חתונה לא חייבת להיות אירוע מלחיץ / התחתנתי לפני חודש וחצי ולפני כן הייתי בטוחה שבזמן האירוע יהיה לי רגע של קריסה, או לפחות של סטרס. לשמחתי לא הגיע דבר כזה, אשכרה הצלחתי ליהנות. הלקח היחידי שלמדתי מהחתונה הוא שהמלוות של הכלות צריכות לא רק להביא מים, אלא גם ביסים של אוכל. למה השלמנו עם העובדה שחתן וכלה לא אוכלים בחתונה? והם לא אוכלים כי אסור להם לרדת מהרחבה והם צריכים להסתובב כל הזמן ולהגיד שלום, במקום לדפוק המבורגר. כבר בדרך הביתה מהאולם הזמנו וולט. יותם (רבינו, החתן המאושר, ר״א) אכל שניצל עם הידיים.
לא היו פוליטיקאים באירוע. אבא התבאס?
לא הייתה לנו שיחה על זה, אבל אני חושבת שזה היה די ברור. גם מי מהם היה רוצה לבוא? היו המון חברים של אבא. מכל ההורים, לו היו הכי הרבה מוזמנים. הם פשוט לא פוליטיקאים. יש לבן אדם חברים אחרים.
לא היה לנו שום ספק שלא נתחתן עם רב / חבר שלנו, אדם גבאי, חיתן אותנו. זו הייתה חתונה יהודית חילונית. לא המצאנו שום דבר, רצינו שזה ישקף את ההוויה הזוגית שלנו, שהיא מאוד עברית אבל לא דתית. זה אפילו לא קשור לעניין של דת מבחינתי כמו שזה קשור למוסד הרבנות, למונופול של הרבנות. אני לא רואה שום קשר ביני לבינם, אנחנו לא רואים עין בעין את רוב הדברים. אני גם לא הייתי רוצה לעבור ברבנות אם יום אחד חס וחלילה נתגרש. ההורים שלי התגרשו והמחשבה הזו שמישהו אמר לאמא שלי ׳מגורשת, מגורשת, מגורשת׳ מכווצת לי את הבטן. מי יגרש אותה? היא לא מגורשת ולא בטיח.
עם הפרטנר הנכון, קשר יכול להיות קל / כשהייתי צעירה יותר ופחות יציבה ומגובשת, למדתי שדרך דרמה את הרבה פעמים מקבלת אהבה. כלומר, אם בן הזוג שלך אמר לך משהו לא במקום, את יכולה לבחור אם לעשות דרמה או פשוט להגיד לו ׳וואי, לא מגניב׳ ולהמשיך הלאה. הרבה פעמים בחרתי להישען על המשברים האלו, כי כשמישהו מרעיף עלייך התנצלות, זה בא עם המון אהבה וחיבוקים, ואז בקלות נראה לך בטעות שזה משתלם - הוא פוגע, אני נפגעת ואז הוא יחזר ויחבק אותי כל הלילה. לאורך זמן זה שוחק את הקשר, זה כמו סם שנותן לך תחושת היי קטנה ואז מרוקן אותך שוב.
ואז את גם מחפשת את הדרמות, את המשברים.
את לא עושה את זה באופן מודע וזה מטשטש את ההבדלים בין עיקר לטפל, ואז כשיש משהו שבאמת צריך לעצור לידו ולעשות ממנו דרמה, זה כבר נדמה כמו 'זאב, זאב'. עם השנים למדתי להניח לזה, לפרגן לבן זוג שלי לרדת מהעץ בלי לעשות לו את המוות בדרך. בקשר עם יותם זה הכי בא לידי ביטוי, וכתוצאה מזה אין הרבה ריבים. הגעתי לאיזו הבשלה ובגרות שבגללן בא לי שגרה נעימה. אין לי כוח לחזור אחרי יום עבודה הביתה ולהתחיל לריב. אני רוצה לבוא ולספר לו על הריב שהיה לי במקום אחר. אני עדיין אדם עם פתיל די קצר, אבל בשנים האחרונות, והרבה בזכות יותם, אני לומדת שמידה של איפוק משתלמת. היה לי הרבה מזל להיתקל ביותו, כי יש המון נשים נהדרות שהוא יכול היה להתאהב בהן ולמזלי בדיוק כשהוא הכיר אותי לא הייתה לו אף אחת. מזל שהספקתי להאריך קצת את הפתיל שלי לפני שנפגשתי איתו, כי אחרת בטח הייתי הורסת את הצ'אנס שלי עם הבחור הכי טוב בעולם.
