"חתמתי על חוזה השכירות הכי מוזר בהיסטוריה"
חנה דורון, בין ה"נסט" שהיא חולקת עם ילדיה והגרוש שלה, ליחידת הדיור שבה היא גרה לבד
"לא ידעתי שאני חותמת על חוזה השכירות הכי מוזר בהיסטוריה שבו אני הופכת לאורחת בחיים של עצמי", מספרת חנה דורון, "והנה, בבוקר שאחרי ההחלטה, אני קמה בבית שהיה שלנו, שעדיין נראה כמו אתמול ומריח כמו אתמול, אבל אני יודעת שהמחר בבית הזה כבר יהיה שונה לחלוטין".
דורון, מנהלת בתחום הביוטק, אמא לארבעה בגילי 11 עד 21, מצאה אתעצמה חוזרת לחיות במתכונת של דירת שותפים, אלא שהפעם השותפים הם הילדים שלה ובן הזוג לשעבר, וכולם חיים בתוך הבית שהיה בית המשפחה והפך ל"קן".
בז'רגון המקצועי קוראים לזה "נסטינג" (מהמילה Nest - קן) - הסדר מגורים לאחר פרידה או גירושים, שבו הילדים נשארים בבית המשפחה הקבוע, וההורים הם אלו שמתחלפים ונודדים לבית אחר לפי תורות. ההסדר לרוב תחום בזמן, ויש לו נקודת סיום שלאחריה כל אחד מההורים ממשיך בדרכו בבית משלו. הוא יכול להתקיים רק במצב של משמורת משותפת, מחייב שיתוף פעולה וקשר בין בני הזוג שנפרדו, אבל נאלצים לחלוק מרחב פיזי, חפצים וגם זיכרונות משותפים שממשיכים להקיף אותם.
מה זה אומר, שותפה של הילדים ושל הגרוש שלך?
"זה אומר להמשיך לנהל משק בית משותף בתוך הבית שפעם היה בית המשפחה שלנו, שבו גרנו ביחד וגידלנו את הילדים והחלומות. זה אומר שהתמונות המשפחתיות היפות עדיין שם, האלבומים עדיין שם, הזיכרונות, החפצים, הכל נמצא בין ארבעת הקירות המשותפים שמחזיקים בתוכם היסטוריה שלמה של משפחה. אבל בפועל, המשפחה שינתה מבנה, הפרדנו כוחות, וזה כבר לא הבית של המשפחה אלא הבית של הילדים שאני כהורה מתארחת בו מדי כמה ימים.
"כבר למעלה מארבע שנים אני דיילת בטיסה שהיעדים שלה משתנים בהתאם לימות השבוע, וכמו כל דיילת, יש לי תיק כלי רחצה קבוע בתא המטען של האוטו על כל בלת"ם שלא יבוא, בין אם אני ישנה בבית של הילדים, שזה הקן, או בבית שלי. אני צריכה להיות מוכנה לכל מצב".
ככה את מרגישה, כמו אורחת?
"חצי שנה לתוך הנסטינג, הבת שלי פיתחה תמונה שבה הופיעו רק ארבעת הילדים, הגדילה ותלתה אותה בכניסה לבית. היא הודיעה לי שמעכשיו זה הבית שלהם, של הילדים, ושאני רק האורחת בבית הזה".
בית הילדים הזה נמצא ביישוב קהילתי פסטורלי בשפלה, וחנה אומרת שמעבר לכך שמדובר במרחב מחיה שבו הילדים מרגישים מאוד בטוחים, קיים יתרון גדול בכך שהם לא צריכים לארוז תיקים ולעבור בין בתי ההורים: "הם נשארים במיטה שלהם, עם השלט למזגן שלהם, עם ארון הבגדים ועם סל הכביסה וכל הבלגן האישי שלהם".
והיכן את גרה? מהו הבית שלך?
"הבית שלי הוא יחידת דיור שלא מצריכה התאמה למשפחה, כי בפועל הילדים נשארים בקן, כלומר בנסט. מיד לאחר שהתגרשתי, עיצבתי יחידת דיור מגניבה בסגנון בוהו-שיק, והילדים מבקרים אצלי, כמובן, וגם לפעמים ישנים אצלי כשהם באים לשיחת נפש. זה הזמן שבו בעיקר הבנות ואני מבלות ביחד על ספת הפשתן הלבנה והרכה שהגיעה כל הדרך מניו-יורק, ושם אפשר לשחרר את כל המתחים ולתת לכל הרגשות לצאת החוצה, ולחזור לנסט עם תחושה יותר קלה".
