"אכן, בימים אפלים אני חי", כתב ברטולט ברכט ב-1938 בשירו הידוע 'אל ילדי המחר'. "אלו ימים הם ששיחה / על עצים כמוה כפשע כמעט, / משום שפירושה שתיקה על עוולות רבות כל כך. / אותו איש הפוסע שאנן ברחוב / האם הוא זמין לידידיו / השרויים במצוקה?"
את המילים האלה מביא עכשיו בתרגום חדש לעברית שמעון זנדבנק (93), מגדולי המתרגמים וחוקרי הספרות בארץ, חתן פרס ישראל לתרגום, שכבר תירגם לעברית את היצירות של רילקה, הלדרלין, גתה, קפקא, צלאן, את המחזות של ברכט, את 'סיפורי קנטרברי' של צ'וסר ומחזות של שייקספיר, אנתולוגיות שירה אנגלית וגרמנית, ועוד יצירות רבות וחשובות שמדף הספרים בעברית לא היה שלם בלעדיהן.
כעת רואה אור אסופה שליקט ותירגם, 'אל ילדי המחר' (הספריה החדשה) — מבחר שירים של ברכט, עוצמתי, לעיתים קודר, לעיתים משעשע בקדרותו, מלא בלדות מדממות, אהבות מגוחכות, אגדות על חיילים מתים ואיוולות החיים האנושיים. אלה שירים מהתקופה המוקדמת ומהתקופה המאוחרת שלו, שנבחרו תוך דילוג מכוון על רוב שירתו הפוליטית הידועה.
השנה מלאו 70 למותו, ונדמה שהרלוונטיות של יצירתו רק הולכת ומתעצמת, במיוחד עבור הישראלים שחווים שנים של מלחמה מתמשכת ושל מאבק פנימי על עקרונותיה הדמוקרטיים של המדינה. "השנאה, גם שנאת השפלות, / מכערת פניו של אדם", כותב ברכט. "אבל אתם, בבוא אותו יום / כשהאדם יהיה לעזר לאחיו: / חלו פנינו / וסלחו".
כשקוראים את התרגומים של זנדבנק קשה שלא לחשוב על המסה המפורסמת של ולטר בנימין 'משימתו של המתרגם' מ-1923. הוא כתב בה, בין השאר, על התרגום כסוג של פרשנות מחיה ליצירה. התרגום לא נועד רק להעביר מסר לקוראים, אלא גם — ואולי בעיקר — לחתור אל השפה הטהורה של האנושות, שממנה עשויות כל השפות כולן. לא פעם נדמה שהתרגומים של זנדבנק מהדהדים את השפה הטהורה הזאת, דווקא מפני שהם נשמעים למוזיקה הפנימית ולחוקיות של שפת המקור.
הרומן שלו עם ברכט התחיל לפני 70 שנה, ב-1956 שהיא שנת מותו של ברכט. "הייתי בטיול של החוג לאנגלית בלונדון", הוא מספר, "והברלינר אנסמבל , התיאטרון שהקים ברכט, הגיע לסיבוב הופעות בלונדון — זה היה שבועיים אחרי מותו והם לא ביטלו את ההופעות. אלמנתו, השחקנית הלנה וייגל שיחקה את אמא קוראז', זה היה דבר גדול, לא ראיתי תיאטרון כזה מעולם. נחרת לי בזיכרון איך היא נוסעת עם העגלה ושרה, וכשמבשרים לה על מות בנה היא פוערת פה ולא מוציאה הגה, זה הפך לאייקון של תיאטרון, כמו הזעקה של מונק. אחר כך מנכ"ל הבימה הזמין אצלי תרגום של 'אמא קוראז'', ליא קניג שיחקה אותה, וביקש שאתרגם את 'הנפש הטובה מסצ'ואן' ואת 'אופרה בגרוש' – שלושת המחזות יצאו בעם עובד".
