הייתי רוצה לפתוח ולומר משהו פסקני כמו: "פולין – לא מה שחשבתם", אבל אני מוכרח, מטעמים עיתונאיים, להיות מדויק, ולכן אני אלך על: "פולין – מה שחשבתם", עם כמה הערות שוליים לא שוליות בכלל.
כי באמת שפולין היא מקום יפה והכל – אירופה הקלאסית, אפילו קלאסית פרימיום – מין אירופה המערבית, אבל קצת באופסייד. קצת וריאציה על הנושא. קצת... נו, לא פריז, אבל ליד. אולי כי מהצד, מתישהו, יבצבצו תמיד כמה מבנים שיכוניים כאלה, קומוניסטיים, ממוספרים במספרי בתים שצוירו, מטעמי חיסכון, על קיר הבניין, ובתי מלון שעומד בהם תמיד ריח מוזר של משהו, נו, עומד.
ועדיין, ורשה היא באמת הפתעה עצומה.
קודם כל, היא בצבע! נותנים צבע. זה נשמע אולי טריוויאלי, ועדיין מפתיע; רק תגידו לעצמכם "ורשה", ואתם כבר מדמיינים איזה חורף אירופי שנות-השלושימי כזה, אנשים ונשים במעילים ארוכים בכיכרות העיר תחת השלג היורד בשחור-לבן, כשהיהודים מחוץ לפריים, עסוקים בהכנות אחרונות לפוגרום של הערב.
אבל אז אתם מגיעים לוורשה, והכל צבעוני; הדשא, הכיכרות, החנויות, הרחובות הרחבים, הכבישים המשוכללים שיתברר תכף שהם כאלה לאורך כל פולין (מע"צ הפולני הם אגדה. בואו נייבא אותם) – הכל.
ורשה אכן מתחזה קצת לפריז – מתחמי הבילויים, הברים, הארמונות, הכל אומר לכם: דפקתם את השיטה, הגעתם לפריז רק במחיר של פולין. וגם אחלה מחיר: הזלוטי נע סביב 0.8 שקל, והסכומים, בגדול, די דומים לאלו שבארץ, אבל בזלוטי, כלומר שהמחיר הסופי יהיה לרוב זול בכ-20 אחוז מהמחיר בישראל. ובמקרה של אוכל ושתייה, זול ב-50 אחוז. גם הטעם זול ב-50 אחוז, תכף נגיע לזה.
כך שהכל, לכאורה, ניצחונות.
רק שלא; מתחת מסתתר תמיד משהו חיוור יותר, קמצני יותר, עשיר פחות. נכון, השדרות בוורשה מפנקות, הבניינים בדאונטאון חדישים, המבנים העתיקים שוחזרו ביעילות (אחרי שהנאצים החריבו ושרפו כמעט את כל העיר ב-1944), אבל הפרטים הקטנים עדיין מסגירים; הצבעים הבז'יים בחדר המלון; המקלחון הקטן והבסיסי; ארוחת הבוקר שרק עושה רושם נדיב. זו חסכנות שמתחזה לשפע. היא יודעת להיות מערבית, אבל המזרח מבצבץ מתחת כמו צבע ישן שהשכבה שמעליו לא עבה מספיק כדי לכסותו. וככל שאתם מתרחקים מוורשה למקומות הקטנים יותר, לפריפריה, ל – בואו נקרא לזה "חגורת הבורשט" – פולין היא לפעמים בדיוק מה שהאסוציאציות המיידיות שהמילה "פולין" מכתיבה לכם.
לאורך שמונה ימים בפולין נדדתי כ-2,200 קילומטר. הגעתי עד קו הגבול עם אוקראינה, חולף על פני שדות אינסופיים של חיטה, טבק וגידולים אחרים, האופק פתוח ועצום כמו המישורים האמריקאיים הגדולים, הכל קולנועי מאוד, ועדיין – לא היה בית מלון אחד שלא הורכב משטיחים מקיר לקיר, על כל קרדית האבק המתגוררת בהם מיום הקמתם ונחשבת לדיירת מוגנת.
