דבר מוזר קרה לטליה דנציג בחודשים האחרונים: אחרי יותר משנתיים שבהן הייתה מזוהה כאחת הדוברות הבולטות של משפחות החטופים, היא נזכרה שהיא בעצם בת 20. ברחוב אנשים מזהים אותה כמוזיקאית ולא, כמו שהיא עצמה הגדירה את זה פעם - הבחורה שאחרי השם שלה מגיעה הטרגדיה, כנכדתו של אלכס דנציג ואחייניתו של איציק אלגרט ז"ל, שנחטפו ונרצחו בשבי חמאס.
"זו הקלה וגאווה שאנשים מזהים אותי ברחוב מהמוזיקה", היא מודה. "אני רגילה שמשתתפים בצערי, ופתאום פונה אליי מישהי ואומרת 'אני אוהבת את 'שיר בשפת השמש' שלך'. זאת הקלה שאין בה אשמה בכלל. בהתחלה חשבתי שקיבלתי את ההזדמנות להכרה כי רכבתי על הגל של מה שקרה, אבל אמא שלי אמרה לי שפשוט מאוד הייתי הבן אדם הנכון בזמן הנכון. אז שיחררתי. מה גם שאני יודעת שסבא שלי מה זה גאה בי. מבסוט עליי מאוד מאוד מאוד".
אלכס דנציג היה חבר קיבוץ ניר עוז שנחטף, ולאחר תשעה חודשים בשבי הודיע צה"ל כי הוא אינו בחיים. גופתו חולצה והושבה לישראל ב-20 באוגוסט 2024. את השיר 'דרקון מלחמה' היא כתבה ליום המאה לחטיפה מתוך תקווה שסבא שלה ישמע אותו במנהרות ויבין שנלחמים עליו. השיר הזה לא נכנס לאלבום הבכורה שלה 'תחזרי הביתה' שיצא החודש, אבל ניכר שחלק גדול ממנו נוגע לתקופה ההיא ולאופן שבו התמודדה איתה. השקת האלבום תהיה ב-2 בספטמבר במועדון האזור בתל-אביב.
"כשיצא האלבום בכלל הייתי עסוקה במה אומרים עליו כולם", היא מודה, "עד שפתאום עלה גל של געגוע ואבל, מה שגרם לי להסתכל מחדש על העולם. את נזכרת שאת בן אדם קטן בעולם שיכול להיות מאוד-מאוד אכזר".
את מרגישה עוד את סבא?
"דרך המילים של השיר 'הכניסיני תחת כנפך' למדתי לבקש מקלט מאנשים שלא נמצאים בעולם הזה. אני מדמיינת שהכנף הגדולה היא של סבא שלי שבשמיים, ואני יכולה תמיד לבקש ממנו להכניס אותי תחת הכנף שלו והוא ילווה אותי. אני פשוט יודעת, כי סבא גם מאוד תמך בדרך המוזיקלית שלי".
פרופורציות.
"כן, זה עוזר לחזור להקשבה ללב, שזה בעצם מה שקרה לי עם האלבום הזה שהוא הוכחה ליכולת להמיר רגעים קשים וכל מיני רגשות ליצירה שלי. והנה, זה מה שפותח לי דלתות היום. אפשר אפילו לומר שזו המתנה של התקופה הזאת, שבשבר הכי גדול את גם פוגשת את הכוחות הכי גדולים שלך. כמובן שגם נשברתי, גם עכשיו כשאנחנו מדברות אני די שבורה. לפעמים קשה לי לסחוב את התפקיד הזה, לפעמים אני אומרת את המילים הקשות האלה כאילו מתוך תרגול כי העיקר זו העשייה".
יש דברים שפיספסת בנערות המאוחרת שלך, בגלל המסע הלא-קל שעשית?
"החלום הכי גדול שלי היה להוציא אלבום, ועכשיו אמור להתחיל תהליך של בניית חיים. אני מסתכלת אחורה מתרגשת ממה שעשיתי, זה מרגיש כאילו אני הרבה יותר מבוגרת מבת 20. אני מרגישה שחזרתי להיות ילדה ותוהה על מה אכתוב לאלבום הבא, על דברים נורמליים כאילו?"