את שירי הקובץ התחיל לתרגם לפני ארבע שנים, עוד לפני 7 באוקטובר ומה שבא בעקבותיו. האסופה הזאת מצטרפת אל קובץ מעולה אחר של שירי ברכט, שתירגם בשעתו בנימין הרשב ונקרא 'גלות המשוררים'. "התרגום של הרשב יפה מאוד", אומר זנדבנק. "היתרון שהיה לו זה חבורת 'לקראת', אנשים כמו וולך ו-ויזלטיר, שאיפשרו מהפך בלשון, שהבוטות והגסות של השירה המוקדמת של ברכט הזמינו. לי לא היה היתרון הזה, כי אין היום מהפכה בלשון של השירה העברית. אבל בכל זאת אוצר המילים השתנה. למשל, יש שיר ידוע 'האגדה על החייל המת' שעורר זעם נורא בגרמניה והיה אחת הסיבות שברכט ברח משם. החייל כבר מת אבל הדוקטור בא ובודק את הקבר. בנימין הרשב תירגם: הרופא בדק את האיש היטב / או מה שממנו נותר, / ומצא שהוא כשר לקרב / אך נמלט מאימת הצאר. אני תירגמתי: הדוקטור בדק אותו כנדרש / או את מה ששרד מן המת, / והדוקטור קבע שהוא או קיי / והוא סתם סרבן משתמט. כל המילים האלה, אוקיי סרבן ומשתמט לא היו אז והיום יש להן הדהוד אחר, בהקשרים פוליטיים".
תירגמת מחדש גם כמה שירים שהרשב תירגם בזמנו.
"נכון, וזו הייתה בעיה כי התרגומים שלו יפים מאוד, אז בחרתי בדרך כלל דברים שהוא לא תירגם, אבל יש דברים מפורסמים, הבלדות, הילד שרצח את הוריו או המטפלת שהרגה את התינוק שלה. יש שם כוח מבחינה חברתית, שירים שהם כמו מחזות, הם מראים את האסון של הקפיטליזם. בזה עוסקת יצירתו. אמא קוראז' שמוכנה להקריב את ילדיה למען בצע כסף, או הנפש הטובה שמוותרת על המין שלה והופכת לבן דוד שלה כדי שלא ללכת לאיבוד בחברה קפיטליסטית".
יש בקובץ הרבה שירים אנטי-מלחמתיים. כקוראת ישראלית היום, לקרוא את השירים האלה זו חוויה מטלטלת.
"זה מעניין כי אני לא קראתי את זה בחוויה הזאת, אולי כי תירגמתי את השירים עוד לפני המלחמה. הוא ידוע בעיקר כמחזאי אבל הוא גם משורר טוב שכתב כאלף שירים. נזקי הקפיטליזם, שהורס את האנושי שבאדם, זה נושא משותף למחזות ולשירים. אני לא בטוח שהשירה שלו תעמוד לנצח. אני חושב שהמחזות שלו יותר חשובים".
"המתרגם הטוב הוא משורר במסתורין. ולכן כמה שלא תהיה משכוללת, יחסר בבינה המלאכותית האלמנט האנושי. אני מאמין שיודעי דבר יכולים לשים לב להעדר הצד האנושי בתרגום"
זנדבנק נולד בתל אביב ב-1933, למד בתיכון חדש, והתחיל ללמוד צרפתית ולתרגם בגיל 14. את שירותו הצבאי עשה בחיל מודיעין במפקדת פיקוד הצפון בנצרת. "אלה היו ימים שיגאל ידין היה רמטכ"ל, משה דיין היה מפקד פיקוד צפון, והבוס הישיר שלי היה אריק שרון. הוא היה קמ"ן".