לא היה מלון אחד שמגבות הגוף שבו לא הגיעו בגודל סטנדרטי של מגבת ידיים, פלוס-מינוס.
לא היה מלון אחד שחדר האוכל שלו לא כלל מכונת קפה אוטומטית שמוציאה, בלחיצת כפתור, אותו קפה דלוח, ולצידה, מאחורי הבר, מכונת קפה מקצועית ואיטלקית נוצצת לפי הספר, רק שכשביקשתי מהברמן להכין לי קפה באמצעותה, מצידי בתשלום נוסף, האיש הצעיר נראה, במקרה הטוב, מבולבל, אובד עצות, תוהה מדוע בחר לוותר על קריירה מבטיחה בתפקיד שוטה הכפר הקזחי שממנו הגיע, ולבסוף אמר לי שעדיף שאני אקח לי קפה מהמכונה האוטומטית.
זה קרה בכמה מקומות.
אני מניח שהמפתחות של המכונה הגדולה נשארו באיטליה.
במחנה בלז'ץ תאבדו כל אמון שעוד נותר לכם במין האנושי, ותצאו עם ההבנה העקרונית שבני האדם לעולם יהיו אכזרים, גזענים, אלימים ורצחניים בהינתן הלאומן הנכון שיידע לדקלם להם בכישרון את סיסמאות מערכת ההפעלה הזו
מה משגר אדם לפולין? כשלעצמי התנדבתי לסייע בסרט התיעודי הבא של חברתי ד', יוצרת סרטי תעודה ופולנייה בהווייתה ובמהותה (האישה נכנסה לסרטים – לא תיעודיים כלל – כשנוזל המגבים ברכב אזל) – הכל בתמורה לכרטיס טיסה לפולין פלוס שבוע הכל כלול.
הסרט התיעודי אמור להתחקות על מסעם של סביה, סבתותיה והוריה של היוצרת כל הדרך מציפורני הנאצים הבלתי-מטופחות לאורך החלקים הפחות-אופנתיים של פולין – שזה, בגדול, פולין – דרך אוקראינה, קזחסטן ועוד אזורים סשה-ברון-כהניים יחסית של העולם, כל הדרך עד לבשורה המתוקה: פלסטינה.
חרשנו את פולין יחד עם המתורגמן וההיסטוריון הידען והכריזמטי אדם קורן, וככל שהתקדמנו, הארץ הזו – שרתחה כל השבוע כמו יתר אירופה תחת שמש נקמנית וחסרת רחמים – הלכה ונפתחה בפנינו. מישוריה וכפריה וכבישיה מושלמים למראה, ומזללות תחנות הדלק שלה מגישות מאכלים פולניים קלאסיים כמו פירוגי – כיסון מבצק גס כשק יוטה הממולא בבשר קצוץ גס כנסורת – וקנוקל (בפולנית: גולונקה), שהיא סוג של פיקת ברך של חזיר, אירוע קולינרי שאין שום סיבה להתבייש בו כל עוד לא הגשתם אותו למישהו או ניסיתם לאכול אותו בעצמכם.
אני מגזים, כמובן; אכלנו גם ארוחות סטנדרטיות של מרק (ז'ורק – מחמצת שאור; עגבניות או גולש), שניצל דג ולידו תפוחי אדמה אפויים, פירה ועיסת ירקות כלשהי – קומבינציה פולנית קלאסית שתעלה לכם סביב 40-50 זלוטי ומדגימה בשלמות את מה ש-ד' מציגה בפניי גם כנושא סרטה: "מסע של אשמה, חרטה והחמצה".
