זה אפשרי להיוולד מחדש /
לקראת גיל 50 הבנתי שאני לא רוצה להיות האדם שהייתי כל החיים. רק כשהעולם עצר בתקופת הקורונה, הצלחתי לעצור גם את עצמי ולהביט על החיים שבניתי עד אז. פתאום שאלתי את עצמי אם אני באמת חי כמו שאני רוצה לחיות, והחלטתי להשתנות. הפסקתי עם כל סוגי העישונים, אימצתי שגרת כושר יום-יומית, שיניתי את אורח החיים שלי לגמרי, והתחלתי בתהליך עמוק של התפתחות אישית.
מה הוביל למהפך?
הרגשתי שמיציתי את התכונות של להיות פושר, חדור מטרה, לנוע במהירות, להחליט מהר, לפעמים מהר מדי, לריב על העקרונות שלי, גם על העיקר וגם על הטפל. הרגשתי שאני נהיה כבר לא אפקטיבי. ב-2018 אפי, אשתי, אמרה לי, "אתה ממילא עכשיו בבית. במקום לשבת בבית, עשיתי לך מינוי לבריכה בכפר המכביה". הייתי יושב שם, בצל מתחת לעץ שבבריכה של המלון, מהרהר בחיים ובמשמעות שלהם, ושוחה פה ושם. אחר כך הלכתי לבריכה של השחיינים, וראיתי שאני שוחה לא רע. כשאתה הולך לפארק בבוקר, אתה פוגש אנשים שחושבים שנכון לטייל על הבוקר, לראות ברווזים, לנשום אוויר ולסדר את הראש. אחת ההחלטות הראשונות שעשיתי הייתה לישון שמונה שעות. ואז החלטתי שאני קם לתוך נעלי ספורט, שותה שתי כוסות מים ויוצא החוצה, להליכות של 40 דקות בפארק. אחר כך הגיעו הריצות והתרגילים.
מה אפי חשבה על אורח החיים שהיה לך קודם?
אשתי גננת, אז באופן טבעי היא הייתה קמה עם הילדים. כשהילדים היו קטנים, היה נוח לה שאני חי בלילה כי זה איפשר לה לישון יותר. הייתי גם ישן מעט. הלכתי לפעמים לישון בשתיים בלילה, בארבע-חמש בבוקר.
השינוי הוא גם כלפי חוץ, וזה טוב /
השתניתי גם חיצונית. העליתי תמונות שלי לאינסטגרם בלי חולצה, עם שיער מחומצן, וזכיתי לתגובות רבות. מעולם לא התגאיתי באיך שאני נראה. חשבתי שאני יפה, אבל לא חשבתי שאני חתיך, וגם לא הייתי. אבל עכשיו אני כן חושב שאני חתיך ושיש לי גוף להתגאות בו. זו תוספת לאישיות המתפרצת שיש לי.
לא העליתי מיד תמונות לאינסטגרם, אבל פתאום היה לי איזה פרץ שרציתי לשתף באמצעותו את מה שעבר עליי. היה לנו דיון אם אני צריך לשתף את התמונות כי חלק מהחברים אמרו לי, "מה אתה משתף? מה אתה מעלה תמונות שלך בלי חולצה כל יום? בסדר, העלית תמונה אחת, השווצת, אבל אתה לא צריך להעלות תמונה כל יום. חאלס". ואז עשיתי סקר באינסטגרם אם כדאי לי להעלות תמונה כל יום או שאני צריך למנן את זה.
מה המשפחה אמרה על המהפך החיצוני?
לאפי לא כל כך אכפת מהדברים האלה. זה גם טוב וגם רע. הבן שלי שחר אמר לי, "אתה נראה טוב גם ככה, אז תיראה טוב כמו בן 50, ולא עם שיער מחומצן".
זהר שטראוס עם השיער המחומצן
(צילום: מהאינסטגרם)
מתחילים איתך בעקבות השינוי?
מתחילים איתי ברשתות החברתיות, גם נשים ולפעמים גם גברים, אבל לא כל כך בוטים איתי. גם ברחוב אנשים פונים אליי בדרך מכובדת. לא מתקילים אותי. אני גם מרגיש שיש לי מה להגיד עכשיו. אתמול במאי ידוע מאוד ומוערך שאל אותי בגלל התמונה שהעליתי מי המאמן שלי. אמרתי לו שאין לי מאמן, ובשמחה אשתף אותו בכל מה שאני עושה.