לא כל הפסיכולוגים ממליצים על נסטינג, היא אומרת, כי בעוד בפורמט המקובל של מעבר מבית לבית החוקים משתנים בין שני הבתים והשינוי הפיזי ממחיש לילד את השינוי בגישות של כל הורה, בנסטינג החוקים משתנים בתוך החלל הקבוע, בין ארבעת הקירות הקבועים שלהם, וזה עשוי לבלבל את הילדים.
יחידת הדיור של חנה דורון
(צילום: אלבום פרטי)
את מרגישה בבית כשאת מגיעה לנסט?
"המורכבות הכי גדולה היא שלי כהורה, כי בפועל הנסטינג נבחר מלכתחילה מתוך כוונה להגן על הילד ועל היציבות שלו, בעוד חוויית חוסר היציבות חלה עליי כהורה. אז מצד אחד, זו התמודדות מאוד מורכבת, אבל מצד שני, אני כאמא אומרת תודה בכל בוקר על כך שיכולתי לחסוך את המעברים האלה מהילדים שלי, ואני מוכנה לשלם את המחיר".
מה המחיר?
"שאני תיירת ודיילת בתוך בית שבעבר היה מדינת האם שלי. כרגע אני לא המנהלת של הבית. למשל האפיזודות הקטנות ביותר שהן לכאורה חסרות משמעות בחיים של כל אחד מאיתנו, כמו להיכנס לחלל הבית ולהריח בושם של גבר שכבר לא שייך לך, או לפתוח את הארון שחצי ממנו עדיין שייך למי שהיה בן הזוג שלך כל כך הרבה שנים. זה בעצם להיפרד ולהישאר ביחד, ויש בזה מבחינתי מורכבות שיכולה לבלבל. בסופו של דבר, כשאנשים נפרדים הם משאירים מאחור הרבה מאוד זיכרונות ורגשות, ובנסטינג קשה להשאיר את הדברים האלה מאחור, הם תמיד מול העיניים".
יש לך דמעות בעיניים.
"תחושת חוסר היציבות והצורך בתכנון מקדים מוקפד מאתגרים מאוד, ומחייבים דריכות תמידית. אנחנו מכירים את זה שכאשר ילד עובר בין בתים, הוא שוכח מחברת לשיעור של מחר, או שוכח נעלי כדורגל לאימון שאחרי בית ספר, ואז ההורים מביאים ומסיעים. אני, שכבר ארבע שנים מתנהלת, מטפורית, כמו 'ילדה להורים גרושים', מבינה מאוד לעומק את המורכבויות האלה על בשרי. אני כל הזמן מחויבת לחשוב שלושה ימים קדימה ולהיות עם טרולי שמוכן עבורי, עם כל מה שמשתמע מזה, כל הזמן חושבת מה אני צריכה ליום הבא: האם אני נוסעת למשרד ואני צריכה בגדים מחויטים לפגישות שלי, או שאני עובדת מהבית. מאוד קשה להסביר עד כמה המעברים בין בתים מערערים, ואני היום מבינה את זה".
אז את האמא הנודדת.
"כן, הייתי אומרת שאני האמא הנודדת. הכי קשה לי זה שאין לי יכולת לייצר את האווירה שהיא רק שלי בבית שהוא רק שלי. כשהילדים באים אלייך לבית שהוא רק שלך, יש משהו חמים בלהכין את הבית עבורם, להחליף מצעים, לבשל להם, שיהיו את הריחות ואת הטעמים שלך, את האווירה שלך. לעומת זאת, כשאני מגיעה לבית של הילדים, הם אלה שמארחים אותי. חוץ מלפנות מדיח".
מה עם ארוחות חג, ארוחות שישי?
"הכל מתקיים כרגיל, כל חג ושישי, בהתאם לימים שאני נמצאת בנסט. אני מארחת, מגיעים משפחה וחברים, אני עושה אירועים בנסט".
אבל את לא מביאה בן זוג חדש לנסט.
