חוה אלברשטיין: "בלה בליסימה" / 2003
אחת לכמה זמן אני שומעת שיר ברדיו ואומרת לעצמי "למה אני לא כתבתי את זה? איפה הייתי?" כך קרה כששמעתי את הדג נחש שרים את השיר “בלה בליסימה”.
לאורך השנים החבורה הזאת התגלתה לא רק כמוזיקאים אדירים, אלא כאנשים עם לב רחב, שנושמים את המציאות בארץ עם ביקורת שלצידה יש גם אהבה, עם הומור, עם חוכמה.
כל אחד לחוד וכולם יחד בהחלט אור גדול במציאות המקומית.
במשך השנים גם שיתפתי פעולה עם שאנן סטריט בכמה שירים וזה מילא אותי בשמחה וסיפוק.
קובי אוז: "עבריין" / 2000
עבריין, שיר שהוא חלום פלילי של אדם טוב שקשיי ההישרדות בארץ דוחפים אותו אל הפשעים הכי קטנים בעיניו, סוחר סמים וסוחר דולרים מזויפים. השיר הזה מראה כיצד עצימת העין היא כר פורה למעשים שליליים. שאנן מנסה להצדיק זאת על ידי צום או על ידי אצטלה של מחאה... ברור שאצלו זו שאלה קיומית, ברור שההרהורים יישארו הרהורים, אבל הקלקול והייאוש החברתי מציצים כאן מכל מילה. בחרנו ללוות את השיר הזה בסגנון סרט פשע מהסבנטיז, “שאפט” או בלאקספלויטיישן אחר. אני אוהב את המתח בין הגלוריפיקציה המוזיקלית של הפשע לבין החלומות הפליליים השוליים של אדם טוב שנתקל בקיר חייו.
טונה: "מספרים" / 2003
כשהייתי בתיכון, קניתי בקניון את האלבום "המכונה של הגרוב" יחד עם חבר שלי צור, חצי-חצי, כל אחד שם 25 שקלים, והיינו שומעים את האלבום שבוע אצלי, שבוע אצלו.
מאז הדג הוציאו אלבומים רבים ומופלאים ואני אוהב את כולם, יש לומר, וכמעט את כל השירים.
הדג תמיד עשו מוזיקה משוגעת ברמה שאין בארץ וטקסטים פסיכיים, ועשו לנו פסקול יפה לחיים פה, בדורות האחרונים. מדהים שהם עדיין נותנים בראש, שייתנו תמיד בראש. הנה, הלכתי לברכות, נהייתי דודה שלי. דודה שרופה אני. כש"גם זה יעבור" יצא הם נתנו לי את הבמה הראשונה. הוא בוצע בפעם הראשונה על ידם בבארבי, תוך כדי שאני עובר שבץ, ואפילו כמעט ולא ידעתי את המילים של השיר בעצמי. אז תודה להם על זה. בחרתי את השיר "מספרים" כי הוא שיר מדהים בעיניי, עם הפקה מדהימה ויוצא דופן בסאונד ובגרוב הישראליים, עם טקסט לא נורמלי. יצירת מופת, אחת מני רבות.
כמעט בלתי אפשרי לבחור שיר אחד, אבל אני שם את הספוט עליו.
דני סנדרסון: "סע" / 2018
לחבר חולי לריקוד, רק הדג נחש יכולים, ואין כמותם שימחישו את המציאות הזאת, בצילום רנטגן מעמיק, קצבי ופסיכדלי. השיר יורד מהאוזניים עד הרגליים באלפית השנייה, מרקיד, מקפיץ ומשמח כל לבב.
יצא לנו להתארח בהופעות האחד אצל השני לא מעט, וזה תמיד יום חג בשבילי.
אז בניגוד למילות השיר, רק בריאות, ותנו בראש לעוד 30 שנה.
מוניקה סקס: "שלום, סלאם, פיס" / 2000
יהלי סובול: כמו שאומרים, "יש לך אחות מאבא אחר", אז הדג נחש הם אחותנו מז'אנר אחר, אנחנו מרגישים המון-המון קרבה אליהם. לאורך השנים פגשנו אותם המון פעמים, התארחנו אצלם, הם התארחו אצלנו, ותמיד הווייב היה נורא-נורא טבעי, משפחתי. אנחנו מרגישים שאנחנו באים מאותו מקום, אפילו שאנחנו בז'אנרים שונים.