צריך לדעת איך לריב /
בעבר הייתי בן אדם פגיע, גם מבחירה. חשבתי שמגניב להיות בן אדם עצבני, רגשי מאוד. גדלתי בבאר-שבע. אמנם בעומר, אבל עדיין בבאר-שבע. אם מישהו היה מתנפל עליי, הייתי מתקרב אליו, תופס אותו בעורף, מחבק אותו אליי, ומשני סנטימטר ממשיך את הדיאלוג, כך שהמכות לא יהיו אפקטיביות. תמיד גם דאגתי להיות זריז כדי שאוכל לברוח אם אצטרך, ואטפס מעל הגדר. פעם הייתי צועק כל יום אל כל אחד. הייתי אומר, "החופש שלך נגמר כשהאף שלי מתחיל. תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תיכנס לי לאזור האישי".
אני גם יודע לריב בחן, אבל זה התיש אותי ממש, אז החלטתי שלא אהיה יותר בן אדם עצבני ומעשן שהולך לישון מוקדם בבוקר. היום אני רגוע הרבה יותר ומתעצבן הרבה פחות, בטח לא צועק או הולך מכות. אני לא אקלל מישהו עד לנקודה שבה הוא יחטיף לי מכות. יש לי פה טוב, חמוץ, מלוח, מריר, ואני משתמש בו טוב.
מעצבני ועייף לְיאללה בכיף /
גם זוגיות צריכה לעבור התאמה בעקבות התהליכים שקרו כדי שלא תהיה שחיקה. פתאום בני הזוג שואלים “מי אנחנו היום”. אנחנו כבר לא אותם אנשים שהתחתנו לפני עשרות שנים, וצריך להכיר זה את זה מחדש. אני תמיד אומר, הפכתי מעצבני ועייף לְיאללה בכיף. היום יש בי המון את הַבְּכֵּיף. באופן כללי אני יותר נוח ונינוח, ופחות נזקק בבית. אני בן אדם שמעניק הרבה תשומת לב, גם לאשתי וגם לילדים שלי. אני לא גבר טיפוסי מהבחינה הזאת. זו תכונה קצת נשית אצלי.
בחיים המקצועיים הקמתי את אמנדה, מיזם מצליח שמבוסס על הכלים שרכשתי לאורך השנים כשחקן, שבאמצעותו אני מלווה אנשים, מנהלים וארגונים בעמידה מול קהל, בתקשורת ובמציאת הקול האותנטי שלהם. אני משתכשך בכל מיני סביבות. אני עובד עם שחקנים, מכין אותם לאודישנים, וגם עם מנהלים בחברות שונות. אמנדה אלה ראשי תיבות של אנרגיה, מעורבות, נוחות, דיאלוג והשפעה – והמיזם מגשים את עצמו.
מחפש תשובה ולפעמים מוצא /
בסרט “האחד והיחיד שלי” של דוד טאובר, שעלה השבוע, אני מגלם פרופסור לפסיכולוגיה שחוזר בתשובה והופך לדמות רוחנית ומנהיג. תפקיד שעוסק בשאלות של אמונה, זהות, בחירה ומשמעות. אלו בדיוק השאלות שמעסיקות אותי גם בחיים האישיים. זה סרט יפה מאוד שהעלילה שלו עוקבת אחר בעלת תשובה צעירה אחרי לידה שמאמינה כי בעלה הוחלף בכפיל, ופונה לרב ולרבנית לעזרה. הוא מונח על כתפיים של שחקנים אחרים, נהדרים, אבל יש לי שם דמות מיוחדת מאוד.
הוא מחזיר אותך לתפקיד שגילמת ב"שטיסל"?
ב"שטיסל" הייתי חרדי וכאן אני דתי. אבל יש לי חיבה גדולה לאנשים האלה.
