הקליפ האחרון של אריאנה גרנדה, זה שבו היא נראית כמו שלד מזמר שעוד שנייה יתפורר לערימה של אבק עצמות, לא הפתיע אותי. אחרי הכל, אני עוקבת אחריה בדאגה אמיתית כבר שנים. שזה מוזר, כי אני לא מעריצה שלה בשום דרך. היא אמנם זמרת נדירה עם מנעד יוצא דופן. כשהיא שרה נמוך הקול שלה מזכיר קטיפה, כשהיא מגיעה לגבוהים הוא נשמע כמו בדולח צלול וטהור. ובכל זאת, בגילי כבר לא מעריצים אף אחד חוץ ממי שיצא לפנסיה מוקדמת ומעלה סטוריז שלו רובץ ושותה קוקטייל מתחת לעץ תאנה ביוון.
ועדיין, מזה זמן ארוך שאני צופה בגופה המתכרסם של אריאנה בחרדה הולכת וגוברת. מעבירה שעות בלגלוש בתוך מחילת הארנב שנקראת "הגוף החדש של אריאנה גרנדה", מציינת לעצמי שהיא כבר נראית בדרך ל-30 קילו ושהשיער שלה כבר נושר ממנה בכאלו כמויות שאין תוספת של קוקו אצילי וגבוה שאפשר להדביק עליו בלי שזה ייראה מגוחך. כמו להדביק את הרעמה של ביונסה על דחליל.
וישר אני נזכרת ביום הקיץ ההוא, לפני שבע שנים. רן ואני יושבים בסלון המעוצב עד זרא של Airbnb שלקחנו בלונדון, ושתי הבנות שלנו מתכוננות מול המראה להופעה של אריאנה. למאיה הייתה בת-מצווה שנה קודם, והמתנה שהיא ביקשה ממני היא לטוס להופעה של אריאנה, וכיוון שנגה, הילדה האמצעית ומלאת הקסם של רן, חגגה בת-מצווש שנתיים קודם ולא קיבלה מאבא שלה את הטיול המנדטורי לחו"ל, הוחלט שגם היא תצטרף למסע הזה.
אז קנינו שלושה כרטיסים לסיבוב ההופעות של גרנדה, סוויטנר (Sweetener), שניים לילדות, אחד למבוגר מבינינו שיבחר ללוות אותן. כמובן שברגע האמת כל כך רצינו לחלץ מהבנות את המדליה הנכספת של האושר שבחרנו בכרטיסים הכי יקרים, חבילת VIP שעלתה לנו הון, משהו כמו 3,000 שקל לכרטיס, ועוד לא הכנסנו פנימה את מלונות הבוטיק ואת הקניות בברנדי מלוויל, חברה שנערות משתגעות עליה למרות שהיא מייצרת בגדים במידות בובה זעירות, ושוכרת רק זבניות שנראות כמו אטריית פטוצ'יני מהורהרת. אבל ביום ההוא, כמה שעות לפני ההופעה, זה נראה לי כל כך שווה את זה. הבנות שלנו כמעט דילגו באוויר מרוב ציפייה ואושר, ואני חשבתי "השמחה הזו שווה גם את ההלוואה השלישית שאני אצטרך לקחת כשאחזור".
(איור: בעזרת בינה מלאכותית/עיבוד: לביאה טושינסקי)
כל כך אהבתי את אריאנה ברגע ההוא, היא נראתה לי כמו מלאך שומר מופלא, פֵיָה עם קול שמימי שבאה להוביל את הבנות שלנו במעבר שבין ילדה לאישה. כי זה תמיד ככה, הכוכבים שהילדים שלנו מעריצים, הם לא סתם זמרים או שחקנים שמוצאים חן בעיניהם, הם אשכרה מהווים להם דמויות לחיקוי. משהו מהכוכב מעצב מחדש את האישיות של הילד, ישפיע על איך שהוא יחליט להתלבש בשנים הקרובות, איזה סוג גבר או אישה הוא ירצה להיות.
ואני שמחתי על זה שהבנות שלנו בחרו לאהוב דווקא את גרנדה. היא הייתה אז בחורה צעירה מסוג גירלי-גירל, כזו שאין לה בעיה ללבוש בגדי רחוב אבל גם חצאיות פעמון כמו של אודרי הפבורן ושרשראות פנינים ותחרוֹת. ואני אהבתי את סוג הנשיות שהיא הדגימה להן, רומנטית, לגמרי שלמה עם הפגיעות והרוך שלה. אני כנראה פמיניסטית גרועה, אבל תמיד קצת הפחיד אותי שהבת שלי תתלהב ממישהי כמו בילי אייליש. הייתי מתה אם היא הייתה מגיעה הביתה עם שיער ירוק, וחמישה פירסינגים בגבה.