השיר שאני בוחר הוא מהאלבום הראשון, “שלום, סלאם, פיס”.
אני פשוט זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה. הייתי בדרך לשיעור פסנתר (רציתי ללמוד פסנתר, לא החזיק הרבה זמן) ממש החניתי את האוטו מתחת לבית של המורה.
כששמעתי את השיר הזה אפילו לא ידעתי מי הלהקה, אבל הוא היפנט אותי מהשנייה הראשונה כי העניין הזה של לשיר על משהו שכאילו פוליטי, במירכאות, ועדיין לעשות את זה בצורה גרובית ומגניבה ושתיכנס דרך הרגליים ודרך האוזניים, זה היה מאוד מרשים בעיניי, מאוד אהבתי את זה, ואני אוהב אותם מאז ועד היום.
שלום, סלאם, פיס אפשרי גם כאן.
חמי רודנר: "הנה אני בא" / 2006
הם כבר 30 שנה עושים את זה, התרגלנו אל הגרוב המשובח והטבעי כל כך. התרגלנו לפלואו של טקסטים אינטליגנטיים שלא מפחדים להיות פוליטיים. והלב, הלב תמיד במקום הנכון. בחרתי את ״הנה אני בא״ על המתח שבין ג׳רוז לטי-אל-וי, בתוכו מתקיימים הרבה מניצוצות ההשראה של ההוויה הישראלית. “החומוס טוב, זה בדוק”, והדג נחש פשוט נהדרים כבר 30 שנה. וואו.
שאנן סטריט
(צילום: אלכס קולומויסקי)
דנה ספקטור: "הנה אני בא" / 2006
אני מתה על השיר הזה כי הוא שיר ההיפ-הופ הראשון שממש אהבתי. עד אז לא יכולתי לסבול היפ-הופ, בטח לא ישראלי. ואז, יום אחד, במכונית האופל החבוטה של חברה שלי, פתאום שמעתי ברדיו את החדש של הדג נחש.
לא גרתי בירושלים יום אחד בחיי, אבל כששאנן שר - הבנתי כל כך טוב למה הוא מתכוון. אמנם אני נולדתי בחיפה, ובזמן שאצל הדג נחש לכל אחד ברחוב יש “תשע אחיות” ו”חומוס” ו”בית"ר”, אצלי זה היה לראות ירוק בכל פינה ולרדת בשבת לחוף הבונים. אבל זה ממש לא משנה. כי שנינו פזלנו כל הזמן לעיר הגדולה שבה אתה "מכיר, מתערב, מתמזג".
זה לא שיר אהבה לאף אחת מהערים. זה שיר על לא למצוא את המקום שלך בשום מקום, כל הזמן להרגיש את הפומו הזה, שבעיר השנייה, זו שלא בחרת בה בסוף, קורה הדבר החמקמק הזה שנקרא חיים. מדהים איך אפילו עכשיו, כשאני תושבת תל-אביב כבר 30 שנה ויותר, אני עדיין תוהה אם לא הייתי מאושרת יותר בחיפה. מה לא הייתי עושה כדי לעלות עכשיו על הכביש, לנופף לשלום לקורקינטים שגורמים לי להרגיש כמו דמות משנית במשחק מחשב ולשאוג "הנה אני בא", בחזרה לחיפה, למפרץ שמנצנץ אליי מהמרפסת, כמו שכתבו הדג נחש: "עכשיו, כשאני IN, מבין, זה לא נוצץ / כמה רעש, כמה פיח, תן לי דשא, תן לי עץ".
שלומי שבן: "אף אחד" / 2000
בשנת 2000, בעודי יושב מול הרדיו ומחכה לשמוע סוף-סוף את הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלי, התחיל להתנגן שיר שלא הכרתי, מאת להקה שרק שמעתי את שמה.
“אין לי אף אחד”.
בבית הראשון הסתקרנתי, בשני התאהבתי, וכשהשיר נגמר השגתי את מספר הטלפון של הסולן כדי להגיד לו את כל זה. שאנן סטריט, איזה שם מושלם לראפר ירושלמי. הוא היה חביב ומעט משועשע, ומאז אנחנו חברים.
בדיעבד, השיר הזה מחזיק הרבה מהגיאולוגיה הייחודית של הדג נחש - הוא קליל כדנדון “פעמון”, הולם כ”פטיש” ומצהיר על הכוונה הכפולה שעומדת בבסיס - כמעט - כל שיר שלהם. קודם כל לחרוז, אבל בעיקר להזכיר - “אין אלימות שאין לה מחיר”.