"לא. ממש לא. זה קו אדום. אני לא רוצה לייצר אצל הילדים מתח או תחושה לא נעימה. אין כניסה לאף אחד מבני הזוג שלי לנסט".
זה דווקא מאוד מקורי שהילדים הם המפקדים של הבית.
"אני שמחה שיש להם את תחושת השייכות והבעלות המוחלטת על הבית, מה שנותן להם את השנים המשמעותיות בצורה שהיא יותר יציבה בעיניי מהאלטרנטיבות הקיימות. במסגרת השיקולים והאפשרויות שלי, זו הייתה הבחירה המדויקת והיציבה ביותר מבחינתי עבור הילדים שלי".
"מחסום השפה תמיד ישאיר אותי זרה"
רות דיין–וולפנר, בין הבית בתל–אביב לדירה בפריז
לפני שנתיים הגשימה עורכת-הדין רות דיין-וולפנר חלום ישן, ורכשה דירה בפריז. פיסת נדל"ן שמאפשרת לה לנסוע להתאוורר פעם בחודש, לסופ”ש ארוך. "פריז הופכת אותי לאנונימית", היא אומרת, "אני לא יודעת לדבר צרפתית שוטפת, אז איש לא מנחש שאני יכולה לדבר שיחה הרבה יותר אינטליגנטית מזו שאני מנהלת בצרפתית. פתאום אני לא האישה החזקה שמגיעה לדיונים בבית-המשפט. אני מישהי אחרת בפריז, זו חוויה”.
אנחנו נפגשות בסלון דירתם התל-אביבית של רות ובן זוגה תמיר פורת, מעצב כלי נשק, שמשקיפה על הים ממרום הקומה ה-36. הדירה בפריז נמצאת בבניין לשימור משנת 1800. היא משופצת למשעי, אבל מצוידת גם בכרכובים ובאח לחימום, ושוכנת סמוך לשער הניצחון ולשאנז-אליזה, מרחק הליכה ממגדל אייפל.
רות דיין–וולפנר בתל אביב
(צילום: קובי קואנקס)
הם חובבי אמנות, ואת היצירות היפות שבמרחב הבית רכשו בגלריות בפלאס דה ווז’ שברובע המארה ובנווה צדק בתל-אביב. חלק מהפריטים הם קונים פעמיים - גם לכאן וגם לשם. "העובדה שיש פריטי אמנות או רהיטים שיש לנו גם בבית בתל-אביב וגם בבית בפריז, הופכת את הכול ליותר מוכר", היא מסבירה, "אבל מה שבעיקר גורם לי להרגיש בבית הוא העובדה שיש לי גם פה וגם שם את הבגדים שלי, את האיפור, הבושם, הנעליים. למשל בפריז נמצאים רוב המעילים, סנדלים יש לי בשני הבתים. כשאני נוסעת מכאן לשם, אני לא לוקחת איתי כלום, רק דרכון ותיק אישי".
החלום נולד לפני המלחמה, אבל היא בהחלט האיצה את הגשמתו: "ב-7 באוקטובר תפסתי את הילדים שלי ואמרתי להם, 'אנחנו חייבים לברוח, כמו שסבא שלמה לא חיכה וברח ביום שבו הנאצים הגיעו לבזוז את החנות שלו בווינה. בערב הם כבר דפקו לו בדלת הבית'".
ומה הילדים אמרו?
"שניהם עלו על מדים, והלכו לצבא", היא אומרת בחיוך קטן, אבל אצלה החרדות רק התעצמו. "פתאום היה לי צורך שיהיה לי בית נוסף בחו"ל. אני ותמיר התחלנו לדבר על זה. הוא מכיר את התהליך, הוא חי בפריז בילדותו, דובר את השפה ומתנהל בעיר כמו מקומי. לו יש דירה בפריז, ורציתי גם דירה משלי. בסוף התהליך רכשתי בית שאני לא יכולה שיהיה לי בארץ – בבניין עתיק ועם אח בסלון".
הכי הפוך מהמגדל המודרני שאת גרה בו כאן.
"זה בניין עם היסטוריה. הוא נמצא ברובע ה-16, שבו גרים לא מעט יהודים מבוססים. זו הסיבה שחיפשתי שם. רציתי להרגיש בבית. כשאני מדברת בחנויות הרובע בצרפתית, הם מזהים את המבטא הישראלי".