אחרי האוניברסיטה נרשם ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, וסיים שם דוקטורט. הוא לימד שנים רבות, כיהן כראש החוג לספרות השוואתית, פירסם שורה של ספרי מחקר ובהם 'שתי בריכות ביער' על מקבילות בשירה העברית ובשירה האירופית (צמדים כמו ביאליק ורילקה או אליוט וזך), 'מגמות יסוד בשירה המודרנית', 'שירת הברוק האירופית' ו'לעשות שיר משיר', והוא פירסם גם ממואר ושני ספרי פרוזה.
באוניברסיטה הוא פגש את אשתו תרצה. "מי שלמד ספרות אנגלית היה חייב בשפה זרה נוספת, החלטתי ללמוד יוונית עתיקה, ובתור להירשם לקורס ביוונית עתיקה עם המורה המיתולוגית רעננה מרידור – עמדה נערה, התחלנו לדבר, הזכרתי את תיכון חדש ואת העובדה שיעקב בהט הציע לי במקום בחינת בגרות לכתוב עבודה על ויליאם בטלר ייטס המשורר האירי הגדול. היא פקחה עיניים, התברר שהיא אמריקאית ופעם ראשונה בחיים היא רואה ישראלי שיודע מי זה ייטס. כעבור כמה שנים התחתנו". תרצה נפטרה לפני שנים אחדות. יש להם שלוש בנות, עפרה, רחלה ונעה, ושמונה נכדים.
ברטולט ברכט
(צילום: Keystone/Getty Images)
בפרפרזה לשאלה כיצד נעשה אדם אבות ישורון, כלומר למשורר שהוא, אפשר לשאול את זנדבנק כיצד נעשה אדם מתרגם. אולי זה בזכות אמו, ששלחה אותו כשהיה בן 14 לשיעורים פרטיים בצרפתית. "המורה היה איש משכיל שידע צרפתית אבל לא ידע הרבה על איך מלמדים", מספר זנדבנק, "אז במקום ללמד אותי תחביר ופעלים הוא ישר קרא איתי את רמבו ואת ורלן, ואני הוקסמתי מהצליל. השיר הראשון שתירגמתי היה של ורלן, 'הירח הלבן מאיר בתוך היער, מכל ענף בוקע קול, הוי אהובה'".
מה גרם לאמא שלך לשלוח אותך ללמוד צרפתית?
"אלה היו ימים אחרים, זה היה בסוף שנות ה-40. למדתי בתיכון חדש, כל המורים היו דוקטורים, עם טוני הלה המפורסמת. יעקב בהט. דוגמה שאי-אפשר להעלות אותה כיום על הדעת: כשהייתי בשביעית טוני הלה ביקשה ממני לקרוא את 'הולדת הטרגדיה' של ניטשה בגרמנית ולהציג את הספר בכיתה. ישבתי חודשיים עם אמא שלי וקראתי איתה בגרמנית ואיכשהו הצגתי את זה בכיתה. ההורים שלי היו ממוצא מזרח-אירופי. אבא שלי היה גליציאנר, ואמא שלי כבר נולדה בגרמניה להורים שבאו מפולין".
איך נעשה אדם מתרגם?
"הוא מוקסם מהצליל של השפה הזרה ומנסה להעביר את זה לעברית. זה מה שקרה לי עם הצרפתית, אף על פי שלא נעשיתי מתרגם מצרפתית אבל זה הדבר הראשון שנתן לי את הדחף, הצליל. טוב, ניסיתי כמובן לכתוב שירה משלי, גם בתיכון וגם בצבא, אבל כשאני משווה את התרגומים לשירים שכתבתי, התרגומים עולים על השירים, ועשיתי בשכל שהחלטתי שאני לא משורר".
מה היה התרגום הגדול הראשון שלך?
"'סיפורי קנטרברי' של צ'וסר. עבדתי על זה שלוש שנים, יש שם 17 אלף שורות מחורזות, קיבלתי את פרס ישראל על זה. זו הייתה יצירת ענק. אני לא חושב שמישהו קורא את זה היום, אולי בחוגים לספרות, אולי. אני רואה שחזרו עכשיו ל'עלילות גלגמש' מאכדית, אז אולי יש לזה עוד קוראים".