אדל גנזה אלבום שלם כי הוא לא עסק בשיברון לב והיא פחדה שהקהל שלה יתאכזב, אבל מצד שני כבר לא יכלה לכתוב עוד אלבום עצוב כי כבר לא הייתה עצובה.
"אני לא מפחדת מזה, יש בי סקרנות לגלות את עצמי בעולם ומאוד מקווה שהטרגדיות שלי הסתיימו. עכשיו אני מתחילה להתמודד עם פחדים אחרים לגמרי, פחדים לגיטימיים שכל מוזיקאי עובר, מביקורת והלקאה עצמית ובלי להגיד 'טוב, קרה לך משהו הרבה יותר נוראי מזה'".
"יש בי סקרנות לגלות את עצמי בעולם ואני מאוד מקווה שהטרגדיות שלי הסתיימו. עכשיו אני מתחילה להתמודד עם פחדים אחרים לגמרי, פחדים לגיטימיים שכל מוזיקאי עובר אותם מביקורת והלקאה עצמית"
היא נולדה וגדלה בתל-אביב. אביה הוא נגן הגיטרה והקונטרבס בן דנציג, ואמא שלה היא הצורפת לילך ליכטמן. הילדות שלה נשמעת כמו פסקול של קומונת ג'אז: בבית שבו גדלה חי במשך שבע שנים פסנתרן נכה מטרינידד בשם וודס, שהיה המאסטר המוזיקלי של אבא שלה. האידיליה המוזיקלית והאמנותית של הבית קרסה כשהגיעה הקורונה. זה התחיל בהימלטות של המשפחה לבית הסבתא בניר עוז, שלאחר חודשיים נמאס לה והם התבקשו למצוא לעצמם מעון חדש. בלית ברירה חזרו לתל-אביב, אבל השיבה הביתה לא היטיבה עם דנציג ששקעה אט-אט בדיכאון.
"זה היה בלתי אפשרי עם כל המגבלות", היא אומרת, "גם מבחינה חברתית לא בדיוק מצאתי את עצמי וממילא לא יכולתי לצאת לפגוש חברים. הייתי תלמידה מאוד טובה, והעברתי ימים שלמים במיטה מול הזום. בקושי אכלתי והפכתי לשלד בלי כוחות ובלי שמחת חיים".
הפכת לזוּם-בי.
"הגדרה נהדרת. ההורים שלי שמו לב ושלחו אותי למטפל שהנחה אותי ללכת בחוץ כל יום לפחות רבע שעה. בתל-אביב מפחיד להיות אישה לבד ברחוב, אז נסעתי לסבתא, שאותי היא לא העיפה", היא צוחקת, "זה היה ממש חלום לגור בניר עוז. ליטרלי, היה לי חלום חוזר מגיל ארבע שאני יוצאת מהבית בתל-אביב, עוברת כבישים ובניינים ומגיעה לנוף של הנגב, של הקיבוץ, וככה אני רצה את כל הדרך, מגיעה לדשא של ניר עוז ומגיעה לשביל של סבתא, מגיעה הביתה".
באחד מביקורי המשפחה בקיבוץ בזמן ששהתה שם, ישבו כולם בסלון כשלפתע אחותה גילתה לה שלאמא שלהן עברה מחשבה לרשום אותה לפנימייה. "הייתה מבוכה מאוד גדולה כי הם חששו שאיעלב. אבל אני התאהבתי ברעיון ללמוד בפנימיית 'ביכורים' שהייתה אז בקיבוץ מגן, מרחק חמש דקות מסבתא, שבה לומדים מוזיקה ולא מפנים את התלמידים בסגרים. ביקשתי שיעשו הכל כדי שזה יקרה. כעבור חודש התקבלתי וככה נשארתי קרובה למשפחה בניר עוז וגם נהיו לי חברים. התחלתי לעשות מוזיקה, התחלתי להיות בן אדם. זה היה שבר מאוד גדול שיצאה ממנו אחת ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי".
