את ההופעה הראשונה שלו, מול קהל של מאות, בגיל 16, חנוך רוזן לא ישכח לעולם. "אני וחבר שלי צביקה אפרת נסענו לאירופה עם תקציב של חמישה דולר ליום וכרטיס מינוי לרכבות", הוא נזכר. "הכסף נגמר לנו אחרי שבועיים. לא היה לנו גרוש יותר והתחלנו לרעוב. בכיכר העיר במינכן ראינו נגני רחוב. הם שמו כובע לפניהם, ואנשים עברו והניחו בו כסף טוב. ידעתי שאני מוכשר בפנטומימה, למדתי אז אצל עמוס ארבל, ועלה במוחי הרעיון להופיע. לקחתי קצת ממה שסמי מולכו, פנטומימאי שהערצתי, עשה, וקצת ממה שלמדתי מעמוס. קניתי חולצת פסים ואיפור, צביקה ביים אותי והסתובב עם פינג'ן בקהל כדי לאסוף כסף".
לא חששת להיכשל?
"אני זוכר את הרגע שבו אני עומד ברחובות מינכן ושואל את עצמי אם אני יכול להופיע מול 400 איש. זה היה פחד הבמה הגדול ביותר שתקף אותי עד היום, וגם הסיפוק הכי גדול. אחרי עשר דקות אתה רואה מאות אנשים סביבך. הקהל עומד בשקט, צופה, מוחא כפיים ושם לנו כסף. התעשרנו. עשינו 300-400 מארק בשעתיים, שזה כמו מאתיים דולר, כשרגע קודם אכלנו מקופסאות שימורים. חזרתי לארץ עם המון ביטחון ואמונה שאני יודע מה אני רוצה. לימים צביקה נהיה פרופסור לארכיטקטורה, כותב ספרים, ואני הפכתי לפנטומימאי ידוע".
מה העצה הכי טובה שקיבלת מאז?
“בגיל 17 חשבתי לנסוע ללמוד פנטומימה בבית הספר של מרסל מרסו בפריז. אבא שלי אמר לי: 'עזוב, אל תלך, שלא תהיה מרסל מרסו קטן, נסה למצוא את הכיוון שלך, את הקול שלך'. קיבלתי את עצתו ולמדתי מכל מיני אסכולות ואצל כל מיני אנשים. אירגנתי לעצמי את הכיוון שלי כדי לא להיות קופי של אף אחד אחר, ואני מקווה שעד היום אני כזה".
× × ×
רוזן (66) הוא הפנטומימאי המפורסם בישראל, ואחד הבמאים המצליחים בארץ. הוא נשוי לרוחה, ואבא לחמישה – גלי מנישואיו הראשונים, דריה ואליה מנישואיו לרוחה, ושני ילדיה של רוחה מזוגיות קודמת – דין ודורינה. הוא נולד בלונדון, גדל בירושלים ולמד בבית הספר הדתי מעלה. אביו, יוסף רוזן, היה שדרן רדיו ומתורגמן סימולטני, שתירגם בין השאר את משפט אייכמן. אמו מרים, בתו של הרב יעקב חנוך סנקביץ', כתבה ספרי לימוד עברית לאולפנים, וספר שירי ילדים בשיתוף עם בנה.
"אבא שלי, שהיה שחקן בנפשו, הגיע מווינה מבית יקי, אבל הוא היה מאוד פתוח", אומר רוזן. "בתור ילד ראיתי בבית את כל החברה הירושלמית על גווניה, שדיברו והתווכחו. אבא אהב הרבה תרבות. הוא היה יושב בראש השולחן, פותח טשרניחובסקי או שייקספיר ומקריא לנו, ואחר כך בוחן אותנו. הוא הרביץ בנו הרבה תרבות. לא תמיד זה היה נחמד, אבל זה היה נסבל. ההורים תמכו בדרך שבה בחרתי, אבל הרבה פעמים אמרו, 'תמצא מקצוע קצת יותר רציני מפנטומימה. לך ללמוד'. אחרי שהם קלטו שזה באמת מה שאני אוהב, הם נתנו לי את ברכתם ומאוד פירגנו".