שמעון זנדבנק
(צילום: אלכס קולומויסקי)
תמיד יש שאלה מיהו המתרגם הטוב יותר: המלומד או המשורר.
"לא חייבים להיות משורר כדי לתרגם שירה אבל צריך את הרגישות לצליל ולמקצב. המתרגם הטוב הוא משורר במסתורין. הוא משורר שהיה שמח להיות משורר אבל לא הלך לו, אז הוא נהיה מתרגם. משורר בדרך כלל מדבר על עצמו. מתרגם פטור מעצמו. הוא מדבר על אחרים, הוא תופס מקום של מישהו אחר, נכנס לנעליים של מישהו אחר, ואולי פשוט הוא מעדיף שלא לחשוף את עצמו. מכל מיני סיבות. מסיבות פסיכולגיות מסוימות, או סיבות אחרות שאני לא יודע".
באיזה תרגום שלך אתה הכי גאה?
"אולי בשירה המטאפיזית, ג'ון דאן, משוררים דתיים מהמאה ה-17 שהכוח שלהם הוא באימג' אבל היו קרובים לליבי גם מפני שלמדתי בחוג לאנגלית, זה היה המקצוע שלי, וגם הייתה לי התאהבות בדת שלהם. כשאני חושב על ג'ון דאן אני חושב בעיקר על העורב ואהובתו כשתי רגליים של מחוגה, היא הרגל שעומדת במרכז והוא יוצא לנדודיו בעולם, מפני שהיה דיפלומט, ואף על פי שנדמה שהיא לא קיימת בשבילו היא בעצם מסתובבת יחד איתו. זה אופייני מאוד לשירה המטאפיזית האנגלית של המאה ה-17, הדימויים המחוכמים האלה".
אילו מתרגמים נוספים אתה מעריך?
"אני חושב שזה סקנדל שעד היום אהרן שבתאי לא קיבל את פרס ישראל, ושהלית ישורון לא קיבלה את פרס ישראל, שתרגום פרוסט שלה זה דבר אדיר, וקשה יותר מכמה דברים שתירגמתי לפחות מבחינת תחביר ומבחינה סמנטית".
זה מסיבות פוליטיות?
"כן, אני בטוח".
ואי אפשר שלא לשאול על הבינה המלאכותית שמשתלטת על התרגום.
"כמה שלא תהיה משכוללת, יחסר בבינה המלאכותית האלמנט האנושי. אני מאמין שיודעי דבר יכולים לשים לב להעדר הצד האנושי בתרגום. יכול להיות שיום אחד זה ימלא את מקומנו, המתרגמים, בפרוזה פופולרית או בספרות טכנית. אבל לפי שעה, בייחוד במה שקשור לשירה, זה לא מדאיג. גם אני ניסיתי פעם את הבינה, ושאלתי על בית בשיר אנגלי שלא הבנתי. אבל התוכנה בלבלה את זה עם שיר אחר ונתנה פירוש אבסורדי לגמרי. מאז לא התנסיתי בזה יותר".
שירים - ברטולט ברכט. מגרמנית: שמעון זנדבנק
סונֶטה
וּמִלְחָמָה עַכְשָׁו. קָשָׁה יוֹתֵר דַּרְכֵּנוּ.
אַתְּ, שֶׁחָבַרְתְּ אִתִּי לָלֶכֶת בָּהּ בַּדֶּרֶךְ,
אִם צָרָה אוֹ רְחָבָה, תְּלוּלָה אוֹ מְשֻׁטַּחַת,
וּשְׁנֵינוּ תַּלְמִידִים וְכֵן מוֹרִים גַּם יַחַד,
וּשְׁנֵינוּ נִמְלָטִים וּלְמַטָּרָה אַחַת —
דְּעִי אֶת שֶׁאֵדַע: הַמַּטָּרָה
הִיא-הִיא הַדֶּרֶךְ. וְאִם יִפֹּל אֶחָד
וְהַשֵּׁנִי יָנִיחַ לוֹ לִפֹּל, וְרַק
יַחְתֹּר לַמַּטָּרָה, זוֹ תֵּעָלֵם
לֹא מְזֻהָה וְלֹא-נוֹדַעַת, וְהוּא
יָרוּץ קְצַר-נְשִׁימָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ
לְבוֹר אָפֹר, אֲפוּף זֵעָה קָרָה.