הצרפתית, היא אומרת, התנגנה בה עוד מימי בית-הספר התיכון בנתניה, אף שבבית שלה דיברו יידיש כשלא רצו שהילדים יבינו. בגיל צעיר כבר החלה לנסוע לפריז לעיתים תכופות, "שם הרגשתי סוף-סוף שקט.
"כשהתחילה המלחמה, פתאום הפרשי הלחץ בין החיים פה לשם נעשו למשמעותיים הרבה יותר. בגלל שאני נוסעת פעם בחודש אני לא מתנהגת כתיירת, ולא רצה כדי להספיק דברים. ראיתי הכול, ואני הרבה יותר מרוכזת בעבודה בפריז מאשר בתל-אביב. אני יושבת וכותבת סיכומים של דיונים בספרייה עתיקה ויפהפייה, עם המנורות האישיות הירוקות והשקט המופתי. אם אני נשארת עד יום שני, אז ביום ראשון אני כל היום בחדר העבודה בדירה בפריז, בפגישות בזום עם לקוחות, כשמאחוריי הרקע של המשרד ואי-אפשר להבחין אם אני שם או כאן. בסופי שבוע בפריז ההספקים שלי אדירים. אומרים שעזבתי את הארץ לפריז, וזה מעצבן אותי כי לא עזבתי, אני על הקו ולא מתייחסת לנסיעות לפריז כאל חופש, אלא כאל חיים".
רות דיין–וולפנר בדירה בפריז
(צילום: אלבום פרטי)
מה זה אומר חיים?
"מעולם לא חייתי במקום אחר, לא הייתה לי כתובת זרה ולא מספר טלפון זר, ועכשיו יש לי. וכשאני עוזבת את הדירה בפריז אני מתגעגעת אליה כל הזמן, ממש מרגישה את הגעגוע בלב, והיא הרבה פחות 'פנסי' מהדירה שלי כאן".
וכשאת בפריז את מתגעגעת לתל-אביב?
"כשאני בפריז אני מתגעגעת רק לילדים שלי, זו האמת. כשמלחמת פברואר פרצה עם איראן נתקעתי שם, יצא שנשארתי שבועיים שלמים. מה שלא מתאפשר לי בדרך כלל בגלל הדיונים בבית-המשפט. עבדתי כל יום מהבוקר בזום, בערבים נפגשתי עם חברות או שהלכתי לאכול במסעדה. היה גם ערב אחד שהזמנתי וולט לדירה. אבל הקטע בפריז הוא דווקא המשלוחים של אובר, בתוך דקה הם אצלך, וזול מאוד. גם המחירים בסופר זולים מאוד לעומת כאן".
גם חברים הם רוכשים לאט-לאט. זוג ישראלים לשעבר, היא שופטת והוא עורך-דין. הם חברים טובים, וגם את נותני השירותים היא כבר מכירה בשמותיהם, וגם למדה שכאשר מגיעים להתארח בבית תמיד מביאים פרחים, לא יין.
"יש לנו שם את החייט התוניסאי שאליו אני באה לקצר כל זוג מכנסיים שאני קונה, והוא נותן לי שירות מהיר כי הוא יודע שבאתי רק לסופ”ש. אותו דבר במכבסה, שהבעלים שלה היא יהודייה שהייתה לפני 50 שנה בקיבוץ ונותנת לנו שירות מהיר. יש לי את הספרית שעושה לי פן קרוב לבית, שזיהיתי שהיא יהודייה אבל לא אמרתי לה כלום, ואז יום אחד, כשהכנסתי את הטלפון שלה לנייד, העירה לי שאני כותבת בעברית במקום בצרפתית, הרימה את החולצה ועל הבטן שלה יש קעקוע גדול של המילה 'אמא'. והכי מדהים זה בית-המרקחת של איזבל ופטריק. הייתי שם ביום העצמאות, הם שאלו מאיפה אני וסיפרו שיש להם ילדים בישראל. כששאלתי אם הם יודעים שזה יום העצמאות ענו 'את לא רואה שהתלבשנו כחול-לבן?'"