עם מזי כהן מלמעלה ופיט סיגר ברקע, השיר הזה מצליח להיות מחאתי אבל לא דוגמטי, רודף צדק ונוטף חיים, ממש כמו הלהקה ששיגרה אותו לאוויר העולם אי שם לפני כמעט שלושה עשורים.
תודה ומזל טוב, דגים, לעוד הרבה יצירה טובה.
נגה ארז: "אף אחד" / 2000
הדג נחש הגיעו להופיע בבית הספר שלמדתי בו, ואני זוכרת ששמעתי את השיר “אין לי אף אחד” והייתי בהלם, בעיקר בגלל הוורס השני: “מנשה המגניב היה מת לזיין, כבר נשבר לו הזין תרתי משמע מלשבת ולאונן”.
הייתי כל כך בהלם שהלכתי ולמדתי את כל המילים בעל פה, ועד היום זה השיר שאני הכי מחכה לו בהופעות של הדג נחש, ואיזה מזל שיש לנו אותם, וכמובן, את מזי כהן, מזי כהן!
אורי רוסו: "הכאפה המצלצלת" / 2004
אני הייתי בעשרות, אם לא מאות, הופעות של הדג נחש בתור ילד, וגם אחרי זה. ו”הכאפה המצלצלת” זה אחד השירים שהכי העיפו אותי בעולם כשהוא יצא.
בחיים לא שמעתי ביט כזה, סאונד כזה. זה היה פשוט מטורף. אין עליהם, מה נגיד?
משפחתו של ענר שפירא ז"ל: "ואלס עם שאנן" / 2023
סוכות 2023, אנחנו בנסיעה משפחתית, וכמו נסיעות רבות, אנחנו בתורות משמיעים מוזיקה, כל אחד כמה שירים. מגיע תורו של ענר והוא מחליט לשים את ״ואלס עם שאנן״, עובר איתנו על השורות, מסביר את המילים שאולי פיספסנו ולא הבנו. בדיעבד, “דג לייף” בכלל ו”ואלס עם שאנן” בפרט נהיו לפסקול הקודם לסערה, ויותר מזה, לאחד האלבומים האחרונים שענר האזין להם. הכנות, הכמיהה לשלום והיכרות עם השטח מקרוב המשולבים באופן חד ועוצמתי בשיר זה ליוו את ענר בחייו והיוו מרכיבים מהותיים בתפיסת עולמו. אולי בגלל זה השיר תפס כל כך את ענר באותה העת, ואולי אף בגלל זה הוא כל כך מתחבר לנו באופן טבעי עם ענר.
(ענר שפירא ז"ל נרצח ב-7 באוקטובר במסיבת הנובה, לאחר שלחם בגבורה במחבלים במיגונית. לפני מותו הוא הקליט את השיר "שנאת אחים", שיצא באפריל 2024 כדואט וירטואלי עם סולן הדג נחש שאנן סטריט).
דודו טסה: "שירת הסטיקר" / 2004
בן דודי, הגיטריסט אמיר בן עמי, שהיה חבר להקה בזמנו בדג נחש, השמיע לי את השיר הזה בפעם הראשונה לפני ארוחת שישי באוטו. קיבלתי בוקס לבטן כמו שלא קיבלתי משום דבר ששמעתי אי פעם. הטקסט החריף, האומץ, המוזיקליות שמשלבת שם את אהובה עוזרי, המחשבה להביא אותה לדבר הזה, וכל החיבור ממש העיפו אותי.
אני לא חושב שתמיד מוזיקה צריכה להשאיר אותך עם כל כך הרבה מחשבות, זה בדרך כלל משהו שאני משאיר לסרטים, אבל איכשהו השיר הזה, עד היום כשאני שומע אותו, הוא כל כך כואב וכל כך חזק. הטקסט של דויד גרוסמן, הלחן, ההפקה, הכל!
ויש שם רגע אחד בסוף... “הכל בגללך, חבר”, ואז הדממה הזאת. פשוט מושלם. כמה פשוטה וברורה הייתה המראה שהם הציבו בפנינו.