זהר שטראוס, מתוך הסרט 'האחד והיחיד שלי'
(צילום: יוסף שלסט)
להוריד את סימני הקריאה /
ב-7 באוקטובר הבת שלי אור הייתה בצבא, בלוט"ר (היחידה ללוחמה בטרור). היא ליוותה לוחמים וחוותה את המלחמה. היא ראתה חברים לוחמים שמפנים אנשים, והייתה בכמה וכמה הלוויות בימים הראשונים. פתאום כל מה שחשבתי שהוא חשוב קיבל פרופורציות אחרות. הבנתי כמה המשפחה, הנוכחות והרגעים הקטנים הם הדברים שבאמת נשארים איתנו. שם התחלתי לעשות ספורט כל יום. כשאתה צעיר אתה עובר דרך הדברים בצורה פשוטה, אבל המלחמה הזאת דרשה מהבת שלי ומדור שלם של צעירים להתמודד עם מציאות קשה במיוחד.
בעבר התבטאת בקלות בנושאים פוליטיים נפיצים.
פעם הייתי מחזיק מעצמי בן אדם שיכול וחייב לשנות את המציאות שלי בכל מחיר. הייתי עקשן וכפייתי, והיום אני זורם יותר. לא מעניין אותי כרגע לשתף את הדעות הפוליטיות שלי. אני מרגיש שאנחנו נמצאים במים סוערים מאוד, ובים, כמו בים, כשהוא סוער צריך להיזהר. אני חושב שכולנו צריכים להפגין רגישות, ולנסות להבין את הצד השני. אוהד קנולר, חבר שלי, הוא אדם ימני, אבל גם ליברלי מאוד. יש הרבה ימנים שלצערם הרב של השמאלנים, שרוצים לחשוב שהימין תמיד הולך עם ראש בקיר, הם גם ליברלים. בסוף, כולנו מבינים שאנחנו צריכים להגן על עצמנו. הבנו את זה ב-7 באוקטובר בצורה בוטה מאוד.
אוהד קנולר
(צילום: איליה מלניקוב)
אנחנו כבר לא בשנות ה-90, שבהן חשבנו שיהיה כאן שלום והכל יהיה רגוע. נוצר פה דיאלוג בין אנשים שחושבים שהם המציאו את האמת, אבל האמת מורכבת יותר. כולם מדברים עכשיו בסימני קריאה כאילו שהם היחידים שמדברים ומבינים, אבל צריך לאזן את הדברים.
כל מי שמדבר בסימני קריאה צריך לשאול את עצמו אם הוא לא חוטא לאמת, למציאות. בסוף, רוב הישראלים חושבים בצורה די דומה. אנחנו טועים כשאנחנו מדברים בסיסמאות ובסימני קריאה. בשנים האחרונות שמתי את סימני הקריאה בצד, וחשוב לי יותר לנסות לשכנע, לתת יד, מאשר לנצח, להביס ולהגיד, אני צודק. הכי חשוב עכשיו זה למצוא מכנה משותף רחב של רוב האנשים.
אין דבר יותר חשוב מחברות /
בגיל 18, רגע לפני שהייתי אמור להתגייס, היה לי חבר טוב מאוד שנפצע קשה נורא בתאונת דרכים, פגיעת ראש, והחלטתי ללוות אותו. רציתי לדחות את הגיוס בשלושה חודשים, ואמרו לי שאפשר לדחות רק בשמונה חודשים. ליוויתי אותו מרגע שהיה מחוסר הכרה ועד שהחלים. אחרי כמה חודשים שנינו לקחנו את עצמנו וטסנו לחו"ל. היינו חודש באיטליה וחודש בפיליפינים.
אני מכיר את הקצוות של המאניה וגם של הדיפרסיה. אני לא כל כך חושש מקרקעית נפשית. הרבה פעמים הגעתי לשם - מקושי, מחרדות. אני בן אדם חרדתי, ואורח החיים החדש שלי מאפשר לי פחות חרדות
בצבא התגייסתי לקורס חובלים. חשבו שאני ליצן מדי כי עשיתי ברדק וסיפרתי בדיחות, אז זרקו אותי מהקורס על חוסר התאמה. התגייסתי לסיירת גבעתי, שם אמרו לי, “בוא תצא לקורס חובשים”. בסוף הייתי מדריך חובשים בחוליה הארצית. בהמשך החלטתי להישאר עם החבר הכי טוב שלי שנפצע, ולצאת איתו לטיול. וזאת הייתה הרפתקה ששינתה את חיי.