למרות החברים החדשים, הנופים, הרוגע והאווירה, רות יודעת שלעולם לא תרגיש באמת כמו בבית בפריז. "מחסום השפה ישאיר אותי זרה תמיד. השפה היא הכלי המיידי שלי. אני עורכת-דין, מדברת, משכנעת, יש לי פודקאסט, אני כותבת, פירסמתי שני ספרים ועכשיו סיימתי לכתוב את הספר השלישי, שקוראים לו 'לא משוגעת', מדריך לזיהוי, הישרדות ויציאה מקשר נרקיסיסטי. חלק מהספר כתבתי בשקט מופתי בספרייה המדהימה העתיקה בפריז. אז לא להבין את השפה זה משהו שלא הכרתי. זה שונה".
זה פער של זהות.
"אני כבר בשלב שבו הזהות שלי לא מתערערת, אבל אני פתאום חווה משהו שמעולם לא חוויתי. אני מבינה שלא משנה איפה תהיה לי דירה, אין באמת לאן לברוח, תמיד אהיה ישראלית".
"את כל הזמן החופשי אני מעביר בשיחות עם תאילנד"
יטופום (נוי) חמחאן, בין קיבוץ דן לקון–קאן, תאילנד
אלפי קילומטרים מפרידים בין קיבוץ דן, סמוך לגבול לבנון, לבין ביתו של יטופום חמחאן קון-קיאן שבתאילנד - ארבע שעות נסיעה מבנגקוק. זו דרך שיטופום מכיר היטב. כבר לפני עשור עבד במכוורת של המקום, וזמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, בנובמבר 2023, עשה את מה שמנוגד כמעט לאינסטינקט האנושי - יצר קשר עם מעסיקיו וביקש לחזור ולסייע.
הוא בן 38, בודהיסט באמונתו, חייכן, עניו ופתוח לשתף בחוויות ובתחושות של מי שנאלץ לנסוע הרחק מהבית כדי לפרנס את משפחתו. בארץ, מספרים לי מעסיקיו, קוראים לו נוי. שם שבחר לעצמו. זה נהוג בין העובדים הזרים, כדי להקל על הסובבים ששוברים את השיניים בניסיון להגות את שמותיהם.
אנחנו נפגשים בשבת בבוקר, בביתו של זהר רודולף, מנהל המכוורת, ונוי שולף את הטלפון כדי שאתוודע למשפחתו בתאילנד. הוא מתחבר הביתה בשיחת וידאו, ומבעד למסך בוקעים פניו המתוקים של בנו, דים, בן שלוש, רוכב על תלת-אופן, כאשר ברקע אימו, "המדאם", בפיו של נוי, מבצעת מטלות בית שונות.
יטופום (נוי) חמחאן בקיבוץ דן
(צילום: אפי שריר)
נוי מספר ששלושה ימים לפני פגישתנו היה לדים יום הולדת, ושבבית בתאילנד גרים גם הבת הגדולה אים, בת 12, והוריו של נוי, שמסייעים למדאם בטיפול בילדים ובעבודות המשק שהותיר מאחור. כמו שאר העובדים התאילנדים, נוי "חי בתוך הטלפון", כדבריו. בכל יום הוא משוחח עם בני המשפחה בווידאו ומשתתף מרחוק בהוויית היום-יום בבית, צופה באהוביו ובשדות שמחכים לשובו. הוא וחבריו שמתגוררים בישראל גם פעילים ברשתות החברתיות, מעלים סרטונים ותמונות של אוכל ומתעדכנים בתרבות ואקטואליה.
"באופן נדיר, נוי חזר לעבוד אצלנו לסיבוב שני", מספרת סיגל לב-ארי שאחראית על העובדים התאילנדים בקיבוץ, "זה לא קורה בדרך כלל. כשהתחילה המלחמה, הוא ראה בטלוויזיה בתאילנד וברשתות החברתיות מה קורה בישראל. הממשלה העניקה אישור חריג לעובדים זרים להגיע, וכשנוי הבין שאפשר, התקשר אליי וביקש לבוא ולעזור לנו.
"כשדוני, הבן שלנו, נולד לפני 12 שנה, נוי היה מחבק ואוחז בו כאילו שהוא ילד שלו. הוא מכיר אותנו כל כך טוב, הוא חלק מאיתנו. מרגיש מתי אנחנו שמחים, מתי אנחנו במתח, מתי רבנו, זוכר את התאריכים של ימי ההולדת. כולם מכירים אותו בקיבוץ, והוא יודע הכול - מי מחובר למי, מי התגרש, מי התחתן, למי יש חבר חדש".