להקת הדג נחש בהופעה
(צילום: טל שחר)
אסף גרניט: "שירת הסטיקר" / 2004
בתור ירושלמי, השיר הזה תמיד הרגיש לי כמו פס הקול של העיר. העיר לימדה אותי שאין אמת אחת ושאין סיפור אחד, יש אוסף של אנשים, אמונות, חלומות ופחדים, וכולם חיים יחד. לפעמים זה צורם ולפעמים זה יפה, אבל תמיד אמיתי.
“שירת הסטיקר” מצליח להפוך את כל הפסיפס הזה למוזיקה, ובגלל זה השיר הזה מלווה אותי לאורך כל הקריירה. במסעדה, כמו בעיר, אתה פוגש אנשים מכל העולם, וסביב שולחן אחד יכולים לשבת אנשים שמגיעים עם דעות, שפות וסיפורי חיים שונים. אבל כשהאוכל מגיע לשולחן קורה משהו אחר - ולרגע כולם חולקים את אותה חוויה.
גם אחרי שנים, כשאני שומע את ״שירת הסטיקר״ אני שומע את ירושלים - את השוק, הרחובות, הכאב והתקווה. אני שומע מקום שלא מנסה להיות פשוט, אבל אמיתי. בגלל זה השיר הזה לא מתיישן. הוא מזכיר לנו כמה מורכב להיות אנחנו, אבל בעיניי המורכבות הזאת היא הדבר הכי יפה שיש.
נינט טייב: "שיר נחמה" / 2010
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה. עצרתי הכל. זה בדרך כלל סימן שמשהו ממש טוב קורה כרגע וצריך לעצור כל פעולה אחרת שהיא לא הקשבה.
ליין גיטרה מהסרטים שהתיישב על הביט המנצח וליריקה מעולה - ניצחון.
בתקופה ההיא עוד עשיתי הרבה די-ג׳יי סטס, ולא היה סט שבו לא ניגנתי את השיר הזה בקביעות. אחד הטובים שלהם בכל הזמנים.
חן ארצי סרור: "שיר נחמה" / 2010
במדינה שבה מודיעים על מלחמות כמו על מזג אוויר ומתכננים חופשות לפי ממטרי טילים בליסטיים, כל החושים הופכים לקהים. איך אפשר להתרעם על מציאות מעוותת אם בכל יום יש חדשות שמספיקות לשבוע, וכל כותרת יותר מטורללת מקודמתה? רק בישראל נדרש מאיתנו לעבוד במשרה מלאה באזרחות שלנו. לעקוב מתי גנבו אותנו, מתי עשו עוול בשמנו ומתי מתקפת הטרור הבאה. אין רווח ואין נשימה. ולפעמים כל מה שאפשר זה להוריד את הראש, להתרכז במעגלי השייכות הקטנים וביום טוב אולי לשיר שיר נחמה.
זה מה שהציעו לנו הדג נחש כבר בשנת 2010, כי “אפשר לשבת כל היום ולטחון ולטחון את זה, לשבת כל הלילה וללעוס וללגום את זה, אבל למה לי לצלול ולחטוף דיכאון מזה”. אז זה שיר מחאה או שיר נחמה? ביקורת על מי שעפים על ערק איילים ושרים שיהיה טוב או גם וגם? בישראל חייבים להחזיק יחד את שתי צורות הקיום הסותרות האלו. הגיטרות של יהודה קיסר האגדי והרפרנסים ל”שיר השירים” הפכו את שיר נחמה לקפסולה ישראלית מרובת שכבות שמחזיקה את הניגודיות בעצמות.
רענן שקד: "חליפות" / 2004
העובדה ש”זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר” הפכה לשורה הנדושה והאקטואלית לנצח בהפגנות מחאה של הדג נחש היא אולי מוצדקת בדרכה, אבל “חליפות” היה תמיד שיר טוב בהרבה – הפזמון בהגשתה המעלפת של ליאורה יצחק לבדו לא ייצא לכם מהראש להמשך חייכם מרגע שתיחשפו אליו – ומציע כמה קביעות נכונות לימים אלה לא פחות, כולל: “דמיינו לעצמכם שניקח אחריות על גורלנו / נפסיק לתת לחארות לחרבן גם עלינו / נבין שההבדל בין בני מיעוטים לטובי בנינו איננו / נשיר מבט אלוקינו ונאמר דיינו”.