לוֹמַר לָךְ זֹאת כָּאן עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ,
אֲנִי עוֹתֵר לְמוּזַת הַשִּׁירָה.
ימים רעים לליריקה
הֲלֹא אֲנִי יוֹדֵעַ: הַמְאֻשָּׁר
רַק הוּא אָהוּב. אֶת קוֹלוֹ
אוֹהֲבִים לִשְׁמֹעַ. פָּנָיו יָפוֹת.
הָעֵץ הַנָּכֶה בֶּחָצֵר
מַשְׁמָע קַרְקַע דַּלָּה, אֲבָל
הָעוֹבְרִים-וְשָׁבִים מְגַנִּים אוֹתוֹ, אֶת הַנָּכֶה,
בְּצֶדֶק.
אֶת הַקָּיָאקִים הַיְרֻקִּים וְהַמִּפְרָשִׂים הָעַלִּיזִים שֶׁבַּמִּפְרָץ
אֵינִי רוֹאֶה. מִכָּל אֵלֶּה
אֵינִי רוֹאֶה אֶלָּא אֶת רִשְׁתּוֹ הַקְּרוּעָה שֶׁל הַדַּיָּג.
מַדּוּעַ אֲנִי מְדַבֵּר רַק עַל כָּךְ
שֶׁהָעוֹזֶרֶת בַּת הָאַרְבָּעִים הוֹלֶכֶת עָקוּם?
שְׁדֵי הַנְּעָרוֹת
חַמִּים כְּמֵאָז וּמֵעוֹלָם.
שִׁיר מְחֹרָז
בְּעֵינַי הוּא שַׁחְצָנוּת.
בְּתוֹכִי נִלְחָמִים זֶה בָּזֶה
קֶסֶם עֵץ הַתַּפּוּחַ הַפּוֹרֵחַ
וְהַפַּלָּצוּת מִנְּאוּמָיו שֶׁל הַצַּבָּעִי.
אֲבָל רַק הָאַחֲרוֹנָה
דּוֹחֶפֶת אוֹתִי לְשֻׁלְחַן-הַכְּתִיבָה.
אל ילדי המחר
1
אָכֵן, בְּיָמִים אֲפֵלִים אֲנִי חַי.
מִלָּה שֶׁל יֹשֶר-לֵב הִיא אִוֶּלֶת. מֵצַח חָלָק
מַשְׁמָע קֵהוּת. הָאִישׁ שֶׁצּוֹחֵק,
עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְאָזְנָיו
הַחֲדָשׁוֹת הַנּוֹרָאוֹת.
אֵילוּ יָמִים הֵם שֶׁשִּׂיחָה
עַל עֵצִים כָּמוֹהָ כְּפֶשַׁע כִּמְעַט,
מִשּׁוּם שֶׁפֵּרוּשָׁהּ שְׁתִיקָה עַל עַוְלוֹת רַבּוֹת כָּל-כָּךְ.
אוֹתוֹ אִישׁ הַפּוֹסֵעַ שַׁאֲנָן בָּרְחוֹב
הַאִם הוּא זָמִין לִידִידָיו
הַשְּׁרוּיִים בִּמְצוּקָה?
נָכוֹן: עוֹדֶנִּי מַרְוִיחַ אֶת לַחְמִי
אֲבָל הַאֲמִינוּ לִי: אֵין זֶה אֶלָּא מִקְרֶה. דָּבָר
מִמַּה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֵינוֹ מַקְנֶה לִי אֶת הַזְּכוּת לֶאֱכֹל לָשֹבַע.