ורשה אכן מתחזה קצת לפריז, רק זול בכ–20 אחוז מהמחיר בישראל. ובמקרה של אוכל ושתייה, זול ב–50 אחוז. אגב, גם הטעם זול ב–50 אחוז. כך שהכל, לכאורה, ניצחונות. רק שלא; מתחת מסתתר תמיד משהו חיוור יותר
אבל באמת שמעבר לזה, מדובר במדינה מושלמת למסע דרכים, וככל שהדרמנו הנופים הפכו ציוריים יותר והכבישים עדיין מעולים. אולי זה כי פולין נכנסה השנה לרשימת 20 הכלכלות החזקות בעולם – די מדהים אם לקחת בחשבון שרק לפני 35 שנה הפולנים השתכרו עשירית מתושבי מערב-גרמניה, ובמדינה הונהג אז סוג של צנע. כיום כלכלת פולין צומחת ב-3.8 אחוז בשנה – באופן משמעותי יותר מהממוצע באירופה – והמדינה מתבססת על מוסדות עסקיים חזקים, מערכת חינוך טובה, מלחמה בשחיתויות ומשיכת חברות טכנולוגיה גדולות – למעשה הכל עובד, אולי מלבד מה שקורן מגדיר כאופיים הבלתי יזמי מלכתחילה של הפולנים, אנשים שתמיד יעדיפו להגיע לעבודה מאשר, נניח, לעבוד.
אבל ככל שהמסע דרומה ומזרחה נמשך, משהו באוויר סביבנו הפך כבד וטעון יותר. בעיירות כפריות נידחות וקטנטנות עם שמות כמו צ'שנוב, וואזוב, סטארי ז'יקוב, אולשיצה – כל שנותר סביבך הוא שדות אינסופיים, כבישים גיאומטריים שחותכים ביניהם, בתים קטנים שמאכלסים לא ברור את מי, המדרכות ריקות, פה ושם איזו להקת ברווזים חוצה.
שדה חמניות ליד סטארי ז'יקוב
(צילום: רענן שקד)
הדממה כמעט מוחלטת. על עמודי החשמל מקננות חסידות אומות עולם בתוך קינים גדולים. בתי המסחר – ככל שיש כאלה – סגורים בחלקם. ילד או שניים נראים לעיתים בחצר או על מדרכה, לא ברור עד כמה הם מאושרים או אומללים. קהילות גדולות של יהודים שהתגוררו כאן לפני מלחמת העולם כבר מזמן אינן. הושמדו.
באולשיצה הקטנטנה אין דרך להשיג מקום פתוח אחרי שמונה בערב, ואנחנו חוששים שכדי לאכול משהו נצטרך לנסוע 200 ק"מ עד לעיר ההגיונית הקרובה – לובלין – אבל בסוף אנחנו מוצאים ספורטס-בר פתוח שמגיש תפריט מקובל של המבורגרים שמנוניים, להוציא בעיה אחת: שהוא לא מגיש. "ייקח לפחות שעה אם אתם מזמינים אוכל", אומרת לנו הקופאית / מלצרית / כנראה טבחית / בוודאי מנהלת המקום, "אנחנו קורסים תחת ההזמנות".
במקום מאוישים כרגע ארבעה שולחנות.
בסוף שתינו בירה. טילפנתי לילד שלי וסיפרתי לו שיש מקום כזה, אולשיצה, ושאין להשיג בו אוכל. "תפתח שם שניצלייה ותקרא לזה 'אולשניצל'", הילד הציע. גאון. הילד גאון.
רענן שקד בפולין
(צילום: רענן שקד)
ביום השלישי אנחנו מגיעים לקווידזין, עיירה שלקרוא לה "חור תחת" יהיה מוגזם – אלא אם מדובר בחור תחת של חיה קטנה מאוד – אבל בעיבורה מצויה מצודה טבטונית ענקית במצב כמעט חדש, והיא מרשימה מאוד, בעיקר כשמתברר שהמארחת שלנו במקום, אישה בת 56 שגרה כל חייה במקום והפכה להיסטוריונית שלה, מחזיקה במפתחות למצודה! בשעת ערב היא מכניסה אותנו לחצר הפנימית, ועורכת לנו סיור לילי בעיירה כולה.