"הייתה לי מחשבה שבניו-יורק אני ארגיש קצת בבית. על פניו אני יכולה לעבור לשם מחר ולמצוא את עצמי. אבל לא מצאתי את עצמי, ורציתי לארץ, למרות שבארץ נופלים טילים ואין לי בית לחזור אליו וכולם שונאים אחד את השני והכל מבעבע. כנראה שאהבה זה באמת רגש מאוד חזק"
כנראה שאני כבר לא אהיה טיפוס ממלכתי / אי-אפשר כל הזמן לחשב מה התועלת ומה המחיר של להיות כמו שאני. אני תמיד משתפת הרבה - זה קורה לי עם חברים וזה קורה לי בפלטפורמות אחרות, כמו בפודקאסט שלי, 'פאסיב אגרסיב' (מבית ynet), עם טליה ברטפלד. ושם אני עוד מצנזרת את עצמי. אני מניחה שיש דברים באישיות שלי שבגינם אני מפסידה דברים מסוימים, ולעומת זאת יש דברים שאני מרוויחה.
את גם לא מפחדת לשתף את הביקורות שיש לך כלפי ממשלה שבה חבר אבא שלך.
זה לא באמת נראה לי כזה ביג דיל. זה יותר ביג דיל לכל שאר העולם מאשר לי ולאבא שלי, ואנחנו היחידים שבאמת העניין הזה נוגע להם רגשית ואישית. אני חושבת שאם אנחנו מצליחים לחיות לצד הפער הזה, גם שאר האנשים יכולים.
אבל כשאת כותבת בפרהסיה ׳איזו פאדיחה שזו הממשלה שלנו׳, הוא לא מתקשר למחרת ומתבאס?
אנשים תוהים מה איתנו כאילו אנחנו גרים באותו בית, אבל אני בת 30, אנחנו לא נפגשים בקורנפלקס של הבוקר. כמו שהוא לא פועל פוליטית לפי העמדות שלי, אני לא פועלת לפי העמדות שלו. למה אף אחד לא אומר לו ׳איך אתה עושה את זה כשאלונה חושבת אחרת?׳ למה כולם באים אליי? אני אזרחית ויש לי זכות לבקר את הממשלה שלי.
אלונה סער בסדרה 'בודקת'
(צילום: אייל אפרתי, באדיבות yes)
למדתי לפרגן להורים שלי על האופן שבו הם גידלו אותי / כילד אתה תמיד רוצה עוד מההורה. אתה אף פעם לא שבע, תמיד צריך עוד, גם אם ההורה מאוד חונק. שני ההורים שלי היו מאוד קרייריסטים והייתי ילדת מפתח, היה לי כעס על זה שהם לא יותר איתי. עם השנים למדתי לאהוב ולהעריך את עצמי, והבנתי שהתכונות שלי לא נולדו בחלל ריק. ראיתי כמה הן חלק בלתי נפרד מהגידול שלי ואני נותנת להם קרדיט על הליברליות בבית, על זה שהם תמיד דחפו אותי לרדוף אחרי החלומות שלי, גיבו אותי ונתנו לי תחושה שהם מאמינים בי. למדתי שזה בשליטתי לבחור אם להתמקד במה שקיבלתי או במה שלא קיבלתי, ושזה בשליטתי לשחרר מכעסי עבר. זה גם הכרחי אם את רוצה קשר קרוב וטוב עם המשפחה.
עם תובנה כזו בריאה איך תבנה הפסיכולוגית שלך דק לבריכה?
אני אצלה מגיל שמונה, אז הדק כבר בנוי.