הדרך לעיסוק במוזיקה כאילו נסללה עבורה מיום שנולדה. "כשהיינו קטנות אבא היה מרדים את כל הבית עם הקונטרבס", היא נזכרת. "וכשסבלתי ממיגרנות הוא היה מנגן בגיטרה בסולם מרגיע, זה היה יותר טוב מכדור. הייתי שרה איתו כילדה, ובזמן הקורונה הוא לימד אותי גיטרה. כל מה שאני יודעת בגיטרה, זה ממנו. הוא הגיטריסט שמנגן הכי יפה בעולם, אני מנסה לחקות אותו כל הזמן".
אלכס דנציג ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
עדיין?
"לפני 7 באוקטובר עבדנו יחד על הופעות אבל זה נגנז כשעברתי לפנימייה. אחרי השביעי הדרך שלנו לגמרי התפצלה והקמתי להקה משלי. אבא שלי עזב את המשפחה ואת הארץ. היה לו מאוד-מאוד קשה בכל התקופה שאבא שלו היה חטוף, הוא איבד את הדרך שלו. כתבתי עליו שירים מאוד קשים שהכנסתי לאלבום".
את מתכוונת שההורים שלך נפרדו?
"הם נפרדו אבל גם לא התראינו כי המרחק הקשה על שמירה על קשר. לפני שנה הוא חזר לארץ ולאט-לאט הוא גם חוזר לעצמו. אנחנו אנשים בתהליך של שיקום אבל הטראומה עדיין קיימת. אנחנו בקשר טוב עכשיו, ומנגנים יחד. אתמול הופענו בדואו של קלאסיקות ישראליות, שזה הדבר שלי ושלו, זו הייתה נקודת ציון מאוד גדולה בשבילי. בשיר 'שאלות' שכתבתי עליו ונכנס לאלבום הוא מנגן בס עצבני ונהדר".
שיר לא פשוט. את כותבת "בסוף גם אני אלך כי זה נגמר / במעיין נפשי אין כוח כבר".
"וזאת סגירת מעגל מדהימה שמראה שאנחנו במקום אחר".
כתבת לו גם את השיר 'לב ליבי', שנשמע ברגע הראשון כמו שיר פרידה מאהוב. כתבת ''אם כבר עזבת אותי אז תעזוב אותי בשקט / תן לי לחיות את החיים כמו שאני חושבת''.
"אחרי שכתבתי את השיר הזה הסתובבתי עם רגשות מעורבבים כי הרגשתי שזה השיר הכי טוב שאני אכתוב בחיים, אבל שאני לא יכולה לעשות איתו שום דבר כי זה טו מאץ'. רק אחרי ארבעה חודשים העזתי לשלוח לו את השיר והיה לנו המון שיח סביב זה, היו שורות שהוא נעלב מהן, אבל כשהגיע הרגע להוציא סינגלים הוא אמר שזה הסינגל הראשון. זה שיר מלא בכעס, אבל השורה התחתונה שלו היא שאני אוהבת אותו ומקווה לחיים קצת יותר נורמליים יחד".
השיר 'מרחק זר' נכתב בזמנים שקדמו ל-7 באוקטובר כאשר אמה של דנציג אושפזה בבית חולים במצב קשה בעקבות תגובה אלרגית ונאבקה על חייה. בפזמון מופיע משפט מתוך היומן של אחותה הקטנה - "גדולים געגועיי ככאבך". "ברגע מאוד אמוציונלי, שאני לא כל כך זוכרת אותו, הצצתי בו", היא מודה, "וזה שלח אותי לכתוב את כל השיר. אחרי תקופה אחותי אמרה לי שזה משפט שלה, אז כמובן שנתתי לה קרדיט, וגם למאיר אריאל שגם מוזכר ציטוט שלו. צוות טוב".