יש במקום כזה קסם בלתי תיירותי בעליל, כשאתם מבינים שבעשר בלילה אתם לגמרי לבדכם ברחובותיה המוזרים של עיירה ימי-ביניימית-טבטונית-פולנית, מוארת באורות זהובים וכחלחלים, לא דומה לשום דבר. זו חוויה מסתורית, כמעט מיסטית.
למחרת אנחנו ממשיכים לעיר הגדולה שצ'צ'ין – רובע עתיק משומר היטב ולצידו עיר כה מודרנית, עד שכשאני מתאפסן באחד המלונות המפוארים-לכאורה שלה, "דנה הוטל", מקבל אותי, מיד עם הכניסה ללובי, מחזה שהיה גורם רטט מיני לאלקסיס קרינגטון: אינספור שנדלירים מקריסטלים מזויפים, מעקות מוזהבים, טפטים מוזהבים, קירות (מוזהבים!) עשויים מראות.
החדר שלי – תקרה גבוהה, אורות עמומים, הכל מראות ואהילים זהובים-עכורים – הוא בו-זמנית מפואר ועלוב. זה אפשרי רק בפולין, ואני מרגיש כאילו הושלכתי לתוך מלודרמה תקופתית על חיי האומללות של העשירים והאנונימיים בגוש הקומוניסטי של טרום-הפרסטרויקה. לוקח לי זמן להתרגל. ואז עוד זמן. ואז אני מבין שיש דברים שלא מתרגלים אליהם אף פעם.
האטרקציה המרכזית בשצ'צ'ין עונה לשם ברלין. העיר ברלין, גרמניה. היא בערך שעה נסיעה מפה, ופוסטרים במלון מציעים סיורי יום בברלין בכל פורמט שתבחרו. אין ספק; כשאתם שעה מברלין, חבל להתאמץ עם אטרקציות משלכם.
ובקיצור, מזרח אירופה – לא חשוב כמה תשתדל – עדיין תהיה מזרח אירופה, גם אם ארוחת ערב במסעדה איטלקית מקומית, כולל דרינקים, נגמרת בפחות מ-200 זלוטי לשלושה אנשים. הרחובות בדאונטאון שצ'צ'ין הומים – טוב, לא נגזים, יש בהם תנועה כלשהי – מפולנים, להלן, קרוב לאפס אנשים של צבע. אין שחורים. אין היספאנים. אין אסייתים. אין נשים בבורקות. פולין דוחה בעקביות את מכסות המהגרים שהאיחוד האירופי מחייב בהן ומתעקשת על הומוגניות תרבותית ולאומית. רוצים את זה בהכי לא פוליטיקלי קורקט? זה משתלם לה, והיא סובלת הרבה פחות מתסמונות משבר הפליטים באירופה.
רענן שקד וכמה מתושבי הכפר סטארי ז'יקוב
(צילום: רענן שקד)
מצד שני, היא מלאה בפולנים לבנים. מדובר כמעט תמיד באנשים חתומי מבט, לא חייכנים, איומים בסמול-טוק, שהאנגלית שלהם, אחרי הנחה, לא תספיק לשלוש יחידות.
האם הם אוהבים תיירים? זרים? יהודים? נדמה שהם לא אוהבים אף אחד במיוחד. הם תכליתיים, לא נחמדים מדי ולא שירותיים במיוחד, ללא הבדלי דת, גזע, מין וטיפ.
העיירה אולשיצה
(צילום: רענן שקד)
ועדיין, קשה שלא לשים לב עד כמה ההפרדה בין "יהודים" ל"פולנים" נוכחת אפילו בשפה המדוברת שלהם; גם כשהם מספרים לנו על מה שקרה בשואה, הם מקפידים לומר "יהודים" ו"פולנים". אין "יהודים-פולנים". לא; יש אנחנו, ויש הם. את היהודים ניסו להשמיד. גם אותנו ניסו, אבל היהודים, הצליח להם יותר ברמת יחסי הציבור.