נוי, נשמע שאתה מחובר מאוד למקום.
"יש לי שני בתים, בית אחד פה, בישראל, ובית אחד שם, בתאילנד. פה אני גר עם בחור מהאבוקדו, השותף שלי לחדר. אני אוהב מאוד את קיבוץ דן, אוהב מאוד את האנשים הטובים. כולם רואים אותי ואומרים לי, 'מה קורה, מה קורה'. הם לא רואים בי מישהו זר".
היום, הוא מעיד, קל לו יותר מאשר בסבב הראשון בישראל. "בפעם הקודמת לא היה וידאו כמו שיש היום בטלפון, ואים הייתה תינוקת קטנה. היום, בשבת, כשאני חופשי, אני רוב הזמן בווידאו עם הילדים, רואה מה הם עושים, איך הם משחקים, מתי הבייבי שלי שמח ומרגיש טוב ורוכב על האופניים".
מה אתה אוהב בישראל?
"את הכסף הטוב שאני מקבל פה, את רמת החיים. אני אוהב את זה שיחסי העבודה טובים מאוד, אוהב שמתייחסים אליי טוב".
נוי מדבר במיקס של עברית ותאילנדית, שזהר ונמרוד - בן זוגה של סיגל שעובד לצידו במכוורת - מתרגמים. יש להם גם מחשבה להקים מחדש את מודל האולפן כדי ללמד את העובדים התאילנדים עברית, בזמן שהם בעצמם לומדים תאילנדית.
תסביר לי, למה החלטת לחזור לישראל?
"המצב הכלכלי בתאילנד לא טוב".
נמרוד: "מה שהם עושים פה בשנה, הם לא יעשו בכמה שנים בתאילנד. נוי שמר על קשר עם סיגל לאורך השנים, וניסה לחזור לפה כמה פעמים לפני המלחמה, אבל זה לא התאפשר בגלל החוק. כשנפתחה אפשרות להביא עובדי חקלאות בחזרה, הוא הגיע וידע בדיוק לאן הוא רוצה לבוא".
משפחתו של יטופום (נוי) חמחאן
(צילום: אלבום פרטי)
אני שואלת אם לא חשש להיות בישראל בתקופת מלחמה, ועוד קרוב כל כך לגבול. נוי מתעקש שהוא לא פוחד להיות כאן, אבל מספר שאשתו חששה מאוד, ושמרה על קשר הדוק עם סיגל כדי לשמוע מה שלומו. "הבטחתי לה שלא אסע ממש על הגבול", הוא אומר.
אבל גם בישראל יש הנאות לצד העבודה הקשה. נוי מספר על המסיבות שעורכים כאן התאילנדים, שהן שמחות, קולניות וכוללות גם הרבה מאוד אוכל חריף כמו בבית. את הפלפלים החריפים, הלמון-גראס, הפפאיה ושאר הירקות והפירות התאילנדיים הם מגדלים בערוגות הצמודות לחדריהם, וגם קונים כאשר מגיעה האספקה לשערי הקיבוץ.
זהר: "מדי פעם מגיעה לסביבה משאית שמוכרת מצרכים להכנת אוכל תאילנדי, וגם אנחנו, חברי הקיבוץ, מחכים שהמשאית תגיע וקונים מצרכים".
סיגל: "הבת שלי למשל קונה לעצמה סבון מיוחד לפנים, ממתקים מיוחדים".
איך האוכל בישראל נוי, אתה אוהב אותו?
נוי: "לפעמים".
חומוס אתה אוהב?
"לא. חומוס לא”.
נוי צופה הרבה בחדשות מתאילנד. דרך הרשתות החברתיות שם, מבין איך ישראל נתפסת בעיניים זרות.
סיגל: "הם מעודכנים מאוד בכל מה שקורה. למשל בקורונה, הפועלים התאילנדים שעבדו אצלנו היו הראשונים לשאול אותי מאיפה משיגים מסכות".