והנה עוד וידוי שיוציא אותי רע. אהבתי גם את זה שאריאנה הייתה מינית רצח במילות השירים שלה ובריקוד במיני המיקרוסקופי שהיא לבשה. מעולם לא פחדתי שהבת שלי תעריץ כוכבות סקסיות מדי בתור נערה. מה רע שתבוא איזו זמרת פופ שתראה להן שאישה יכולה להיות מצליחה, עשירה, חכמה בטירוף וגם מינית מאוד? המיניות של גרנדה לא נראתה אומללה, היא לא הייתה כמו של בובה חסרת דעה שהמנהלים שלה פקדו עליה, תלבשי ז'קט ומתחתיו רק תחתונים שקופים. אריאנה נראתה כאילו הסקסיות הזו בוקעת מתוכה, טבעית לה. עשה רושם שהיא נהנית להתאפר ולנענע ולשיר על תנוחות. צפיתי בבנות הולכות להופעה שלה, וחשבתי שמכל האופציות שיש, זו הכי טובה בעיניי. סלבית שמקרינה חיוביות גוף ובריאות נפשית.
בגלל זה אני נהיית עצובה כשאני מסתכלת על אריאנה כפי שהיא היום. בעצם, עצובה זו לא המילה הנכונה. אני רותחת מזעם. לא יודעת אם יצא לכם לראות את הקליפ לשיר החדש שלה, "פטאל", והאמת שאני גם לא ממליצה לאף אחד לראות. זה כמו לצפות במישהו שעומד למות, ולא להצליח להציל אותו. כל הסימנים לאנורקסיה מופיעים אצלה אחד לאחד - פרצוף הגולגולת החלול, השיניים שצבועות בגוון צהוב-אפרפר, אחרי שהיה לה פעם את החיוך הכי לבן וקורן ובריא. והכי גרוע זה מה שרואים כשהיא לובשת חולצה שחורה וחושפת כתפיים ורוכנת קדימה. כל העולם ראה ברגע הזה את מה שראיתי. במקום עור רך של בחורה רגילה, יש שם רק ערימה של עצמות קולר וצלעות. דקה אחרי זה היא בתלבושת שונה, שמלה, והפעם שמו לה שדיים תותבים. כן, באמת, הם שמו לה פרותזה של ציצי כדי להצליח למלא את המחשוף שלה. ואיכשהו זה הכי מדכא אותי, כי זה אומר שיש פה משחק על חשבון העיוורון שלה. כי ברור שהיא לגמרי לא מודעת למה שנהיה ממנה, ממש כמו כל בן אדם שסובל מאנורקסיה. כי זה האופי של המחלה, היא לא סתם מחלה, זה עוד בן אדם בתוכך, אישיות שטנית וחדשה שמשתלטת עלייך. זה כמו דיבוק, סוג של שד שחי בגוף שלך והופך להיות את במקומך. רק לחשוב עליה עומדת שם, נותנת לאיש הביוטי להצמיד לה את התותבת שדיים הזאת, ולדעת שכולם בחדר יודעים שהם עושים את זה כי היא נראית כמו מוזלמן מפחיד בשאר הקליפ, ורק אריאנה בעצמה, האישה שהכישרון הענק שלה הוא זה שמשלם משכורות לכל החדר, חושבת שזה סתם יום רגיל בשואו-ביז.
ועכשיו אני חושבת על השנים שעברו מאז ההופעה, על הילדות שגדלו, על כל הכאפות שרן ואני חטפנו בזמן שחלף. איך היינו שני חיים בסרט שחושבים שאפשר לבזבז ולשפוך כסף על תענוגות, ולא הבנו שיום אחד נצטרך אותו לבריאות שלנו ושל אהובי ליבנו. ובזמן הזה שעבר, לא פחות משלוש בנות שאני אוהבת חלו באנורקסיה. שתיים מהן הלכו במשך שנה לתזונאית מדהימה והיא הצילה אותן. אבל אחת מהן הגיעה לאשפוז בתל השומר. אני זוכרת את הפעם האחרונה שישבתי לדבר איתה, קצת לפני שאיבחנו אותה במחלה. ראיתי שהיא צנומה מדי, אבל לא העזתי להגיד לה כלום, זה פשוט לא נהוג בימינו, לדבר ישירות על הגוף הפרטי של הילד. אבל היו כל כך הרבה סימנים שמשהו לא בסדר. היה חודש מרץ די חם, ובכל זאת היא ישבה דבוקה לתנור הסלילים ורעדה מקור. וכל הזמן היא דיברה באובססיה על דברים שהיא חייבת להספיק לעשות, בגרות באנגלית, לארגן לאחותה יום הולדת. היא תמיד הייתה נערה ששואפת לשלמות.
