ברני טופין כתב המון מילים שאלטון ג'ון הלחין והפך ללהיטים. מבין כל המילים הרבות שכתב עבורו, טופין הבין כבר לפני חמישים שנה, שסליחה היא כנראה המילה שהכי קשה לומר אותה, וזה מתוך יותר מ-200 אלף המילים שיש באנגלית.
הקביעה של טופין נכונה גם לשפה העברית. לפני וגם אחרי הבלדה הקלאסית של הצמד ההוא, נכתבו כאן לא מעט שירים שיוצריהם ביקשו לבטא תחושת צער וחרטה בתקווה שהנמען או הנמענת יסכימו לפתוח אחריהם דף חדש. לכבוד יום כיפור חזרנו לעשרה מהיפים שבהם.
שעת החרטה: שלמה ארצי (1981)
"חצות" של שלמה ארצי הגיע לחנויות התקליטים בקיץ 1981, אך במהותו הוא אלבום סבנטיז. האקורדים הרבים שבשירים; הגישה הג'אזית-רוקית ששחררה חבל ארוך לנגנים (ובהם בין היתר משה לוי בקלידים ודריו מלכי בסינטיסייזר פרופט, אלון הלל וטל ברגמן בתופים, איתן גדרון בבס, מורדי פרבר בגיטרות, שם טוב לוי בחליל וירוסלב יעקובוביץ בסקסופון); והעיבודים האווריריים של יאיר שרגאי – כולם נטועים בעשור הקודם.
"חצות" עוסק ברגע שבו המחר הופך להיום מזמין ניתוח לאחור, בדומה לתמונת הזמר המונצח במבט מהורהר עם סיגרה דולקת ביד על העטיפה האחורית של התקליט. אחד מהשירים היותר יפים באלבום, המאפיין את ימי ה"נה נה נה" של ארצי, הוא "שעת החרטה". שעה שמגיעה אחרי הופעה (אולי כזו שנערכה בצוותא?). לבד בחושך, כשארצי נמצא במצב שבו "כשהאורות מאחוריך, ודרך ארוכה עוד לפניך בלי קיצור, הרגשת איך נמלא, פתאום הלילה כמו חייך, בסימני שתיקה, בסימני איחור", הוא מבין שהגיע השעה להתחרט ולמצוא את הדרך לבקש סליחה.
פאר טסי
(צילום: דנה קופל)
סליחה: פאר טסי (2013)
שנה וקצת לפני שפאר טסי הוציא את "דרך השלום" והפך את המדינה, וכעשר שנים לפני הקאמבק המפואר (והמוצדק) שלו בעשור הנוכחי עם טרילוגיית אלבומי "רדיו שטח", היה לזמר הצעיר שהוא היה באותם ימים אלבום ראשון, מעט נשכח. את "סליחה", מהשירים היפים בו, כתבו טל שגב ויעקב למאי. זוהי בלדה ים-תיכונית שיודעת בדיוק מה גרום למיתרי הרגש לרטוט. כמתבקש, יש כאן לא מעט דרמה כבושה ופאוזות קטנות שנועדו להעצים את המתח. אבל כשטסי הצעיר שר שם בין היתר "סליחה על שפגעתי בך סליחה, הרי הכל מאהבה, לא התכוונתי כלל", אפשר להאמין לו.
יצחק קלפטר ז"ל
(צילום: תומריקו)
סליחה חבר: יצחק קלפטר (1984)
"לבד" שיצא ב-1984 הוא הפרק האולפני היותר עגמומי מבין שלושת האלבומים שיצחק קלפטר הוציא במהלך שנות השמונים. האלבום היפה והמעט נשכח הזה שבו קלפטר חתום על כל המילים והלחנים, הגיע לאחר שיתוף הפעולה המוצלח שלו עם אריק איינשטיין. לאורך שירי "לבד", הגיטריסט שתמיד נתפס קצת כטיפוס מופנם, נשמע קרוב מאי פעם אל המאזין. מנגן יפה אך לא ממעט בדיבור (שניים מהקטעים כאן הם אינסטרומנטליים). ב"סליחה חבר", אחד משירי האלבום שבכל זאת לקצת זמן שידור ברדיו אז, קלפטר מבקש מחברו שיסכים לסלוח לו אם "פגעתי בך עם טיפשות יהירה" ומסביר ש"הבן אדם לפעמים נכשל, רק אלוהים הוא תמיד מעל".
הטקסט המתנצל והתחינה הכל כך אנושית של קלפטר ("אנא סלח לי, אנא סלח"), מלווים בלחן יפה שמציע גם קורטוב של אופטימיות, בייחוד כשמתחיל תפקיד הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ', המפנה בהמשך את מקומו לטובת סולו גיטרה קצר שאי אפשר לטעות בזהות האדם שמבצע אותו.