נמרוד: "נוי לפעמים בא אליי בבוקר, ומספר לי מה שהוא ראה בטלוויזיה בתאילנד. למה טראמפ התעצבן על ביבי, ומה ביבי ענה. לפעמים הוא יותר מעורה מאיתנו בחדשות על ישראל".
מה אתה לא אוהב בישראל?
"שאני לא יודע מה יהיה עוד חודש, אם המלחמה תחזור. בישראל גם יש הרבה לכלוך, אנשים משאירים הרבה לכלוך אחרי שהם עושים מסיבות. נייר טואלט, בקבוקים, שאריות. זה מרגיז אותי לראות את זה".
בתאילנד נקי יותר?
צוחק: "לא".
"הבית שנפגע היה עבורי קבוצת תמיכה"
כרמית מאירוביץ, בין הדירה ברמת אביב, שנפגעה מטיל, לבית בקצה הרחוב
ב-22 ביוני 2025, בשעה שבע בבוקר, פגע טיל איראני כעשרה מטרים מהבניין ברחוב טאגור ברמת אביב, שבו התגוררו כרמית מאירוביץ ושני ילדיה, אביגיל ויהל. "מקסימום הרס תכולה" - זו ההגדרה היבשה שהעניק מס רכוש לבניין, שמאוחר יותר הוגף ונאטם. בזמן הפגיעה שהו בני המשפחה בממ"ד של חברים, במרחק שני רחובות. מאז, כבר יותר משנה, הם לא מפסיקים להתגעגע הביתה.
"זה לא היה סתם בניין, זו הייתה משפחה", אומרת כרמית, "כשפינו אותנו למלון, הודענו כל הדיירים בבניין - תשע קומות וארבע דירות בכל קומה - שאנחנו מתפנים רק ביחד, לאותו מלון. אחרי חודש במלון המפונים התחלנו, כמו עוד משפחות מהאזור, לחפש בית חדש בשכונה. לשמחתי, היום אנחנו גרים בקצה הרחוב שבו נמצא הבניין ההרוס, אבל לעבור מולו בכל פעם, זה צובט בלב.
כרמית מאירוביץ וילדיה, אביגיל ויהל בדירה החדשה
(צילום: קובי קואנקס)
"אנחנו מתגעגעים לחיים שהיו לנו לפני. כשהגענו לבניין, לפני עשור, אביגיל הייתה בת שנתיים ויהל רק נולד, וכולם אמרו לי שזה הבניין הכי מגובש בעולם. הם צדקו. היו לנו הדלקת נרות בחנוכה וסוכה משותפת, עשינו ערבי סתלבט ובירה על הגג, הילדים התאמנו בסטודיו לאמנויות לחימה שאחד השכנים תיפעל בבניין. במהלך המלחמה הסטודיו הפך למרחב משותף".
היום, היא מספרת, הם חולפים לפחות כמה פעמים בשבוע מול הבניין הישן, שעומד מוקף גדר כחולה שלא מאפשרת כניסה. הם מציצים בו מבעד לחרכים של הגדר, ויהל עדיין מסרב להשלים עם המצב. "אביגיל יותר מבינה, אבל הוא כל הזמן שואל, 'נו מה קורה עם הבית שלנו, מה קורה עם הבית שלנו, מתי חוזרים הביתה'. מבחינתו, הוא חוזר הביתה, אין ספק, והוא מחכה לזה.
"השנה, ב-22 ביוני, ציינו בקבוצת הווטסאפ של הבניין שנה לנפילת הטיל, שלחנו תמונות שלנו מהבתים החדשים שלנו וגם מהווי הבניין שעזבנו, וכולם כתבו 'דמעות', וסיפרו כמה שהם מתגעגעים".
מה זה אומר מבחינתך לא לחזור לבניין?
"זה עצב גדול, כי לא יהיה בניין כזה ולא תהיה משפחתיות כזו של שכנים. עבורי, כאמא יחידנית, הבניין היה קבוצת תמיכה, תמיד היו שכנים לסמוך עליהם שייכנסו או יעזרו עם הילדים, בבניינים אחרים ממש לא טריוויאלי שזה ככה".
אתם ממשיכים להיפגש?
