ותתפשטי, סקס זה חלק מדרישות התפקיד'. גם השחקניות הכי גדולות בהוליווד עושות דברים כאלה".
מה סבא היה חושב אם היה רואה את הסרט?
"בואי נגיד את זה אחרת. אם סבא היה בחיים לא הייתי מאפשרת לו לצפות".
"ממש לפני שהוא נפטר זכיתי ברגע נדיר: סבא אמר לי, 'תקשיבי, עצרו אותי באיזה בית קפה ואמרו לי, 'נכון שאתה סבא של נאיה?' שנינו הרגשנו שזאת סגירת מעגל"
אחרי כל התהליך שעברה, היום היא כבר מרגישה בשלה אפילו לקמפיינים ברשת. "עד היום אמרתי לא, אבל אם זה מה שאצטרך לעשות כדי לעזור למשפחה הפרטית שלי להתקיים אני אעבוד באינסטגרם, בגבולות הטעם הטוב. ממשחק בקולנוע ובטלוויזיה אי-אפשר להתפרנס. אנחנו לא בהוליווד, אנחנו בישראל, בגלל זה גם פתחתי את 'נאיה', נרות שמיוצרים בעבודת יד וכל כלי הוא אחד ויחיד. כבר חמש שנים אני עובדת על הפרויקט, זה היה חלק מהתהליך הטיפולי שלי. הקמתי את העסק בשיתוף פעולה עם 'נערי האור', עמותה לנוער בסיכון. בשלב הראשון זאת חנות באינטרנט ועם הזמן אעשה פופ-אפים".
לפני חודשיים התחתנה עם שון דורון (35), די-ג'יי, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי בינלאומי. "הכרנו כשהייתי בת 18, הוא ניגן במסיבת יום ההולדת שלי שהייתה במועדון בהרצליה, ומאז שמרנו על קשר רופף אבל תמיד ידעתי שהוא יהיה בעלי".
איך?
"אני לא יודעת להסביר את זה, ברור שזה נשמע קלישאתי, אבל באמת באמת, תמיד חשבתי עליו, והסתבר שגם הוא הרגיש ככה. לפני שלוש שנים שון ראה בתקשורת שנפרדתי מדוגמן שאני מעדיפה לא להזכיר את השם שלו וכתב לי 'אני פה בשבילך, לעזור לך, לתמוך בך'. התגובה שלי היתה 'על מי אתה עובד?' והוא ביקש 'חכי לי, תני לי הזדמנות אחת להיפגש איתך, אני יודע שאת נתפסת מהר'.
פרימיירה תיכון מגשימים
(צילום: ענת מוסברג)
מה זה 'נתפסת מהר?'
"מגיל 15 כמעט אף פעם לא הייתי לבד. באותה תקופה הייתי חודש בלונדון, ושון בארה"ב, ודיברנו בפייס-טיים כמעט כל היום. נפגשנו כשנחתנו בארץ. באתי לדירה של שון, בנווה צדק, הוא פתח לי את הדלת כשבידו מפתח ואמר 'מהיום אנחנו גרים ביחד'. אמרתי 'עוד לא הכרנו מספיק' הוא ענה 'לא, עוד לא הבנת, את הולכת להיות אשתי'".