הבית שגדלת בו היה חילוני, אז למה הוריך שלחו אותך לבית ספר דתי?
"אבא שלי רצה שנהיה קרובים למסורת. בית הספר העניק לי סוג של ידע והיכרות עם העולם היהודי וזה היה חשוב לו מאוד. אני לא זוכר לעומק את התקופה שם, אבל זוכר תפילות משם, למשל את תפילת שחרית. הדואליות בין הבית החילוני לבית הספר הדתי לא תמיד הייתה פשוטה".
איזה ילד היית?
"ילד רגיש, לא מאלו שמשחקים את החלוץ המרכזי בכדורגל. לקחו אותי לשחק את מוצרט הצעיר במוזיאון ישראל. אז שיחקתי את מוצרט כשכל הילדים בשכונה שיחקו כדורגל".
ואיך נתפסת בעיני הבנות?
"היכולת שלי לזוז ולהופיע נתנה לי את האפשרות להיות מסמר הערב. מגיל 18 עד גיל 30 הייתי גם די פיטר פן באופי שלי, לא רציתי להתבגר.
"היו לי המון חברות, כולן מקסימות. הייתי שובב לא קטן. התחתנתי בפעם הראשונה בגיל 32 עם ענת, והנישואים הסתיימו אחרי שלוש שנים. ענת בחורה מקסימה, פסיכולוגית, אנחנו בקשר טוב, אבל לא התאמנו אחד לשני. גם גלי, הבת שלנו, אומרת את זה, והיא צודקת".
למה חיכית עד גיל 32 כדי להתחתן?
"כי הייתי סוג של פיטר פן. גם תפסו אותי בתור ילד פלא, שממלא אולמות לבד ונוסע לברודוויי, אז כנראה רציתי לדחות את הקץ כמה שיותר ולשמור על הנעורים. עם הזמן הבנתי שאני לא רוצה להישאר פיטר פן לנצח, זה נראה פתטי. נסעתי, ביליתי, נהניתי, והגיע הזמן להיות רציני. די, מיציתי את החופש. הרגשתי שאני רוצה ילדים. ילדים זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי".
איך אתה וענת הכרתם?
"היא שמה לי מכתב בתיבת הדואר עם כדור טניס, וכתבה, 'עכשיו הכדור במגרש שלך'. התקשרתי אליה, כמובן".
"היו אמנים שהופיעו בפסטיגל ואחרי שנה–שנתיים נעלמו, אבל לא אגיד לך שמות. לכן אני אומר להם, 'חבר'ה, תיהנו מהרגע, אל תשחקו אותה כוכבים ותבואו עם דרישות מוגזמות'. האמן צריך לשמור על צניעות ולא כולם מבינים את זה"
עם רוחה, מטפלת רגשית עסוקה, הוא מוכיח שהוא חזק גם ברומנטיקה. "אני אוהב לכתוב לה פתקאות", הוא אומר, קורא כמה מהן מתוך הסלולרי שלו. "זהובת שיער את וכחולת עיניים ועם העור הכי רך בעולם, כמו שיש מאיטליה", הוא כתב באחד מהן. באחרת הוא כתב: "מחבק אותך ללא מילים. את יודעת לקרוא הכל. מלטף אותך במבט ומתפוצץ מצחוק הכי חזק ממך. את הכי מצחיקה אותי. הכי מרגשת, וכן, אם אסתכל אחורה, יודע שתהיי שם. תני גם את מבט אחורה. אני כאן, אישה קסומה".
מי בעיניך האדם הכי סקסי בעולם?
"רוחה. אני תמיד אומר שהיא נראית כמו ונוס שיצאה מהצדפה. למרות שהיא צעירה ממני רק בכמה שנים, היא נראית מאוד צעירה".