פָּסְחוּ עָלַי בְּמִקְרֶה (אִם מַזָּלִי לֹא יְשַׂחֵק לִי
אֲנִי אָבוּד).
אוֹמְרִים לִי: אֱכֹל וּשְׁתֵה! שְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדְךָ!
וְאוּלָם אֵיךְ אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וַאֲנִי גּוֹזֵל אֶת פַּת-לַחְמִי
מִפִּיו שֶׁל מְזֵה-הָרָעָב, וְכוֹס
הַמַּיִם שֶׁלִּי חֲסֵרָה לַצָּמֵא?
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה.
גַּם לִהְיוֹת חָכָם הָיִיתִי רוֹצֶה.
בִּסְפָרִים עַתִּיקִים נֶאֱמָר, אֵיזֶהוּ חָכָם:
הַמִּתְרַחֵק מִן הַמָּדוֹן שֶׁבָּעוֹלָם וּמְבַלֶּה
אֶת קִצְבַּת חַיָּיו בְּלִי פַּחַד,
מִסְתַּדֵּר בְּלִי אַלִּימוּת,
גּוֹמֵל טוֹב לְרַע,
אֵינוֹ שׁוֹקֵד עַל מַאֲוַיָּיו אֶלָּא מִתְעַלֵּם מֵהֶם,
הִנֵּה זֶה הוּא הֶחָכָם.
וְכָל זֶה אֵין בְּיָדַי לַעֲשׂוֹת:
אָכֵן, בְּיָמִים אֲפֵלִים אֲנִי חַי.
2
אֶל הֶעָרִים הִגַּעְתִּי בְּיָמִים טְרוּפִים
כְּשֶׁשָּׂרַר רָעָב.
אֶל בֵּין הַבְּרִיּוֹת הִגַּעְתִּי בִּימֵי מֶרִי
וְחָבַרְתִּי לַמֶּרֶד.
כָּךְ עָבְרוּ עָלַי יָמַי
שֶׁנִּתְּנוּ לִי עַל אֲדָמוֹת.
אֶת פַּת-לַחְמִי אָכַלְתִּי בֵּין הַקְּרָבוֹת,
לִישֹׁן שָׁכַבְתִּי בֵּין הַמְרַצְּחִים,
אַהֲבָה עָשִׂיתִי כְּמוֹ לֹא-אִכְפַּת,
וּבַטֶּבַע הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּקֹצֶר-רוּחַ.
כָּךְ עָבְרוּ עָלַי יָמַי
שֶׁנִּתְּנוּ לִי עַל אֲדָמוֹת.
הַדְּרָכִים הוֹלִיכוּ בְּיָמַי אֶל הַבִּצּוֹת,
שְׂפָתִי הִסְגִּירָה אוֹתִי לַמְרַצְּחִים.
רַק מְעַט הָיָה בְּיָדַי לַעֲשׂוֹת, אֲבָל הַשַּׁלִּיטִים,
קִוִּיתִי, הָיוּ יוֹשְׁבִים יוֹתֵר לָבֶטַח עַל מְכוֹנָם
בִּלְעָדַי. כָּךְ עָבְרוּ עָלַי יָמַי
שֶׁנִּתְּנוּ לִי עַל אֲדָמוֹת.
הַכֹּחוֹת הָיוּ דַּלִּים. הַמַּטָּרָה
מְרֻחֶקֶת מְאֹד.
גְּלוּיָה הָיְתָה לָעַיִן, אֲבָל בִּשְׁבִילִי
בִּלְתִּי-מֻשֶּׂגֶת כִּמְעַט.
כָּךְ עָבְרוּ עָלַי יָמַי
שֶׁנִּתְּנוּ לִי עַל אֲדָמוֹת.