דווקא כשטיל הרס לנו את הבית, הרגשתי הכי קשורה לארץ / ככל שהמצב בארץ מחמיר אני לומדת כמה אני קשורה למקום. אני רואה הרבה אנשים יורדים מהארץ, ואני לא רואה את עצמי מהגרת. מן הסתם לא אתנגד אם הוליווד יתקשרו, אבל אני לא מחפשת את מזלי בחו"ל. היצירה הישראלית זו היצירה שהכי מעניינת אותי, החברה הזו היא החברה שמעניינת אותי, השפה, התרבות. שני טילים נפלו לנו ברחוב במלחמה עם איראן. בפעם הראשונה היינו בחדר המדרגות כי אין לנו מקלט בבניין, ובמקלט הקרוב יש שכנה שיש לה בעיה עם כלבים ויש לנו כלב. שמענו 'בום' מטורף, היה ברור שזה מאוד קרוב, והטיל באמת נפל שני בניינים לידנו. הגיעו כוחות בטחון ושלחתי אותם לשכנה מבוגרת שלא הצליחה לצאת בזמן לממ"ד וכל הבית שלה היה על הרצפה. יותם הוביל אליי פצוע, התחלנו לחבוש לו את הפציעות. היינו ברמת תפקוד נורא גבוהה והבנו שמשהו קרה לבית, אבל הראש בכלל לא היה שם. רק כשעלינו לארוז כמה דברים וראינו את הבית, הרוח יצאה מהמפרשים. בית אמור להיות המקום הבטוח שלך, ופתאום הוא לא היה כזה, והוא גם היה חשוף לעיני כל, בלי חלונות. אבל יצאנו מאוד בזול. אישה מתה באותו ערב.
שבוע אחר כך, כשהיינו אצל אמא של יותם והתארגנו לטיסה לניו-יורק, נפל טיל נוסף. באופן משונה זה גרם לי לרצות לחזור הביתה, אבל טסנו. הייתה בי איזו מחשבה שאולי כשאני אהיה שם אני ארגיש קצת בבית, ארגיש שיש איזה מקום שהוא אופציונלי לעתיד. יש הרבה דמיון בין ניו-יורק לתל-אביב - האנשים באותו וייב, אני מכירה את התרבות, מכירה את הפוליטיקה, על פניו אני יכולה לעבור לשם מחר ולמצוא את עצמי. אבל לא מצאתי את עצמי, ורציתי לארץ, למרות שבארץ טילים ואין לי בית לחזור אליו וכולם שונאים אחד את השני והכל מבעבע. כנראה שאהבה זה באמת רגש מאוד חזק. אני מקווה שדברים ישתפרו, כי זה מתחיל להיות קצת בעייתי.
אלונה סער
(צילום: שי כהן ארבל)
האזרחים משרתים את המדינה במקום שהמדינה תשרת את האזרחים / את כל הזמן נמדדת בעד כמה את אוהבת את המקום, כמה את מוכנה לתת. תסכימי לתת את כל הכסף שלך למסים שלא מתגלמים בצרכים שלך? את מוכנה לשלוח את הבן שלך לקרב? מה עם הבן השני? מה עם הבת? ומה עם הערכים שלך, את מוכנה להקריב אותם? אנחנו באיזה שיח פנימי עם עצמנו לגבי הגבול שאנחנו מוכנים להכיל, ובסוף זה עניין רגשי. פוליטיקה זה לא שיח בינארי של ביטחון, זה עיסוק עמוק יותר של רגש. פעם פוליטיקה נראתה לי מסובכת וחשבתי שאני צריכה להבין כל פיפס היסטורי כדי לבסס את הדעה שלי. וככל שלמדתי יותר עובדות היסטוריות, הבנתי שמדובר בסוף בסנטימנטים, ברגש, במוסר, בסולם ערכים. אם נבין מה הרגשות שבאמת מניעים אותנו בהסתכלות הפוליטית שלנו, אז אולי נוכל לבחור לעצמנו הנהגה שתשקף יותר את הפתרונות לרגשות האלה. אם אני מפחדת, ואני חושבת שזה הרגש הכי חזק של כולנו כרגע, אני צריכה להבין מי באמת נותן לי ביטחון ומי מטפח לי את הפחד. אולי זה יעזור לנו להתקדם לפתרון.