במה שונים הנישואים לרוחה מהנישואים הראשונים?
"לזכותה של רוחה ייאמר שהיא ידעה לחבר טוב מאוד את המשפחה המורכבת הזאת. היא הגיעה מגירושים טעונים, והייתי צריך זמן להתרגל לזה. לקח לי המון זמן עד שהתקרבתי לילדים שלה, ואני מצטער על זה".
אתה איש שתקן. ורוחה?
"אני די שתקן. אומרים שנשים מדברות פי שבעה מהגברים, אז גם רוחה, אבל היא נהדרת. כשדריה נולדה עשינו לה בריתה, והחלטתי שעל הדרך אני אעשה לרוחה הפתעה. הבאתי את להקת האקרובטיקה של אילן גזית, ופתאום כולם יצאו עם שלטים – 'רוחה, התינשאי לי', ורוחה ענתה, נרגשת כולה, 'ברור'. אמרתי, 'במקרה יש לי גם רב רפורמי'. כולנו שמחנו, היו גם דמעות, אבל הילדים קצת היו בשוק שאנחנו מתחתנים, הרי כל ילד רוצה שההורים שלו יחזרו זה לזו. יכול להיות שהיום הייתי עושה את זה אחרת, אבל אני חושב שיש דינמיקה לדברים. אתה רואה את הקשר המדהים בין הילדים והוא מרגש. אנחנו מרגישים שהם יתמכו אחד בשני לתמיד".
× × ×
את הקריירה הפורחת הצליח רוזן לשלב גם בשירות הצבאי, כאשר שירת כפנטומימאי בלהקת פיקוד הדרום. המורה הראשון שלו לפנטומימה היה עמוס ארבל, ואחריו למד אצל קלוד שגרן (רעייתו הראשונה של ג'וליאן שגרן), בוריס סבידנסקי, יורם בוקר, אלה מרסו, אשתו של מרסל מרסו ואטיין דקרו, שהיה המורה של מרסו.
"אשתי הלכה לכיכר החטופים כל שבת ולפעמים הצטרפתי אליה. גם אני רציתי שהם ישתחררו כמה שיותר מהר. האם היא המשיכה משם לפעמים לכיוון קפלן? אולי. אני ירדתי לכיוון קפלן רק בליל גלנט המפורסם. אמרתי שאסור לתת לזה לקרות, ועובדה שהצלחנו"
כשהשתחרר מהצבא, יצא עם תוכנית פנטומימה ראשונה, ובמקביל כיכב לא מעט גם בטלוויזיה. לאורך השנים העלה מופעים רבים, בהם "חנוך רוזן – פנטומימה", "אל תתפוס אותי במילה", "דיבורים זה לא הקול", "בידור ללא מילים", ו"שומר על זכות השתיקה". אבל הקריירה שלו לא הייתה מוגבלת לגבולות ישראל: הוא הופיע ברחבי העולם, והוגדר על ידי העיתונות העולמית כ"נסיך הפנטומימה – היורש של מרסל מרסו".
ב-1988 פרץ מחסום מקצועי: הוא עיבד עם אורי פסטר את המחזמר "פיטר פן", וכיכב בו בתפקיד הראשי - והמדבר - לצד חני נחמיאס וששון גבאי. "כשאורי פסטר הציע לי לשחק בהצגה, הייתי עדיין פנטומימאי", הוא מספר, "נכנסתי לתוך הספר של 'פיטר פן', והוא כל כך נגע בי. הייתי אז בן 28, עדיין לא נשוי ובלי משפחה, מסתובב ומרחף בעולם, וההזדהות הזאת ביני ובין הדמות הייתה מדהימה".
בשבוע הבא יחזור המחזמר לסיבוב הופעות במשכן לאמנויות הבמה אחרי 38 שנה. הפעם, רוזן נשאר מאחורי הקלעים ותופס את מושכות הבימוי ("אני עושה את זה בחרדת קודש"). על הבמה, ששון גבאי יחזור לתפקיד קפטן הוק, ויככב לצד לי בירן כפיטר פן ומשי קלינשטיין כוונדי.