אני, כמובן, מכניס להם מילים לפה (אבל בעברית, אין להם מושג), רק שהגישה הזו לא רחוקה מהמציאות; הסבל הפולני במלחמה הוא האירוע המשמעותי יותר כאן. שואת היהודים – בחסות ובהשתתפות פולין וחלק לא מבוטל מתושביה – מוכרת ומקובלת, אבל, כמו שאמרה פעם גלית דיסטל-אטבריאן, "היא שלכם".
בסוף זה קורה: בגיל 50 ויותר מדי, אני מגיע לבקר במחנה ההשמדה הראשון שלי. לא יודע למה איחרתי כל כך. אולי כי לא רציתי לבוא.
בלז'ץ הוא לא באמת מחנה השמדה. למעשה, כמו שמסביר לי קורן, מדובר יותר ב"מתקן השמדה", בדיוק כמו טרבלינקה שבא אחריו. הזמן הממוצע שחלף מרגע שיהודי שהגיע למקום ברכבת בקר, נפרק מהקרון באיומי רובים ובמכות, על רקע צרחות הקלגסים הגרמנים, עד לרגע מותו, נע בין חצי שעה לשלוש שעות. אם הגעתם לכאן ברכבת ההיא בשעות היום, לא הייתם חיים די זמן לראות את הלילה יורד.
כיום המתחם מרוצף אבני בזלת ענקיות, ובמקום שבו היה רציף פריקת הסחורה האנושית מונח מיצג של פסי רכבת ישנים. מוזיאון קטן המתעד את מה שהתחולל כאן הוא ההפוגה הממוזגנת היחידה מהשטח הבזלתי צרוב השמש והעצום שנראה, במכוון, זר ומוזר כפני ירח.
לבלז'ץ, אגב, שמורה זכות ראשונים על יישום פטנט תאי הגזים הנייחים; כאן נוסה הפתרון הסופי לראשונה, במסגרת מבצע ריינהרד. כ-600 אלף יהודים נרצחו כאן, על פי ההערכות, בין פברואר לדצמבר 1942 – פרק זמן של פחות משנה, הֶספק מפלצתי שהופך את בלז'ץ לאחד מאתרי הרצח ההמוני המרוכזים והקטלניים בהיסטוריה. בניסיון לטשטש עקבות, הנאצים חיסלו את המחנה לחלוטין במהלך 1943, תוך שהם מאלצים 500 עובדי כפייה יהודים לפתוח את קברי האחים, להוציא מתוכם מאות אלפי גופות ולשרוף אותן בשטח הפתוח על גרילים שנבנו במיוחד, במדורות ענק שבערו לאורך ימים ולילות והפיצו למרחקים ריח נורא. כשהאירוע הסתיים, פורקו כל מבני המחנה.
כך שבלז'ץ היא מקום שהביקור בו כיום מוציא אתכם המומים ומטולטלים עד היסוד לנוכח דברים שכבר ידעתם אבל מקבלים תוקף נוסף, חושי, מיידי, כשאתם ניצבים על האדמה הדוממת לחלוטין, שאולי לא זועקת כלום – הקלישאה מיותרת – אבל מסוגלת להעביר סדרי גודל ומראות שגם הדמיון קטן עליהם.
תמונותיהן של משפחות יהודיות מאושרות, שלמות, בשנות ה-30 המוקדמות. ואז תמונות הגטאות. מרחצאות הדמים. ההשמדה ההמונית. זה סיבוב שבסופו תאבדו כל אמון שעוד נותר לכם במין האנושי, ותצאו עם ההבנה העקרונית שבני האדם לעולם יהיו אכזרים, גזענים, אלימים ורצחניים בהינתן הלאומן הנכון שיידע לדקלם להם בכישרון את סיסמאות מערכת ההפעלה הזו. בני אדם יהיו מסוגלים להכל-כולל-הכל על מזבח רעיונות מתוצרתם כמו דת, לאום וצבע עיניים לא נכון.