נקמת הטרקטור
(צילום: יח"צ)
אדון הסליחות: נקמת הטרקטור (1990)
ולפעמים אפילו לא צריך לומר מילה כדי לבטא חרטה כנה, כפי שהבין כל מי שהאזין לאלבום הבכורה המצוין של נקמת הטרקטור. ב-1990, הרבה לפני שמישהו דיבר על "פופ אמוני" או על האפשרות לחבר בין טקסטים מהמקורות לבין גיטרות חדשות, אבי בללי וחבריו לקחו את הפיוט ששרים בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח לקראת הימים הנוראים, והמציאו אותו מחדש.
הקינה הדתית נפתחת בברכות לגדול שיושב במרומים (אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת, גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת), כשלאחריה מגיעה הבקשה של הקטנים: חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ. ככה זה במשך מאות שנים, עד שהטרקטורים של תחילת הניינטיז הפכו אותה למפץ של סאונד. "אדון הסליחות" שלהם נפתח עם התיפוף המהיר של דני מקוב והסינתי המתכתי של אילן גרין, שמכינים את הקרקע למה שתעשה תיכף הגיטרה של אופיר לייבוביץ', הנתמכת בבס המוצק של בללי. מכאן ועד הסוף מתקבלת מערבולת צלילים שקצת משחקת מחבואים עם הלחן המקורי. הטקסט נותר בספר הסליחות ורק לקראת סיום הקטע האינסטרומנטלי בללי זורק "כואב לי הראש". אולי כי לפני שבאמת מבקשים סליחה, צריך לחשוב כיצד לעשות זאת, וזה כואב.
אדם
(צילום: יובל חן)
מצטער: אדם (1988)
אחרי ההצלחה המטאורית של "סוד", אלבום הבכורה של הזמר אדם, מתבקש היה שיגיע המשך. אדם (חיים כהן במקור), ויזהר אשדות (לחנים והפקה מוזיקלית), מיהרו להעמיד אסופת שירים נוספת שתכה על הברזל החם. "מצטער" עם הפתיחה של הגיטרה האקוסטית היה הלהיט הגדול מהאלבום השני של הזמר – "מרחוק לרחוק". כל שיר טוב חייב הוק, וכאן הוא הגיע דרך השריקה של אדם, המשתמש במילים שכתבה רחל שפירא כדי להסביר לנמענת עד כמה הוא מצטער שלא הקשיב לה בזמן ("לא הייתי מסוגל, לא שמעתי מה אמרת לי, מה אמרת לי אם בכלל"). בהמשך אדם מתחרט על כך שרק כשקלט למה גרמו מעשיו, "כבר הייתה דממה מוחלטת, ודאגתי לך כל כך". ואז הוא מתפלל שבמקום שאותה אחת נמצאת בו היא בכל זאת תוכל לתאר כיצד הוא אומר, או שר, לה שהוא מצטער.
מתי כספי
(צילום: טל שחר)
סליחה: מתי כספי (1988)
מהדינמיקה הייחודית וארוכת השנים שהתקיימה בין מתי כספי לאהוד מנור, נולדו כמה מהרגעים היותר קסומים במוזיקה העברית. האיש של המילים וחברו-שותפו אשר על המנגינות, ידעו כיצד לשדך בין רגש לצליל, כפי שעשו גם בשיר "סליחה" שהופיעו באלבום "אחד לאחד" שכספי הוציא ב-1988. בניגוד להפקות הקודמות והעשירות של כספי באותו העשור, זה היה אלבום אינטימי שבו מרבית השירים בוצעו רק עם פסנתר.
"לא יודע מה לומר, לא רציתי להכאיב. את היום שכבר נגמר, אין לי דרך להשיב", פותח כאן כספי ברכות. לאחר ההקדמה הוא מגיע אל הבקשה "הסירי כעס מליבך ונסי למחול, אל תכי ילד בקרבך, הוא שלך למרות הכל". הבלדה היפה הזו מתארת בחמלה רבה בקשת סליחה שנותרה ללא מענה, כמו גם את התחושה הקשה של זה שלא סלחו לו ("לו היית את כף ידך, על צווארי מניחה, לא הייתי עוד מתבייש, שביקשתי סליחה").
יהודית רביץ
(צילום: שאול גולן)
סליחות: יהודית רביץ (1977)
כשסורקים את השירים שהולחנו בישראל של שנות השבעים, נראה שכמעט כל שיר שני הופיע קודם לכן בספר של משורר או משוררת. גם השיר שחשף ב-1977 את יהודית רביץ בפני חובבי המוזיקה העברית, נכתב כארבעים שנה קודם לכן, במחברת של לאה גולדברג. ברבות השנים חוקרי השירה העברית התקשו להסכים האם המשוררת פונה כאן לאהוב שהוא גם מאהב, או שאולי מדובר בכלל באביה שנשאר בגולה הקרה בזמן שהיא עלתה ארצה בגפה. כך או כך, את מבקש הסליחה גולדברג מתארת כמי ש"באת אלי את עיני לפקוח, וגופך לי מבט וחלון וראי, באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים".