למה החלטתם להעלות שוב את "פיטר פן"?
"זה מחזה נהדר. מכיוון שלישראל לא מגיעים בשנתיים האחרונות מופעים מחו"ל, מפיקים ששכרו את המשכן לאמנויות הבמה לקיץ מצאו את עצמם אובדי עצות. החלטתי לקחת את ההצגה לכיוון שלי, עם המון כבוד למחזמר ולשירים שלו. לא שיניתי בה יותר מדי, אבל כן עידכנו אותה וקצת כיווצנו אותה. הורדנו את הקללות שהיו בגרסה המקורית".
חנוך רוזן עם הקאסט החדש של המחזה 'פיטר פן'
(צילום: ריאן פרויס)
ב-1996 הוא נכנס שוב לדפי ההיסטוריה של הצגות הילדים, כאשר כתב עם אפרים סידון את "ספר הג'ונגל", ממחזות הזמר המצליחים בישראל, וגם ביים את ההצגה. "’ספר הג'ונגל’ היה ההצלחה הראשונה שלי", הוא נזכר, "ציפי פינס באה אליי עם הרעיון אחרי שראתה אותי מביים את 'סיפורו של זרע' בבית צבי. את תום אבני, שליהקנו כמוגלי, ראיתי כמה שנים קודם. אמא שלו באה אליי ואמרה, 'אני חייבת שתראה את הבן שלי, הוא מדהים'. עשיתי פרצוף נחמד ואמרתי, 'בסדר, תביאי אותו'. בא ילד עם קסטות ועשה אחד לאחד את מה שאני עושה. הייתי המום. פשוט ילד מטורף. אחרי שנתיים-שלוש, כשהתחלנו אודישנים למוגלי, אמרתי לציפי שיש אחד באילת שאם הוא שר כמו שהוא זז, אנחנו מסודרים. כולם התלהבו ממנו".
בהמשך, באופן טבעי, הפך לבמאי הבית של מופע הילדים הנחשב והגדול ביותר - הפסטיגל.
פעם הופיעו בפסטיגל מיטב הזמרים בארץ, היום מככבים שם גם כוכבי טיקטוק.
"אתה לא יכול לקחת 11 זמרים שהילדים לא מכירים. הכוכבים של הילדים הם מי ששיחקו למשל ב'השמינייה', כמו אליאנה תדהר, שהיא אישיות ומקסימה וזמרת נהדרת, ולי בירן, שהוא שחקן יוצא דופן. ניסינו תמיד לקחת מגוון של אנשים ולבנות סביבם משהו שיעניין אנשים. אני רוצה את כל המכלול שיעניין הורים וילדים".
הפסטיגלים היום יותר שטחיים? פחות ערכיים?
"ממש לא. בפסטיגל השנה יש לנו את נועה קירל, רן דנקר, החבר'ה מ’קופה ראשית’, שחר טבוך ואמיר בנאי. כל אמן כזה יכול להחזיק תוכנית לבד. נועה קירל מופיעה בפארק הירקון ורן דנקר מככב בקברט. מה שיפה בפסטיגל זה שהוא מזהה כוכבים".
היו אמנים שעבדו איתך בפסטיגל ובדיעבד זו הייתה טעות להביא אותם?
"היו אמנים שאחרי שנה-שנתיים נעלמו, אבל לא אגיד לך שמות. לכן אני אומר להם, 'חבר'ה, תיהנו מהרגע, אל תשחקו אותה כוכבים ותבואו עם דרישות מוגזמות'. האמן צריך לשמור על צניעות ולא כולם מבינים את זה".
פעם הילדים זכרו את השירים הרבה שנים אחר כך.