"כן, אנחנו אפילו ממשיכים להזמין אלה את אלה לפנקייק של שבת בבוקר, וכולם מקטרים על זה שאנחנו לא ביחד יותר. יש גם כאלה שמקטרים על השכנים החדשים שלהם, ונזכרים איך אצלנו הייתה שכנות כל כך טובה. איך הילדים היו עולים ויורדים כל היום בין הקומות, איך היינו יורדים כולם למטה עם הכלבים, יוצאים ביחד לגינה, לארוחות ערב משותפות, עושים ביחד קבלות שבת של כל הבניין. אפילו את המשפחות המורחבות אחד של השני הכרנו".
לקבוצת הווטסאפ הבניינית, שנפתחה לקראת הקמת הסוכה הראשונה המשותפת, קוראים "סוכתי הסוכה". זו קבוצה שכרמית מעידה שאף אחד שגר בבניין לאורך השנים לא עוזב, גם לא שכנים שעברו לבתים אחרים לאורך השנים. "יש לנו שכנים שהיו ברילוקיישן פעמיים ומכרו את הדירה מזמן אבל הם עדיין בקבוצה של הבניין, מתעדכנים ומגיבים, כי זו קבוצה שלא יוצאים ממנה", היא אומרת.
איך עברתם את המלחמה בבניין?
"השכנות הנדירה התהדקה עוד יותר. הנפנו דגל ישראל על הבניין, הדבקנו מדבקות חטופים על קירות הלובי, וכולנו דאגנו לשכנים המבוגרים יותר, וכל הזמן דרשנו בשלומם".
את מתארת הוויה שכנראה לא תחזור, גם כאשר הבניין ישוקם, כי לא בטוח שכל השכנים שעזבו יחזרו.
"נכון. מיד עם נפילת הטיל התפזרנו לכל עבר. אני לא יודעת אם נחזור בכלל לבניין, עוד לא ברור מה נדרש כדי לחזור אליו - האם הוא דורש פינוי-בינוי וצריך להרוס אותו, או שמספיק לחזק אותו. זה עוד לא הוכרע. וככה, בזמן שאת הבניין הסמוך שנהרס לגמרי כבר הרסו ומתחילים לבנות, הבניין שלנו עומד כמו בניין רפאים ולא עושים בו כלום”.
מה קורה היום עם הדירות?
"הן עומדות ריקות. בטוח יש שם חתולים וחולדות וציפורים שמתעופפות בין החדרים. אנחנו כל הזמן מדמיינים את זה כשאנחנו עוברים מול הבניין, ויודעים שייקח שנים עד שישוקם. זה צובט וקשה ללכת לסופר, למספרה, לבית הספר, ולראות את הבית שלנו, את החיים שהיו לנו, עומדים הרוסים".
כרמית וילדיה בבית שנהרס
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי ההרס הרב שנזרע בשכונה, נפתח מרוץ לדירה של המשפחות המפונות, שרבות מהן התעקשו להמשיך לגור בסביבה. כל מטר רבוע פנוי נחטף במהירות. "הבית הנוכחי שאנחנו גרים בו קטן וצפוף. בבית הקודם היה לילדים חדר ענקי, זה היה בית מעגלי, היו שתי כניסות לחדר ואביגיל ויהל היו רצים ביניהן ומשחקים תופסת. היום בחדר הקטן שלהם - מטר על מטר - יש שתי מיטות ושידה. אבל זה לא רק גודל הדירה, זו ממש משפחה שאיבדנו, ועבורי, כמי שאין לה משפחה מורחבת בארץ, זה קשה.
"בפועל, מאז פגיעת הטיל הילדים הידרדרו תפקודית ורגשית, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם ההשלכות. לכולנו יש סממנים של פוסט-טראומה, כולנו יותר קצרים, הוויסות הרגשי יותר נמוך, הקשב ירד, הקוגניציה נפגעה, וגם ככה קשה לילדים עם מעברים. אפשר להגיד שאחרי הפגיעה של הטיל הילדים התפרקו וכל החרדות של המלחמה צפו. הילדים שניהם ממש בשיקום, מטופלים, מתאוששים וגם מאוד מתגעגעים לחיים הקודמים, לשכנים, לחברים, לבניין ולבית שלנו, שהיו בשבילם עוגן. הרי מה ילדים צריכים? עוגנים, יציבות, חום, אהבה ושייכות, ואת כל הדברים האלה איבדנו במלחמה, עם הבניין".