כשהטקסט שכתבה אישה אחת בשנות השלושים הגיעה לאישה ששרה אותו בשנות השבעים — עם הלחן היפהפה ששידך לו עודד לרר לטובת פסטיבל הזמר והפזמון — הוא סידר לרביץ יופי של נקודת פתיחה אדירה לקריירה. תוך פחות משלוש שנים החיילת המשוחררת והדי אלמונית, ששירתה בצוות הווי של חיל ההנדסה הקרבית, הספיקה להשתתף באלבום האדיר של הרכב הפרוג ששת, בזה המיתולוגי של "הכבש השישה עשר", לעבור במופע "ארץ טרופית יפה", לשיר עם אריק איינשטיין, להקליט שני אלבומים ועוד אחד בהופעה עם יוני רכטר.
יואב יצחק
(צילום: אילן חתוכה)
זה הזמן לסלוח: יואב יצחק (1991)
הזמר יואב יצחק לא יכול היה לאחל לעצמו ספתח טוב יותר לקריירה שנמשכת כבר יותר מ-35 שנה, מאשר עם אלבום בכורה שנקרא על שם המגה-להיט שיצא מתוכו – "זה הזמן לסלוח". יצחק הגיע אל הלחן שחיבר נגן העוד הארמני-אמריקאי ארא דינקיג'יאן, מייסד ומנהיג הרכב הג'אז האתני נייט ארק, והפך אותו לשיר כל-ישראלי. Picture, אלבום הבכורה של הלהקה, הגיע בראשית שנות התשעים ללפחות עוד זוג אוזניים ישראליות אחד, כשקטע אחר מתוכו, "השיבה הביתה" שימש כפתיח של "החמישייה הקאמרית". הטקסט העברי של יצחק ששודך ללחן היפה הזה, מבהיר מיד בפתיחה ש"זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח", ומוסיף הבטחה ש"גם אם זה קשה" בהחלט שווה להתאמץ כי "שנינו יחד את הכל עוד נשנה".
ג'וזי כץ
(צילום: שאול גולן)
אני סולחת: ג'וזי כץ (2000)
בקשת סליחה אמיתית היא משימה קשה. ההיענות לה עשויה להיות קשה שבעתיים. בשלהי שנות התשעים, כשג'וזי כץ חזרה לישראל בתום היעדרות ארוכה, היא ביקשה גם לשוב לתעשיית המוזיקה. ב"התשמע קולי", האוסף שיצא בשנת 2000 ועבר בין כמה מתחנות העבר שלה (שברובן ניצב לצידה בעלה לשעבר, שמוליק קראוס, כמו בשיר הילדים של מרים ילן שטקליס "נתפייסה" וב"שוב", ששניהם עוסקים בניסיון להשאיר את הכעס והעלבון מאחור), הופיעו גם שני שירים חדשים. הזכור מבניהם הוא "אני סולחת", שכתב והלחין גלעד שגב, ועיבד יפה חמי רודנר.
בזמר הנוגה הזה, כץ מצהירה בפני המאזין ש"אני סולחת לך", כשברור מיהו הנמען, וגם על מה היא בדיוק מוכנה לסלוח ("על כל השנים, על כל הדמעות, ימים אבודים"), ואפילו מוסיפה ש"אני יודעת עכשיו, זה גם בגללי, והרבה זמן עבר, התשמע קולי?" ועל הדרך גם סוגרת מעגל עם הקלאסיקה של החלונות הגבוהים.
חוה אלברשטיין
(צילום: שאול גולן)
אני מצטערת: חוה אלברשטיין (1970)
לא כל בקשת סליחה מגיעה בעקבות רגע הרה גורל, שקשה למצוא את הדרך חזרה ממנו. ב"אני מצטערת" חוה אלברשטיין הצעירה (השיר הופיע באלבומה "משירי ארץ אהבתי" מ-1970), מבקשת סליחה מכל מי שהיא פגעה בו בעבר ("למי שאמרתי, את מי שגמרתי, למי שקלקלתי את כל הבדיחה — אני מצטערת, אני מצטערת אני מבקשת סליחה").
המילים של לאה נאור, ובעיקר הלחן מעלה החיוך של עמליה רוזן, מבהירים שמבקשת הסליחה כאן לא לוקחת את העניין ברצינות תהומית כי היא "כל כך משתדלת, אז למה תמיד רק אני מקלקלת? מה לעשות שאני כזאת, אני מצטערת מאוד". בין שהיא מתנצלת על ששפכה כוס קפה ובין שהיא מבקשת סליחה בפני כל "מי שרמסתי, את מי שדרסתי, את מי שהרגתי פחות או יותר", מובן שהמעשים לא נעשו במזיד אלא בגלל חוסר תשומת לב. קצת כמו הקול של כוס הזכוכית המתנפצת הנשמע לקראת סוף השיר.