השֵּׁד שצמח על הילדה הזו היה כל כך מרושע. מהר מאוד היא הפסיקה לעזור לאחותה, הפסיקה לחייך אל החניכה בצופים שמעריצה אותה, ונהייתה רק דבר אחד. תחרותית באופן דוחה. זה אולי הדבר הכי שובר לב באנורקסיה, כל העולם אומר לך שאת רזה מדי, אמא מתחננת שתאכלי קצת לחם, אבל הילדה שפעם היה כה חשוב לה לשמח את כולם, נועצת בכולם עיניים קרות ואטומות כמו מטבעות. "הם מקנאים בך שאת מצליחה לרזות", השד של האנורקסיה לוחש לה. וגם אם הנשמה הטובה שלה עדיין שורדת שם בפנים, על התחרות שהיא מנהלת מול עצמה היא לא תוותר לעולם. כי בלי השליטה היא תיפול לתהום. וזה מה ששובר את הלב, הבנות האלו כל כך נחושות שהן מכריחות את אמא ואת אבא ואת כל העולם להשתתף בהלוויה שלהן כשהן עדיין חיות.
זה בול כמו באגדה של המלך הוא עירום. כולנו היינו אמורים להעמיד פנים ביחד שאריאנה השלדית משפריצה בריאות ונראית נהדר, פשוט למסור קולקטיבית את השכל שלנו לאפסנאות של כוחות הווק
ולכן אני לא כועסת על אריאנה עצמה, זה לא בשליטתה לעצור את הטירוף הזה. לא, האנשים שאני מאשימה אותם הם המשת"פים, כל האנשים שראו מה קורה, ובמקום זה איפשרו לה להמשיך כי התעסקו בלהיות ווק ופוליטיקלי קורקט.
אני לא היחידה שעוקבת אחרי אריאנה בפלצות המון זמן. כבר לפני חמש שנים היו לא מעט אנשים שניסו לכתוב ברשתות על הדאגה הלגיטימית שלהם לאיך שהיא נראית. נראה לי שהם הרגישו בדיוק כמוני, שהם מלאים בהייט, אבל לא לאריאנה, לשד הזה שהופך אותה לאדם בלתי נסבל ומוביל אותה לאבדון.
השבוע הודיעה אריאנה שבקרוב היא תיקח הפסקה מהחיים הציבוריים. אבל הניסוח הבהיר שהאשמה איננה במצבה הבריאותי, אלא בנו, הקהל. “בגלל ביקורת ציבורית בלתי פוסקת”, כתוב שם, ואז מגיע הגזלייטינג: “עד ההפסקה אריאנה ממשיכה להופיע בבריאות ובשמחה”.
וזה בול כמו באגדה של המלך הוא עירום. כולנו אמורים להעמיד פנים ביחד שאריאנה השלדית בריאה ונראית נהדר, פשוט למסור קולקטיבית את השכל שלנו לאפסנאות של כוחות הווק. ומילא המעריצים, אבל הצוות שלה? זה כבר טירוף שקשה להסביר אותו. נותנים לה לצאת למסע הופעות כשכל העולם רואה שהיא כבר בקושי רוקדת על רגלי הגפרורים האלו.
תראו מה עוללנו לעולם שלנו. כל הקִּדמה הזו, החידושים ברפואה, ובכל זאת זה עדיין לגמרי סביר שאישה צעירה תמות לנגד העיניים שלנו מאנורקסיה. זה ממש כאילו שאנחנו עדיין תקועים בעולם הישן והלא-מודע. רק שאז היה לזה תירוץ, רוב האנשים לא הכירו את המילה אנורקסיה. אבל עכשיו? מה התירוץ שלנו? למה אנחנו שותקים ומנרמלים ככה את השד המנוול שלוקח לנו את אריאנה גרנדה?
אה, זה בגלל שיותר חשוב לנו להיות בן אדם טוב ומוסרי כמו שהפוליטיקלי קורקט קובע שטוב לב צריך להיראות. אדם טהרני שותק ומנרמל. ואני, אני רק חושבת על בנות-המצווה החדשות, שאולי יבקשו לנסוע לחו"ל עכשיו כדי לראות את גרנדה. אני רוצה להאמין שהן לא מסתכלות עליה וחושבות "וואו, הרזון הזה כל כך יפה", אבל איך נדע.