טסנו לליקוי חמה בקולומביה, שם קורות המסיבות הכי מטורפות עם האנשים הכי הזויים שאתה יכול לפגוש. מעשנים זה אפילו לא העניין שם. אלו אנשים שלוקחים סמים ועפים לחלל החיצון, והולכים לראות ליקוי חמה מלא. אלה אלפי אנשים שמתקבצים במקום מסוים לראות את איתני הטבע בשיא תפארתם, וצורכים סמים פסיכדליים, ונותנים כאפה לאישיות שלהם.
אתה עומד על ראש של הר ורואה את השמש זורחת, ואז בא הירח ומתחיל לכסות את השמש. ב-11 בבוקר מתחיל לאט-לאט להיות קריר יותר, ולאט-לאט מתחיל להחשיך ונהיה חושך מצרים, כשכל השמיים זרועים כוכבים. זה תהליך של כמה דקות, ואז השמש חוזרת. כשהירח מכסה פתאום את השמש, הסוסים מתחילים לרוץ באטרף, כל הטבע משתגע. היו שם אלפי אנשים על כל ההרים שהגיעו כדי לראות את הדבר המדהים הזה, וכולם דלוקים, כולם במסעות פסיכדליים.
לא חשבת שזה גם מסוכן?
בכל דבר שאתה עושה יש סכנה. אני מגדיר מראש מה אני לוקח ועל מי אני סומך ועל מי לא. החבר הכי טוב שלי היה איתי. הוא היה היחיד שהיה אכפת לי ממנו ולו אכפת ממני. הייתי גם בצפון צ'ילה ובקולומביה בשתי הזדמנויות שונות. גם שם הייתה לי התנסות עם סם פסיכדלי, שנותן לך חוויה מטורפת שמחוץ לעולם הזה. אני מכיר אנשים היכרות קרובה מאוד, שריבוי החוויות והאינטנסיביות שלהם שינו להם מאוד את המשך החיים. היום הצעירים צורכים סמים על בסיס שבועי, שגורמים להם לאיזשהו עיוות של המציאות.
אהבה היא משחק מסובך /
כשגרתי בלונדון לקחתי יום אחד את התיק, הלכתי לטלפון ציבורי והתקשרתי לחבר הכי טוב שלי, שאיתו טסתי ללונדון ללמוד משפטים, ואמרתי לו שאני עוזב את החברה שלי ובא לישון אצלו. רציתי ללמוד משחק כרווק, לחיות את החיים בתל-אביב, ונפרדתי מהחברה, שכמעט התחתנתי איתה. החברה הזאת והחבר שלי התאהבו והתחתנו אחרי תהליך משמעותי מאוד שעברנו יחד. אפי אשתי, שפרשה מהמשחק על אף שהיא שחקנית נהדרת, היא הריבאונד של החברה הזאת. ריבאונד נהדר. היום כולנו חברים הכי טובים, אבל היו לילות שהיינו יושבים ארבעתנו בסלון משותף ושותקים, כי היו הרבה מבוכה וקושי ביחסים המורכבים שלנו.
מתי האהבה לאפי נדלקה?
עשר דקות אחרי שעזבתי את הבית וראיתי את אפי אשתי יושבת אצל חברה שלה – חברה שהיא לא מבקרת אותה הרבה. יום למחרת הלכתי לים וגם אפי הייתה שם. היה בזה איזה משהו קוסמי. איך ידעתי שאיתה אני רוצה להתחתן? היינו בחזרות בשנה ג' בלימודי משחק אצל יורם לוינשטיין, ונפלו מגדלי התאומים. עצרנו את החזרות והלכנו לראות טלוויזיה. אמרתי לעצמי שאין מצב שבאירוע שבו נופלים מגדלי התאומים, זאת לא פתיחתה של מלחמת העולם השלישית. ואם אני רוצה לברוח משם ולגדל עגבניות, זה רק איתה.
