לכאורה עוד פגישה / הכל לכאורה: לכאורה עוד פגישה לא מתוכננת בבית הלבן, לכאורה מדובר באהבה חשאית בין שני גברים ש"מדברים" החוצה ומסתירים פנימה, לכאורה אין לנו מושג מה קורה לג'ינג’י בראש, ואחר כך לנו. לכאורה חיכינו להתקפה אמריקאית-איראנית בליסטית שתערב גם אותנו בלילה, וכשהבוקר הפציע לכאורה לא קרה דבר, ולכאורה נשארנו כרגיל לנחש את קיומנו בימינו.
שירים יכולים לשנות? / "שירים יכולים לכאורה לשנות משהו?" שאל אותי מישהו לאור התקופה התקופתית. פעם הייתי עונה שכן. חשבתי ששיר יכול לכאורה לשנות עולם, להפיל חומות, לאחד עם שלם. היום אני זהיר יותר. שירים אינם עוצרים טנקים ואינם מחזירים את נופלינו האהובים, אולי עוזרים לרפא פצועים. אולי לא להפיל חומות, אבל להוריד “חסימות”. פעם כתבתי ככה נגד חסימות: עכשיו הזמן במזרחית, וזה הידהד שנים. “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”, כתב אמיר גלבוע. ומישהי סיפרה לי שכשאביה נפטר שרה ליד מיטתו: “פתאום קם אדם ומרגיש שהוא תם”.
אני מכיר פצוע קטוע רגליים שכשהיה מורדם ומונשם התעורר מהקשבה לשיריי. השבוע דיברנו, כשנסע כבר להתחרות בטניס באיטליה.
שיר יכול לכאורה לשנות את הדקה שבה אתה מקשיב לו, עניתי לשואל, שיר יכול לתת לכאורה שם לכאב שלא ידעת איך לקרוא לו.
נסעתי עם יונתן בני לראות את סטינג בקפריסין וכל הזמן התנגן לי שיר שלו: "שוב ושוב טיפות הגשם ימשיכו לרדת... שוב ושוב נחוש כמה שבירים אנחנו", לכאורה מין תרגום עקום שלי ל"און אנד און דה ריין וויל פול... האו פראג'יל ווי אר" (פעמיים, אם אתם שרים את זה).
יום בריקוד / באחד הלילות צילצלו אליי אנשים והפנו את תשומת ליבי לתוכנית "רוקדים עם כוכבים", שם רקד זוג לצלילי שיר שלי בשם "בואי ניקח לנו יום", על זוג שעוזב הכל לשלושה ימים כדי להיות ביחד. פתאום היו לשיר שכתבתי בשנות ה-80, לכאורה כמובן, גוף, ידיים ורגליים. הוא הסתובב על הרחבה, התקרב והתרחק, נפל וקם וזז וקיבל כמעט את מרב הנקודות. לכאורה.
האלמוגים הטובים / ובין כל אלה, כבש אותי סרט הדוקו על דורון אלמוג ואשתו דידי שהוא, במידה רבה, גם סיפורם של שני אנשים ששמם ערן – אחיו ובנו. זה יהיה טיפה מורכב. אנא התרכזו.
ערן הראשון, אחיו הצעיר של דורון, היה מפקד מחלקה בשריון שנהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. דורון לחם באותה שעה בסיני. הידיעה שאחיו הפצוע נשאר בשטח עד שהלך לעולמו, הפכה אצלו לשבועה פנימית: לעולם לא להשאיר אדם מאחור. דורון המשיך לקריירה צבאית יוצאת דופן ולבסוף נהיה אלוף פיקוד הדרום. אבל אז נולד ערן השני – בנו, שנקרא על שם האח שנפל. ערן נולד עם אוטיזם קשה ומוגבלות שכלית. הוא לא דיבר, לא קרא לדורון "אבא", לא לאמו "אמא" ולא יצר קשר עין. וכאן השתנה מושג הגבורה של דורון אלמוג ואשתו. הם גילו שהמשימה הגדולה בחייהם היא לדאוג לאדם שלא יוכל להשיב להם במילים, הם טיפלו במסירות בבנם ערן והקימו את הכפר השיקומי עדי נגב – נחלת ערן, גן עדן המעניק טיפול, חינוך, תעסוקה וכבוד לאנשים עם מוגבלות. ערן השני, בנם, מת בשנת 2007, בגיל 23, אך הכפר נושא את שמו וממשיך את חייו.
הסרט הזה הרטיט אצלנו את הבית, לכאורה חשבנו שבעת הזו העולם אבוד. והנה, לא לכאורה, גילינו שיש עדיין מופת של "אלמוגים" ונקודות אור בחיינו.
ילד חופש מזדקן / בחופש הגדול הימים נמתחים עד מאוחר בלילה. נערים ונערות מסתובבים ברחובות, בקניונים, ליד הים, על אופניים וקורקינטים, ובעיקר בתוך הטלפונים שלהם, ומחפשים, בלי לדעת שהם מחפשים: איך נעשים גדולים.
לכאורה פעם, בטקסי החופש בנעוריי, הייתי יוצא מהבית עם כדורגל, חוזר כשמחשיך, יכולתי לריב עם מישהו ולהשלים איתו לכאורה למחרת. אהבה ראשונה הייתה מבט שנמשך, לא היה צילום שלה, לא סטורי, לא תיעוד, היא התקיימה רק בזיכרון.