3
אַתֶּם, שֶׁתִּנָּצְלוּ מִמֵּי הַמַּבּוּל
בָּהֶם טָבַעְנוּ,
תְּנוּ דַּעְתְּכֶם,
כְּשֶׁתְּדַבְּרוּ עַל חֻלְשׁוֹתֵינוּ,
גַּם עַל הַיָּמִים הָאֲפֵלִים
שֶׁנִּמְלַטְתֶּם מִפְּנֵיהֶם.
שֶׁהֲרֵי הָלַכְנוּ, הֶחֱלַפְנוּ אֲרָצוֹת יוֹתֵר מִזּוּגוֹת נַעֲלַיִם,
דֶּרֶךְ מִלְחֲמוֹת הַמַּעֲמָדוֹת, נוֹאָשִׁים
מוּל עָוֶל לְלֹא מֶרִי.
עִם זֹאת נֵדַע:
הַשִּׂנְאָה, גַּם שִׂנְאַת הַשִּׁפְלוּת,
מְכַעֶרֶת פָּנָיו שֶׁל אָדָם.
גַּם הַזַּעַם נֹכַח הָעָוֶל
מַצְרִיד אֶת הַקּוֹל. הוֹ, אֲנַחְנוּ
שֶׁבִּקַּשְׁנוּ לְהַכְשִׁיר אֶת הַקַּרְקַע לִידִידוּת —
אֲנַחְנוּ-עַצְמֵנוּ לֹא יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת יְדִידוּתִיִּים.
אֲבָל אַתֶּם, בְּבוֹא אוֹתוֹ יוֹם
כְּשֶׁהָאָדָם יִהְיֶה לְעֵזֶר לְאָחִיו:
חַלּוּ פָּנֵינוּ
וְסִלְחוּ.
אגדה מודרנית
כְּשֶׁנָּשַׁב הָעֶרֶב עַל שְׂדֵה הַקְּרָב
הֻכָּה הָאוֹיֵב וְהֻכְרַע.
חוּטֵי טֶלֶגְרָף הֵרִיעוּ
וְשָׁלְחוּ לָעוֹלָם אֶת הַבְּשׂוֹרָה.
וְאָז בִּקְצֵה הָעוֹלָם הָאֶחָד
עָלְתָה יְלָלָה, הִתְנַפְּצָה לַמָּרוֹם,
זְעָקָה שֶׁגָּלְשָׁה מִפִּיּוֹת מְעֻוָּתִים
וְנָסְקָה לָרָקִיעַ מֻכַּת-שִׁגָּעוֹן.
אֶלֶף שְׂפָתַיִם הֶחְוִירוּ בְּגִדּוּף
אַלְפֵי אֶגְרוֹפִים נִקְפְּצוּ בְּחֵרוּף.
בַּקָּצֶה הָאַחֵר שֶׁל אוֹתוֹ הָעוֹלָם
עָלְתָה צָהֳלָה, הִתְנַפְּצָה לַמָּרוֹם,
תְּרוּעָה, שִׁגָּעוֹן וְרֶסֶן שָׁלוּחַ,
נְשִׁימָה לִרְוָחָה וְחָזֶה רָווּחַ.
אֶלֶף פִּיּוֹת פָּצְחוּ בִּתְפִלָּה
אֶלֶף יָדַיִם נִצְמְדוּ בְּיִרְאָה.
וְאָז בֶּאֱשׁוּן חֲשֵׁכָה
כְּשֶׁנָּדַמּוּ אוֹהֵב וְאוֹיֵב
שָׁרוּ חוּטֵי טֶלֶגְרָף
עַל אוֹדוֹת הַמֵּתִים שֶׁנּוֹתְרוּ בַּשָּׂדֶה לְבַדָּם —
וְרַק אִמָּהוֹת בָּכוּ
גַּם פֹּה — גַּם שָׁם.
כריכת הספר 'אל ילדי המחר'