אבל אז, הדרך המשוכללת חזרה לוורשה והעיר עצמה מדגימות לנו שוב כל מה שחופש, קִדמה ואנושיות מסוגלים להביא איתם, בתוך עשרות שנים בודדות, אם רק מניחים להם. האמת הבסיסית מצטללת: בכל מקום שבו לאומנות, אלימות, פופוליזם, שנאה עיוורת ופשיזם השתלטו על ההגה, בני אדם הפסידו. בכל זמן שבו טכנולוגיה, חינוך וליברליזם יחסי התאפשרו, עמים ומדינות הצליחו להשתנות ולשנות את גורלם, בדיוק כמו שעשו הפולנים בשנים האחרונות.
קן חסידות אומות עולם
(צילום: רענן שקד)
אפשר לקחת מהם דוגמה. אפשר שלא. אפשר להסתפק בבדיחות על פולנים, ומכיוון שלשם כך, בסופו של דבר, התכנסנו, בואו נגיע לזה.
"מה אומרת פולנייה שרואה את עצמה בראי?"
"מה?"
"'מגיע לו'".
אנחנו מגחכים כשקורן נכנע ומנגיש לנו את הבדיחה הזו, ולזכותו ייאמר שהחזיק מעמד יומיים לנוכח הפצרותינו בנושא והסתפק בקביעה שאין לו בדיחות על פולניות כי "הכל אמת".
קורן הוא מדריך ומתורגמן מצוין ומי שביצע את הרילוקיישן מישראל לפולין כבר לפני עשור – בחירה משונה משהו, אבל לא אם תיקחו בחשבון שהאיש גדל להורים פולנים, סבתו היא חסידת אומות עולם פולנייה והוא משלים כיום עבודה אקדמית גדולה בנושא ורשה במלחמה (או כמו שהוא קורא לזה, "לימודי ורשאות").
אנחנו מתחננים לעוד משהו, וקורן עושה מאמץ אחרון: "בזזי'ניה אומרת לז'ניה: הייתי הבוקר אצל הספר. עונה לה ז'ניה: נו, אני רואה שהיה סגור".
צחוק אדיר. כפיים. רולר קרדיטים.
זה מצחיק, כי אחרי שבוע בפולין כבר די ברור לנו שהפולנים והפולניות הם לפחות רוב מה שעשינו מהם. הקשר ניכר לעין. פולין, לא יעזור, היא הרחם שממנו בקעה האשכנזיות הישראלית במצבה הגולמי. משם התחלנו, וקשה לומר שהתרחקנו מדי.
מצבה שהוקמה לזכר יהודי הקהילה באולשיצה
(צילום: רענן שקד)
פולין עצמה, לעומת זאת, כבר רחוקה משם. ביום האחרון שלנו הם בדיוק ציינו את "מרד ורשה", אירוע מאוגוסט 1944 שבמסגרתו ניסתה המחתרת הפולנית להתקומם נגד צבא הכיבוש הנאצי, ניסיון שהנאצים לקחו פחות טוב והרגו בתגובה כ-200 אלף אזרחים פולנים והחריבו את העיר לחלוטין. עדיין, בשעה חמש אחר הצהריים, כמדי שנה בתאריך הזה, המונים התגודדו ברחובות, מנופפים דגלים, נשמעה צפירה, וכולם הפגינו לאומיות גאה. אחר כך הם התפזרו במהירות, נבלעים במתחמי הבילוי והקניונים הסמוכים, ואני הלכתי, מה שנקרא בפולנית, לשים קצת ראש.
החיים עצמם ניצחו בפולין מזמן. אנחנו יכולים להצטרף למגמה, או להמשיך לשבת כאן לבד בחושך.