זה שיר שיש בו מידה דג-נחשית רגילה של חריפות ונאיביות, ומצליח לא רק לנעוץ סיכות שנונות בפוליטיקאים ישראלים באשר הם ובאינטרס המשותף להם ולתקשורת בזמן אוויר, אלא גם לנסח תוכנית פעולה אפשרית (“רק האנשים יכולים לייצר אפיק אחר, כביש עוקף חליפות”) ולהשאיר אתכם עם הוק מוזיקלי שכאמור, מסרב להתפנות. ישנם שירים של הדג נחש שהסבלנות אליהם – בפרט על כביש 2 בצהרי שבת, בדרך המייגעת חזרה הביתה – מוגבלת בשלב זה. “חליפות”, בשבילי, תמיד בא טוב. קלאסיקה.
ג'ימבו ג'יי: "מה נעשה" / 2004
בתור סטודנט לתקשורת, בגיל 22 השיר "מה נעשה" היה התנ"ך שלי, כי הוא נגע בכל מה שהעסיק אותי בתואר הראשון. באותן שנים כתבנו, עמית אולמן, איציק פצצתי ואני, את אופרת הראפ הבלשית "העיר הזאת" לתיאטרון האינקובטור הירושלמי. "העיר הזאת" עמוסה במחוות לראפ ישראלי, ובסצנה מותחת אחת נשמעות דפיקות בדלת והבלש ג'ו מצטט מהשיר הזה: "דפיקות בדלת, אולי שוטרים?" בכל ההצגות, וההצגה רצה עשור, הופתעתי לטובה מזה שכל הקהל תמיד זיהה את השורה הזאת וצחק. אף פעם לא הייתי בטוח אם השיר "מה נעשה" הוא להיט ואם הקהל יזהה את הציטוט, כי הרדיו כמעט ולא ניגן אותו בגלל שהוא חוגג עישון וויד. שמחתי לגלות שהוא לא רק ההמנון שלי. אחרי כמה חודשים שההצגה רצה, הדג הפתיעו אותנו ובאו לצפות בה ביחד. הם הגדילו לעשות והזמינו אותנו לשבת איתם אחריה בבר במחנה יהודה, במה שהיה בשבילנו ערב בלתי נשכח של אבק כוכבים.
אשכול נבו: "זמן להתעורר" / 2013
אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא מהפגנה. אני על הכתפיים של אבא שלי בגן האם בחיפה. הפגנה למען השלום. אז, ובמשך שנים רבות, רבות מדי, פס הקול של ההפגנות שהשתתפתי בהן היה מלנכולי. נוגה. מקונן. ואז הגיע "זמן להתעורר" של הדג נחש ושינה לגמרי לא רק את המוזיקה שמלווה מחאות, אלא גם את האנרגיה שלהן. אם הבית מתפורר, לימד אותנו השיר, זה לא הזמן להסתתר או לקטר: “זה הזמן להתעורר”, להתגבר, לזעוק. שמענו הדג נחש בדרך לבלפור, בזמן הקורונה, כדי להיטען באמונה שאפשר לשנות, אמונה שהיא הליבה של כל מחאה. שמענו הדג נחש בדרך לקפלן, כדי להיזכר שכשאומרים לנו להירגע - זה הזמן לחשוש. וכן, בחרתי בשיר הזה, לא במקרה, דווקא עכשיו. יש לנו סיכוי לעשות שינוי במדינה באוקטובר. ועכשיו, יותר מתמיד, “זה הזמן להתעורר”.
אורי מלמיליאן: "זמן להתעורר" / 2013
השיר מזכיר לעצור רגע בתוך כל הלחץ של החיים, לזכור שיש בורא לעולם, ולהשתדל להיות בן אדם טוב יותר. בעיניי המסר שלו הוא לא להיות אדישים אלא לבחור בטוב, באהבת חינם ובכבוד אחד לשני.
רז שכניק: "גבי ודבי" / 2003
לכאורה קולקציית בדיחות חצי פרטיות שיצאה משליטה, בפועל מסתתר ב”סטיק” של “גבי ודבי” אחד השיעורים היותר מבריקים של הדג נחש בתולדות ישראל.