"גם עכשיו הם זוכרים. יש שירים שהילדים שרים עד היום. את השיר 'לעוף' של הראל סקעת לא מפסיקים לשיר. עד היום נשארו שירים מדהימים מהשנים האחרונות. לכל דור יש את הערגה לשנים שעברו, והאמת נמצאת באמצע. עובדה, הפסטיגל הוא עדיין הדבר הכי גדול בארץ ומצליח בארץ".
× × ×
גם כבמאי הפך רוזן לבינלאומי - בלאס-וגאס נחשב רוזן לאחד מבמאי מופעי הספקטקל הבולטים. המופע WOW – The Vegas Spectacular שביים רץ כבר תשע שנים בלאס-וגאס ורשם יותר מ-4,000 הופעות. המופע משלב אקרובטיקה, קומדיה, אשליות ואפקטים ויזואליים.
מה סוד ההצלחה של המופעים שלך בלאס-וגאס?
"כל הזמן רציתי להגיע ללאס-וגאס. יש במופעים האלה מסכי לדים, מקפצות, הולוגרמות, דברים שאי-אפשר לעשות אותם באולם רגיל. אירגנתי מסביבי קבוצת משקיעים. חלק מהמופעים שעשיתי בווגאס הצליחו בצורה יוצאת דופן והחזירו למשקיעים פי ארבעה ופי חמישה מכספם, ואני חלק מההפקה והמשקיעים.
מופע "וואו" בווגאס
(צילום: רועי ברקו)
"זו כבר נהייתה מין אימפריה. כשהגענו לשם, בהתחלה המפיקים בווגאס הרימו גבה. מאז שפתחנו שם הופעות, נסגרו ונפתחו יותר מ-50 הופעות, ואנחנו עדיין קיימים שם. יש לנו צוות יוצרים מטורף, שלא נופל מה'סירק דה סוליי'. אם הייתי יכול לעשות מופע כמו ‘סירק דה סוליי’, הייתי מרוויח הרבה יותר, אבל אני לא מתלונן".
אפשר לחיות מזה טוב?
"אני לא חושב שכולם כל כך בני-מזל כמוני. הצלחתי להיות מאוד מסחרי. אני לא בן אדם עצלן, אני תמיד אשמח לעשות דברים גדולים יותר ולהוסיף משקיעים. בעולם הבידור, בעולם מחזות הזמר, צריכים לעשות שואו גדול שמחייב תלבושות גדולות ואפקטים. אני יכול להגיד לך שאחת ההצגות שעשיתי בארצות-הברית הרוויחה בשנה הראשונה שלה שלושה מיליון דולר. הדבר שהכי גורם לי אושר הוא לבוא למשקיעים ולהגיד להם, 'הנה, כל כספכם חזר'".
למה פרשת מהפנטומימה?
"הפסקתי להופיע כי הפנטומימה היא בעצם אמנות שקצת משיקה לריקוד. רקדן לא יכול לעשות את הפירואטים שלו בגיל 60, יש גיל שאתה צריך להפסיק. בעבר הופעתי שעה וחצי, שלוש פעמים ביום, ללא אף אדם נוסף על הבמה. אני כבר מזמן לא באותה רמה כמו אז, חייבים להודות בזה. החלטתי שאני רוצה לגמור בשיא, בייחוד כשהדברים האחרים שאני עושה התחילו לגדול".
יש לך יורש?
"אני לא יכול להצביע על מישהו שנחשב היום לפנטומימאי. יכול להיות שפנטומימה כמו שאני עשיתי כבר לא קיימת. פעם היו כאן פנטומימאים כמו יורם בוקר, שייקה אופיר, עזרא דגן, ג'וקי ארקין וישראל גוריון, והיום אין יורשים. אולי אני קצת אשם בזה. הרבה פעמים אמרו לי, 'בוא תפתח בית ספר, תתחיל להקים פה דור חדש', אבל לא עשיתי את זה. לא רק שלא עשיתי, גם לא הקמתי ערוץ יוטיוב שאפשר לצפות בו וללמוד. בעולם יש ליצנים מדהימים שעושים פנטומימה, אבל זה לא אותו אדם שעומד על הבמה ובורא עולם שלם".