העליתי תמונות שלי לאינסטגרם בלי חולצה, עם שיער מחומצן, וזכיתי לתגובות רבות. מעולם לא התגאיתי באיך שאני נראה. חשבתי שאני יפה, אבל לא חשבתי שאני חתיך, וגם לא הייתי. אבל עכשיו אני כן חושב שאני חתיך ושיש לי גוף להתגאות בו. זו תוספת לאישיות המתפרצת שיש לי
“הישרדות” היא כמו טיסה לחלל החיצון /
הרשיתי לעצמי לתרום פעמיים את תרומתי הצנועה ל”הישרדות”. בפעם הראשונה נפצעתי אחרי שלוש שעות. שברתי שלוש צלעות ופרקתי את עצם הבריח, אבל סחבתי שלושה שבועות, וזה היה מאתגר מאוד. ואז הרגשתי שאני צריך להשתתף פעם נוספת, מה עוד ששילמו לי יפה מאוד. בעונה השנייה הגעתי חמישי. אני מסתכל על החיים כדבר בינארי, ואני פשוט מחפש חוויות. להיות באי בודד בלי החברה שלך, בלי הסביבה שלך, בלי טלפון סלולרי, מתחת לעץ, בקור, בלי אוכל, עם אנשים מוזרים מאוד – זו חוויה מידבקת, מאתגרת. זה כמו לטוס לחלל החיצון. אני חושב שהמפתח הוא לקבל את המלכודות הנפשיות שלך, את מחלת הנפש שלך. כי אתה פשוט מוצא את עצמך מתמודד עם קושי אדיר.
מה מחלת הנפש שלך?
אני בן אדם שאוהב לדעת מה יהיה איתו. אם יש בעיה, אני חייב לפתור אותה. אם אני נתקל בקושי, אני מנסה לרסק אותו. אם מישהו מפריע לי, אני אריב איתו.
רבת שם?
כן, אבל למה לדבר על מה שהיה לפני חמש שנים? רבתי את כל הריבים שאני יכול לריב. מאופק היא לא מילה שאפשר להגיד עליי. משחק כזה דורש ממך לעשות ריסטרט יום-יומי, ולהחליט מה אתה רוצה להיות, ואני די טוב בזה. גם כשחקן וגם בחיים הפרטיים.
גם אני מכיר את הקצוות של הנפש /
שיחקתי בהרבה תפקידים בקולנוע ובתיאטרון, הייתי מועמד כמה פעמים לפרס אופיר, וב-2009 זכיתי בפרס לשחקן המשנה על הסרט “לבנון”. צילמתי עוד שני סרטים שעדיין לא יצאו, אחד מהם של רענן טסלר, שבו אני מגלם אדם שמתמודד עם מאניה דיפרסיה כשהיחסים שלו עם בנו הג'ודוקא בעייתיים. אוהד קנולר ואני גם כתבנו תסריט לסרט, שאני מאמין בו מאוד, על שני חברים שיוצאים לכותל לשים פתק לאלוהים שיציל את חבר שלהם. קיבלנו כסף מקרן רבינוביץ, ועכשיו אנחנו מנסים, לא בקלות, בגלל המלחמה והעניינים המדיניים, לגייס את יתרת התקציב ולצאת לדרך, ואני אופטימי שזה יקרה.
אתה מכיר מקרוב מה זאת התמודדות עם אתגר נפשי?
במידה רבה כולנו מתמודדים נפשית עם דברים כאלה ואחרים בעוצמות כאלה ואחרות לאורך החיים. גם אני. אני מכיר את הקצוות של המאניה וגם של הדיפרסיה. אני לא כל כך חושש מקרקעית נפשית. הרבה פעמים הגעתי לשם – מקושי, מחרדות. אני בן אדם חרדתי, ואורח החיים החדש שלי מאפשר לי פחות חרדות. אני עדיין דואג, אבל הספורט שאני עושה והעובדה שהפסקתי לעשן את כל סוגי העישונים, גרמו לזה שאני ישן טוב יותר, אוכל טוב יותר, והפיזיות שלי טובה יותר.
זהר שטראוס
(צילום: טל שחר)
במה התבטאה הדיפרסיה?
בתסכול גדול, בחוסר חשק, בחוסר אמביציה. קשה לי גם להיות בדיכאון הרבה זמן. זה הפך יותר לחרדה. פעם האמנתי בלהיות מכונית מרוץ, היום אני מאמין רק בלהיות טרקטור. טרקטור מתקדם לאט, אבל בטוח ומגיע לאותה מטרה.