הקסם של “גבי ודבי” לא נעוץ רק ביכולת לרכוב באופן מרהיב על נוסטלגיה ישראלית ייחודית בלחן שנשזר מתוכניות הסבנטיז של הטלוויזיה החינוכית, אלא גם בכישרון-העל לעשות את מה שמעטים מאוד הצליחו לשלב ביצירה אחת: להצחיק עד דמעות, עדיין לשמור על מסתורין ובאותה נשימה לכתוב ביקורת חברתית ופוליטית שלא התיישנה עד היום. זה שיר שנשמע בהתחלה כמו קרנבל של שטויות. “הומר סימפסון”, “שרתון פלאזה”, “ירמי קפלן”, “הרצל”, “טרומפלדור”, “מקל קסמים” ו”טלוויזיה חינוכית”, הכל נזרק לבלנדר אחד גדול. אבל כשמקשיבים באמת, מגלים שהכאוס שהתקבל הוא בעצם דיוקן של ישראל, פיסת סאטירה גאונית. מדינה שבה תוכניות ילדים, המיתוסים הציוניים, תרבות הפופ והחדשות של הערב חיים צמוד באותו משפט, בלי לבקש רשות זה מזה.
הדג נחש בהופעה
(צילום: אלעד גרשגורן)
“גבי ודבי” בנוי כמו הזיה. דמויות קופצות בין זמנים, ההיסטוריה הישראלית מתערבבת עם תרבות הפופ, הרצל הופך לדמות פסיכדלית, וטרומפלדור מעדכן את אחד המשפטים המכוננים של הציונות ל”טוב למוחטה על ארצנו”. שום דבר לא קדוש, אבל גם שום דבר לא באמת נהרס. הכל פשוט נבחן מחדש דרך הומור. כאן גם נעוץ ההבדל בין סאטירה לציניות. הדג נחש לא לועגים לישראל מבחוץ. הם צוחקים עליה מבפנים. הם צוחקים על הדרך שבה אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור הלאומי, על החינוך, על הסיסמאות, על הניסיון להפוך מציאות מורכבת לסיפור פשוט עם סוף טוב. התחלת הפזמון, ״הדג נחש עושים היפ-הופ ציוני״, נשמעת גם ב-2026 כמו אחת השורות האירוניות היותר חדות ברוק הישראלי. לא רק “שירת הסטיקר”, אלא ציונות שמרשה לעצמה להעלות שאלות נוקבות, להתווכח, לצחוק ולהתריס. בסיום, אחרי כל מקלות הקסמים והטיולים בזמן, הגיבור חוזר למציאות. אין באמת מקלות פלא, יש את מדינת ישראל על שלל בעיותיה, שלא מקבלות תשובות.
הטקסט והלחן מזכירים שגם את הסיפורים הכבדים, הרציניים, החינוכיים, נניח, אפשר להעביר ביצירה מוזיקלית סאטירית, לפעמים זו הדרך החדה ביותר לומר את האמת.
עינב שיף: "זה לא אני" / 2003
סמל ניר אביבי ז”ל היה רק בן 20 כשנהרג בתאונת בט”שית עת חזר מחופשה לשירותו בגזרת הר דב. אלמלא היה בן הגרעין של שאנן סטריט, סביר להניח שהתקרית שבה הסתיימו חייו הקצרים מדי הייתה מתויקת בארכיון המתפקע של טרגדיות מודחקות. אבל סטריט, וזה מה שהופך אותו לאחד מחשובי הכותבים באגף המוסרי והמדולדל של המוזיקה הישראלית, לא היה יכול להישאר אדיש גם 12 שנים לאחר מכן, והוא הפך את מותו הטרגי של ניר לטקסט מכונן על התכונה הכי נוראית של וירוס ההתחמקות מאחריות: הוא מידבק בטירוף ושום אדם, מערכת ואפילו מדינה אינם חסינים מפניו. הביט הקדחתני, דראם אנד בייס, רק מעצים את תחושת המחנק, ככל שהאשמה נבעטת הלאה: מהנהג למ”פ, מהמ”פ לצבא, ומהצבא לציבור כולו. וזה “רק” סיפור אחד, על חייל אחד. עכשיו תחשבו כמה “זה לא אני” שמעתם מאז 7 באוקטובר.
איציק שאשו: "יום שישי" / 2013
אישית, לא מצאתי את עצמי בניסיונות הקודמים לטפל מוזיקלית ביום גשר הזה שבין חול לשבת. "יום שישי הגיע" של דקלון מתמקד יותר בפיוטי שבת שבוקעים מהחלונות, ואילו "יום שישי" של בנזין בכלל מתאר מציאות כאוטית עבורי - לצאת ביום שישי למסיבה בעיר שנמשכת עד הבוקר?! לא מאז סוף האייטיז. סורי, פוליקר.