חנוך רוזן כפיטר פן
(צילום: צביקה טישלר)
אפרופו יורשים, בתך דריה הולכת בדרכך ובחרה להיות שחקנית.
"כל הזמן אמרתי לילדים שלנו, 'אני לא ממליץ לכם להיות שחקנים, זה מקצוע קשה. אני לא מכיר הרבה שחקנים נורא מאושרים. תנסו להיות מהצד השני, מהכתיבה, מהבימוי’. כשראיתי את דריה בסרט של תום נשר, אמרתי לה, אני מבין למה בחרת בזה. אני נותן לך את ברכתי. היא הייתה נהדרת. פשוט נפלאה. היו לי כמעט דמעות בעיניים. היא שירתה בגלי צה"ל והיא סופר-אינטליגנטית. היא גרה עכשיו בלוס-אנג'לס ומשחקת כל הזמן. היא מתייעצת איתי, אבל לא תמיד שומעת בקולי".
דריה רוזן
(צילום: דנה לביא)
לא תופתע אם יגידו שהיא מצליחה בגלל שהיא הבת שלך.
"אני חושב שלכולם יש את הבעיה הזאת. דריה באמת שחקנית טובה, היא לא התקבלה בזכותי לגלי צה"ל. המבחן שנתנו להם כל כך קשה, אני לא הייתי עובר רבע מזה. היא הייתה מאוד אהובה ברדיו. כל אחד לקח כיוון. הנה, הבת הגדולה שלי בחרה להיות רופאה, הקטן צייר. היום חצי מהכוכבים הם ‘ילדים של’ בכל מקצוע מקבלים את זה שהבן של הסנדלר נהיה סנדלר והבן של החייט נהיה חייט כמו אבא שלו, במשחק – פחות. המון פעמים זה כישרון שעובר. מה הבעיה שהיא הבת שלי?"
דריה הופיעה בעירום בסרט של תום נשר. איך הרגשת עם זה?
"צפינו בזה ביחד ולא הייתה לי בעיה עם זה. זה קשור לטקסט ולסצנה שבסרט. אליה, הבת הקטנה שלי, שהייתה אז בת 17, קצת הייתה נבוכה. האמת היא שלא רואים בסצנה יותר מדי, אבל גם אם הייתי רואה יותר, זה בטח לא היה מפריע לי. אני סומך לגמרי עליה ועל הבחירות שלה".
לפני שנסעה לארצות-הברית, דריה נפרדה מנמרוד קושמרו, בנו של דני קושמרו. ב-7 באוקטובר איבדה את חברתה הטובה ביותר, איילת ארנין ז”ל במיגונית המוות של הנובה. "הן הכירו כשדריה שירתה בגלי צה"ל", הוא אומר. "איילת גרה בגוש משגב, בצפון הארץ, ובמהלך הקורס בגלי צה"ל היא ממש גרה אצלנו בבית במשך חצי שנה. היא הייתה מקסימה ואינטליגנטית וקשובה. היה ביניהן קשר פשוט מקסים, כמו שתי אחיות".
ואז הגיע 7 באוקטובר.
"איילת, שהייתה אחת ההבטחות הגדולות של תאגיד השידור, הייתה בנובה. בהתחלה חשבנו שאולי היא חטופה. כששמעתי שהיא נרצחה, בכיתי. הייתי המום. ניסיתי להביא את דריה במהירות להלוויה, להיפרד ממנה. הייתה אז מלחמה וחששו לנסוע לצפון, אבל דריה אמרה, 'אני חייבת לנסוע, לא מעניין אותי שום דבר, טילים או לא, אני נוסעת'. זה היה רגע קורע לב לראות את דריה ליד הקבר, נפרדת ממנה בדמעות, ואומרת, 'אני לא אוכל להכיר את הילדים שלך, ואת לא תוכלי להכיר את הילדים שלי'. אנחנו מקווים שהיא בשקט למעלה ושטוב לה. בבית שלנו תלוי בכמה פינות ציור נורא יפה שלה שכתוב עליו 'ראיתי ציפור רבת-יופי'".