לעשות בישראל אמנות זה נס / בעיניי אנחנו עושים פה קולנוע וטלוויזיה מצוינים, עם אתגרים שאין להרבה מקומות אחרים, עם תקציבים לא גדולים, כי יש פה הרבה אנשים מוכשרים ומקסימים שמתאגדים יחד כדי ליצור. אנחנו מצליחים לחצוב מים מן הסלע. כל כך הרבה דברים צריכים להתיישב במקום כדי שתצא סדרה טובה. זה לא רק כתיבה, משחק ובימוי - זה גם התאורה, זה הפסקול, זה הצילום. הרבה דברים צריכים לא רק להיות טובים, הם צריכים לדבר ביחד. כשקראתי את האודישנים לתפקיד ב'בודקת' ידעתי שזה הולך להיות מצוין ורק רציתי להיות חלק מזה, אפילו אם זה כניצבת מאחור. אחת להרבה זמן את נפגשת עם פרויקט שהוא ממש הסגנון שלך. זה קרה לי גם עם ׳המפקדת׳, שכשהגיעו הטקסטים אמרתי וואו, אני רוצה לצפות בזה כשגם אני חלק מזה. זה מאוד מה שאני אוהבת לראות, מאוד ההומור שלי, הגסויות, הדמויות הקרינג'יות. צילמנו את כל הסצנות באודיטוריום, באוגוסט. לא היה מיזוג, כדי ללכת לשירותים היה צריך לעשות מסע כומתה, ובכל זאת לא היה לי 'לחץ בית'. זו הייתה חוויה מאוד טובה לעבוד עם גיתית פישר (יוצרת הסדרה, ר״א) ויונתן גורפינקל הבמאי.
זה עשה לך חשק לכתוב משהו בעצמך?
זה בהחלט מבער בתחת שאומר לך שאם את כל כך אוהבת חומרים בסגנון הזה - תיצרי לך כבר סדרה. זה נחמד שיש לי עוד דברים שאני רוצה לעשות.
"אני לא רואה שום קשר ביני לבין הרבנות, אנחנו לא רואים עין בעין את רוב הדברים. אני גם לא הייתי רוצה לעבור ברבנות אם יום אחד חס וחלילה נתגרש. ההורים שלי התגרשו והמחשבה הזו שמישהו אמר לאמא שלי 'מגורשת, מגורשת מגורשת' מכווצת לי את הבטן. מי יגרש אותה? היא לא מגורשת ולא בטיח"
אנחנו צריכות להפסיק להתבייש לדבר על כסף / כל החיים התביישתי נורא מהשיח הזה. יש בזה משהו לא נעים, לא נהוג לדבר על כמה יש וכמה אין, ובטח לא לדרוש יותר. אני כן מרגישה שאני משתפרת בזה. יש לנו איזה הרגל לא לדבר על זה, ובסוף זה אף פעם לא משרת אותנו ואת הקולגות אלא את המעסיקים. הראיון של רותם סלע בזמנו מאוד השפיע עליי. היא סירבה להתנצל על זה שהיא מרוויחה ועל זה שהיא דורשת ומתמקחת. זה נשאר איתי והלך איתי. עדיין אין לי את הביטחון ליישם את זה, אבל כבר יש את ההבנה. אני מעורבת בחוזים, יודעת להתעקש על סכומים יותר מפעם.
לקנות כלב זה מעשה מרושע / לפני 20 שנה באמת לא ידענו למה עדיף לאמץ מלקנות, והיום אני מרגישה שכבר אין תירוץ לא לדעת. אני כל הזמן מתעסקת בנושא הזה, גם באינסטגרם שלי אני מעודדת אנשים לאמץ. אני לא חושבת שאנשים שקונים כלבים הם בהכרח רעים, אבל אני חושבת שזה מרושע, גם אם זה מעשה שמגיע מבורות, או מכל מיני אילוצים, כמו אנשים שאומרים ׳אבל יש לי אלרגיה׳.
אלונה סער וטליה ברטפלד
(צילום: טל שחר)
אבל התעשייה הזאת קיימת, וגם לכלבים האלה מגיע בית טוב.
זה עניין של ביקוש והיצע. אם לא יהיה מי שיקנה, לא יהיה מי שירביע. הכלבים האלה כמובן לא אשמים בכלום, אבל אם מי שמוכר הוא לא תת-אדם, אז הכלבים האלה נמצאים במקום טוב. לרחוב הם לא יגיעו, הם כבר בבית. אם את קונה ממישהו אכזרי שמחזיק אותם בתת-תנאים, ככל שיקנו יהיו עוד כאלה שמחכים בתת-תנאים. אני בטח לא מושלמת, לא הצלחתי להחזיק את הצמחונות שלי מעל לשנתיים, אבל לא לקנות כלב זה לא לשנות אורח חיים. אני מזמינה אנשים לאמץ.