אבל הדג נחש הצליחו לזקק את המהות של יום שישי. ההרגשה הזאת של ההפסקה הנחוצה אחרי עוד חמישה ימים שהרגישו כמו 50. הורדת ההילוך שמתחילים להרגיש משעות הצהריים, אחרי שבכל זאת דחסנו קפיצה קטנה לשוק, וקיפלנו מוסף לשבת מתחת לבית השחי, וסחבנו שקיות עם חטאים שאנחנו מרשים לעצמנו לבלוס רק בסופ"ש. למעשה, עכשיו, כשאני חושב על זה, דרוש פה עוד איזה שיר שעושה כבוד רק לכמה שעות האלה בין 16:00 ל-19:00 ביום שישי, שבהן באמת לא עושים שום דבר חוץ מלהתכונן לרגע שבו נימרח על הספה של ההורים אחרי ארוחה מוגזמת.
כמו אצל ההורים של הדג-נחשים, גם אצלנו הנוף בשלב הזה מורכב מפירות, פיצוחים, ושיחות קבועות על "המצב", אלה שתמיד נקטעות עם זעקת השבר של אמא שלי מהמטבח, שהרגע חרב עליה חצי מעולמה כי “אוי ואבוי, שכחתי להוציא את החצילים שהכנתי!” מה יש להגיד, צדק שאנן סטריט כשאמר "והוא בא בדיוק בזמן".
מרב בטיטו: "קובלנה על מפלגות ישראל" / 2013
אם לא הייתם יודעים שזה מאיר אריאל שכתב את המילים להמנון הבחירות הנצחי של ישראל, בקלות הייתם מהמרים על קובי אוז – האיש שבעט את הדג נחש לקדמת הבמה בסוף שנות ה-90 ועזר להם לגלות לישראלים למה הם חייבים “היפ-הופ ציוני”. 12 שנים הוא שכב במחברת שלו עד שהגיע ב-2013 לידיים של שאנן סטריט והולחן בידי הלהקה רק כדי להפוך לשיר הזה שיפתח עונה של “ארץ נהדרת”, יופק בידי זכיינית של טלוויזיה מסחרית בשעות הפריים-טיים, ויזכיר לבוחר הישראלי שבביצוע הנכון – קובלנה יכולה להיות ממש מגניבה.
“עלו לי עד כאן” – הביטוי האולטימטיבי יליד הפריפריה שמשקף מצב רוח לאומי ללא צורך בירידה לפרטים או בנימוקים מלומדים, התיישב בול תחת עטו המשולהב של הקיבוצניק מפרדס חנה שנפטר בפתאומיות חודש לאחר כתיבתו, וקם לתחייה בירושלים הבנויה כשהוא משוחק בידי הכוכבים הגדולים ביותר של התרבות הישראלית, הצליח לזקק תמצית של איזון מדויק בין מחאה ואפקטיביות.
ואם יש מישהו שמותר לו להתנסות עוד 30 שנה נוספות בתמהילי מילים ולחנים משובבי נפש – בטעמים מקומיים כמו מאיר אריאל, עוזי חיטמן, דויד גרוסמן, ברי סחרוף, יהודה קיסר, שי צברי, אהובה עוזרי, מזי כהן, דקלון, יצחק קלפטר ועוד רבים וערבים לחך שלנו, זה שאנן סטריט. לא רק כי בקובלנה שלו אין דבר עם רטינה, מרמור או זעם – רק שמחת עניים של הזכות למחות נגד הממסד, אלא בעיקר כי הצליח להפגיש את הסנטימנט של הכותב מהאליטה של פעם עם ה”חלאס” של האזרח הקטן מהיום, ולעשות מזה המנון על-זמני שעושה חשק לצרוח אותו גם היום.
דרור פויר: "עיר האלוהים" / 2023
אי-אפשר לספור כמה שירים נכתבו על ירושלים, ובכמה שפות, ב-5,000 השנים שבהן היא קיימת, כמו שאי-אפשר לספור כמה אנשים חיו בה וכמה הקריבו את חייהם במלחמות עליה, כמו שאי-אפשר להגדיר אותה - זה כמו לדחוס סופה לקופסת גפרורים - ועדיין, כל כך הרבה ממשיכים לנסות: לחיות, להילחם, להגדיר, לשיר.