"אבא איבד את הדרך שלו כשסבא היה חטוף. כתבתי עליו שירים מאוד קשים. היו שורות ב'לב ליבי' שהוא נעלב מהן, אבל הוא גם אמר שזה צריך להיות סינגל. השורה התחתונה שלו היא שאני אוהבת ומקווה לחיים קצת יותר נורמליים יחד"
בצירוף מקרים מצמרר, ביום ובשעה שאלכס דנציג הובא למנוחות נקבר גם יניב אורן, מנהל פנימיית עין גדי (שבה למדה דנציג לאחר שאוחדה עם פנימיית 'ביכורים') שנפל בעזה במהלך הלחימה. "הוא היה מאוד מצחיק וציני, היה לי איתו חיבור חזק", היא נזכרת. "הייתה פעם שהזמנתי אותו להופעה והוא היה ממש גאה בי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. את השיר הראשון באלבום, 'הלוואי שיכולתי', הקדשתי לזכרו. זה שיר שמדבר על הכאב שצריך לעבור דרכו, אפשר להגיד שלמדתי לשקוע בכאב כמו בתוך ספה נוחה".
אם הכאב הפך לספה נוחה, אפשר להגיד שהקריירה המוזיקלית של דנציג הפכה לטרמפולינה. "יש לי חלום שתהיה הופעה ואנשים ישירו את כל המילים. את האלבום הזה מימנתי לבד, היו לי הזדמנויות לעבוד קשה ולקחתי אותן. אני מנגנת בתיאטרון, כתבתי מוזיקה להצגת ילדים, אני מנגנת בעוד הצגה ולפעמים קיבלתי תמיכה מאבא שלי. המון אנשים גם באו לקראתי, כל מה שאני יודעת זה לזהות אנשים טובים שכדאי לי לעבוד איתם".
טליה דנציג
(צילום: איליה מלניקוב)
גם בן הזוג שלך, מתת טאובה, מנגן באלבום.
"הכרנו בפנימייה ואנחנו יחד מכיתה י"א. יש עליו שני שירים באלבום הזה, 'נהר' ו-'With Me Now'. זה מאוד נחמד שיש גם שירי אהבה. אמנם עצובים קצת אבל זה מגיע ממקום של התפתחות והשתנות. אנחנו שותפים מוזיקליים והוא מתופף החלומות שלי".
באחד הראיונות סיפרת שלורין היל היא אחת ההשראות הכי גדולות שלך.
"הייתי מכורה לאלבום ה-Unplugged שהיא הוציאה, הוא מלא במחשבות. היא מדברת הרבה על הקולות שיש לה בראש שמושכים אותה אחורה. השיר 'בוטנים' (שיר געגוע שנולד משק הבוטנים האחרון שסבה הביא מהשדות של ניר עוז, ס"ש), מבוסס על ההרמוניה שיש בשיר של שלה, 'I Gotta Find Peace of Mind'. כשהייתי צריכה למצוא שלווה נפשית הייתי מנגנת אותו לעצמי וככה התחלתי לכתוב שירים על הגיטרה. המילים של 'בוטנים' נכתבו כשניגנתי לעצמי אקורדים וככה יצא שיר כמקשה אחת.
"זה בעצם השיר הראשון שכתבתי אחרי 7 באוקטובר. למדתי מזה שכשאני באיזשהו מצב נפשי אני לוקחת את הגיטרה. אם אני עצבנית אני מנגנת גרוב, אם אני עצובה אני מנגנת בלדה. את השירים לאלבום קיבלתי במתנה, אני הייתי הצינור. מלבד שיר אחד שלא אני כתבתי, כל השירים נכתבו תוך חמש דקות. עכשיו אני מרגישה שאני לא במצב הקיצוני שהייתי בו ואני רוצה ללמוד כתיבה אחרת".
לורין היל לא הוציאה עוד אלבומים.
"זה יושב על החרדות שלי. היצירה הראשונה שלה הייתה כל כך טובה, ואתה מצפה מאמן לגדול איתו, אבל זה לא קרה. השאיפה שלי היא לגדול עם הקהל שלי".