מה עשית במלחמה?
"הופעתי בכל מקום שיכולתי והתפללתי שיחזירו את החטופים. נעלתי את נעלי הפנטומימה שלי, התחברתי לידידי החמוד קווין רובין, והופענו יחד. גילי וזיו ברמן, שהיו חטופים במשך למעלה משנתיים, היו התאורנים שלנו בפסטיגל, וכולנו דאגנו להם. כשהם הגיעו לאחת ההצגות כולנו נורא התרגשנו".
כשאתה עובד בחו"ל בשנים האחרונות אתה נתקל באנטישמיות?
"לא נתקלתי באנטישמיות. יש לי הרבה קולגות בספרד, איטליה וארצות-הברית. אני רוצה לקוות שהאנטישמיות לא כל כך גדולה כמו שמספרים לך".
ומה דעתך על מה שקורה בארץ?
"תל-אביב היא עיר פתוחה, ואני מקווה שהיא תישאר ככה, והקיצונים הדתיים לא יכריחו אותנו להפוך לאיראן. אני מאוד אופטימי. עם כל מה שקורה, אנחנו עדיין הדמוקרטיה הכי גדולה במזרח התיכון".
למי תצביע בבחירות? לדמוקרטים?
"אולי, אבל אני לא אגיד לך. יש כמה וכמה מפלגות מצוינות שאני מתלבט ביניהן. אני אומר 'אולי' כי יש שם הרבה מועמדים חזקים מאוד. אחד מהם, גלעד קריב, הוא קרוב משפחה שלי. יש לי הערכה גדולה אליו. בעיניי הוא דוגמה לכך שאפשר להיות רב מוסמך, שלמד שנים רבות והוא בעל ידע עצום ביהדות, בתנ"ך ובהלכה, ובו בזמן להיות פעיל, מעורב ותורם לדמוקרטיה ולמוסדות המדינה.
"אני מאוד קשוב גם לצד השני שלא חושב כמוני. אני גם אומר לאשתי שתהיה קשובה אליהם ולא תגיד רק אנחנו צודקים ולא אתם. יש לי במשפחה את אנשי ארץ ישראל השלמה ואת אנשי הציונות הדתית, ואני לא פוסל אותם. גם אשתי, שהייתה מאוד פעילה בהפגנות לשחרור החטופים, יושבת ומדברת איתם. מתווכחת, אבל מקשיבה. אני לפעמים רואה גם את ערוץ 14, רוצה לדעת מה יש להם להגיד".
חנוך רוזן
(צילום: יובל חן)
למה אמנים חוששים היום לומר את דעתם הפוליטית?
"אני לא חושש להגיד. אני פשוט לא חושב שאם אני אגיד, זה ישנה את העולם. לפעמים זה גם עובד הפוך ולרעת מי שאמר את זה. אתה זוכר מה קרה עם דודו טופז ופליטת הפה שלו. אשתי היא מטפלת מחוננת. הרצון שלה לשחרר את החטופים היה מאוד גדול וזה בער בה. היא הלכה לכיכר החטופים כל שבת והרגישה שהיא עוזרת בכך לשחרור שלהם, והיא צדקה. לפעמים הצטרפתי אליה. גם אני רציתי שהם ישתחררו כמה שיותר מהר. האם היא המשיכה משם לפעמים לכיוון קפלן? אולי. אני ירדתי לכיוון קפלן רק בליל גלנט המפורסם. אמרתי שאסור לתת לזה לקרות, צריך למנוע את הפיטורים שלו, ועובדה שאז הצלחנו וגלנט לא פוטר".