הדג נחש מנסים שוב ושוב. ירושלים מופיעה עשרות פעמים בשירים של הלהקה (ניסיתי לספור ואז שאלתי את עצמי מה הטעם בזה בעצם, והפסקתי). מכל הניסיונות, ההרואי ביותר בעיניי הוא “עיר האלוהים”, מתוך “דג לייף” (2023). “מי שלא בפנים אף פעם לא יבין”.
זה שיר נהדר, אוהב וכואב, ויש בו משפטים שדווקא כן מצליחים לדחוס סופה של טירופים בני אלפי שנים לקופסת גפרורים, כמו: “ירושלים של נחושת, של קודש ובושת / של עומק ועומס, טינופת ונופת / ותופת. סחרחורת של עושר ועולב / ואופל וכותל ואומץ” - בול ירושלים!
שלא לדבר על “באבנים פתקים כי הכיסים ריקים / והלילות קרים, הנשקים חמים” או “ירושלים של אור, אור גנוז אורגינלי / עשויה אוריגמי, לחוצה כמו פאבלה / אורנמנטים אורבניים, אורנים אוריינטליים”. זה נכון - “מי שלא בפנים אף פעם לא יבין”.
עדן חסון: "שניפגש רק בשמחות" / 2023
לפני כמה שנים הקלטתי עם הדג נחש את השיר ״שניפגש רק בשמחות״, שעד היום הוא אחד החיבורים המוזיקליים המיוחדים ויוצאי הדופן בקריירה שלי. מהרגע הראשון הבנתי שהסוד של הקילומטראז’ המפואר שלהם הוא שהם מעולם לא הפסיקו להסתכל לחברה הישראלית ישר בעיניים ולדבר רק את האמת שלהם. בשבילי הם בית ספר לאיך לוקחים את המציאות, על כל המורכבות שלה, והופכים אותה למוזיקה.
אהוד בנאי: "רעדה האדמה" / 2016
לפני כעשר שנים חברי הדג נחש פנו אליי בהצעה להקליט איתם שיר. עדיין אין שיר, אמרו, יש רעיון וכיוון כללי.
נפגשנו בשעת ערב באולפן ההקלטות וזכיתי לראות איך החבורה המופלאה הזאת עובדת. אחד כותב טקסט לבית ראשון, השני לבית שני, במקביל שניים עובדים על הלחן, ועוד מישהו מחפש סמפולים, וכל זה תוך חדוות יצירה מידבקת.
כעבור שעתיים השיר “רעדה האדמה” עמד ונכנסנו להקליט אותו.
תודה לכם, חברים, על הרגעים האלה שלא אשכח, ועל 30 שנות היצירה המקורית האמיצה והסוחפת שלכם.
הדג נחש
(צילום: אוהד רומנו)
אברהם טל: תן לי מנגינה" / 2015
התמזל מזלי לעבור דרך ארוכה עם הדג נחש — היה לנו מופע משותף וחרשנו יחד לא מעט במות. אין על החבורה הזו, פשוט לא ייאמן. ומי כמוני, יוצא חבורה בעצמי, יודע כמה זה נדיר: קבוצת גברים שעובדת כל כך הרבה שנים יחד, כשהאהבה ביניהם מורגשת בכל רגע. בלי מלחמות אגו, עם פרגון ענק, תחושת “יחד” אמיתית, ומקום ייחודי לכל אחד בתוך השלם. חבורה של מוכשרים וגאונים.
זכורים לי במיוחד הסשנים באולפן כשכתבנו יחד את “תן לי מנגינה” — רגעים טהורים של השראה, שמחה ואושר.
פלד: "לא מה שיפיל אותי" / 2016
יש לי כל כך הרבה חוויות מרגשות עם הדג. אני גדלתי עליהם, ולעמוד איתם על אותה במה היה ללא ספק הגשמת חלום, אבל החוויה הכי מרגשת הייתה לי כשצילמנו את הקליפ ל״זה לא מה שיפיל אותי״. צילמנו את הקליפ במנחמיה והייתה לי הזדמנות להראות להם איפה גדלתי, ואפילו אירגנו משחק כדורגל במגרש שהייתי משחק בו כילד עם חברים מהשכונה שלי. בסופו של דבר משה המתופף נפל ושבר את היד, אמנם סוף קצת טרגי לאירוע מרגש, אבל כל כך סמלי שגם יצא להם להכיר את המרפאה של מנחמיה.