עכשיו הילדות מצולמת, כל דבר עולה לרשת לפני שהספיק להפוך לזיכרון. הנשיקה הראשונה יכולה להפוך לתמונה, העלבון הראשון – לצילום מסך, המריבה – לסרטון. הילד עוד לא הספיק להבין מי הוא וכבר יש לו גרסה ערוכה של עצמו באינסטגרם. ובתוך העולם הזה מסתובבים נערים שמנסים להחליט איזה גבר, איזו אישה, איזה בן אדם הם רוצים להיות. יש בהם אלימות ועדינות באותה נשימה. רגע אחד הם מקללים כאילו העולם שייך להם, ורגע אחר הם מתקשרים לאמא ושואלים מה יש לאכול. הם מסוגלים לדחוף מישהו בשביל הצחוקים ואחר כך ללטף כלב פצוע ברחוב. הם רוצים גוף של מבוגרים, חופש של מבוגרים, אהבות של מבוגרים – אבל בלילה, כשכולם נרדמים והמסך מחשיך, נשאר לפעמים ילד קטן שמפחד שלא יאהבו אותו.
ואני, לכאורה הילד המזדקן, זה שפגש את נכדתו המתבגרת ליד תחנת האוטובוס. לאן את? "לפגוש חברים בדיזנגוף", ענתה ועלתה לאוטובוס המתנשף.
רציתי להגיד לה שאולי לא צריך למהר כל כך להתבגר כי בסופו של דבר אנחנו מבלים את המחצית הראשונה של החיים בניסיון להיות גדולים ואת המחצית השנייה בניסיון למצוא מחדש את הילד שהשארנו מאחור.
חידון הדמויות / הנה לפניכם חמש דמויות ישראליות מרכזיות, האם הן אומרות לכם משהו לכאורה? שאלתי חמישה נערים ונערות בני 15, צעירי החופש הגדול שנקלעו לדרכי. ורק דעו לכם שכל אחד מהם הוא פרק בסיפור הישראלי.
ואלה השמות:
אפרים קישון – סופר, סאטיריקן, מחזאי ובמאי, חיים טופול – שחקן וזמר, מזוהה במיוחד עם טוביה ב"כנר על הגג", אייבי נתן – טייס, פעיל שלום ומייסד "קול השלום", זאב ז'בוטינסקי – מנהיג ציוני, סופר ומייסד הזרם הרוויזיוניסטי, יצחק רבין – רמטכ"ל, ראש ממשלה, חתן פרס נובל לשלום – שנרצח ב-1995.
הצעירים בהו בהם במבוכה. את רובם לא הכירו. בעיקר זיהו רחובות על שמם, זה כן. ואז שאלתי את עצמי אם זו בהכרח בורות או שהזיכרון הישראלי הפסיק לעבור בירושה. ואולי השאלה איננה למה לא ידעו מי הדמויות, אלא למה אנחנו הנחנו שיידעו בלי שסיפרנו.
הליגה חוזרת / אחרי חודשים שבהם כל ויכוח עסק בחיים ובמוות בפוליטיקה, נחמד יהיה לחזור לריב על דברים חסרי חשיבות כמו אם היה פנדל ואם השחקן החדש שווה את הכסף ששילמו עליו – ליגת הכדורגל חוזרת. גם אם יש משחקים שמזכירים אסיפת דיירים שכונתית עם כדור, גם אם לכאורה שופטי ה-VAR מצליחים להפוך שער יפהפה לדיון משפטי ממושך, גם אם המלחמה עדיין יושבת בתוכנו ואוהדים יחזיקו תמונות של אהוביהם הנופלים, כמו בהופעות שלנו, חזרת הליגה היא החזרה לחיים וניסיון לנרמולם.
לכאורה אולי אי-אפשר יהיה להשאיר באמת את המציאות מחוץ לשערי האצטדיון, אבל כשאלפי אנשים ירימו את הראש, יתעצבנו, יירקו, יקללו, יעיפו אבוקות, זה יקרה. השופט עוד יעצבן אותנו, הקבוצה עוד תשבור לנו את הלב, וירדן הקטן בן העשר יגיד תמיד: נכון שהפועל ניצחו ואתם הפסדתם? ואני אסכים איתו, גם אם זה לא יהיה נכון, כי ככה זה כשאתה אוהב ילד שאוהב כדורגל.
(איור: יזהר כהן)
מצ'יפופו ועד מרד הנפילים / אוקיי, הבחירות באות. הזוג ההוא עזב לאיטליה, אבל הזוג הזה חזר. אלה מכינים כרטיס טיסה להצבעה. הכינו את הארטיקים, קשטו את הנעליים באבזמים יקרים. לכאורה יציג כל מועמד בבחירות את רשימת הספרים שקרא וקורא (אם קורא), מ"צ’יפופו" ועד "מרד הנפילים" של איין ראנד, מש”י עגנון עד סמי מיכאל. מצ’רצ’יל עד רוזוולט והארי פוטר, מחסמב”ה ועד טרזן.
אני קורא בימים אלה את ״הזר״ של קאמי. להבנת הזרות במקום הכי לא זר עבורי בעולם.
מפגש בלמאנש / ואני נזכר שלכאורה ישבתי בגיל 25 ב-1975 על דק "הפיירי" (אוניית מעבורת) בחציה של הלמאנש וקראתי את הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה. וכשבחורה בלגית באה מעבר לכתפי ושאלה "האו קאם יו ריד פרום רייט טו לפט", כלומר איך זה שאתה קורא מימין לשמאל (כי הם קוראים משמאל לימין), הסברתי לה על שפת התנ"ך.
לכאורה הייתה זו יכולה להיות שאלה פוליטית, עד שהבנתי שהיא רצתה לחצות ביחד את תעלת למאנש בין צרפת לאנגליה, לכאורה נגד הבדידות, ביחד, ממש כמו באגדות.
