המחלה של אמא שלי / כשהייתי בהיריון אמא שלי חלתה בסרטן מיאלומה, סרטן שאין לו מרפא. הרגשתי שאני מחזיקה את שני הקצוות - את החיים שמתבשלים בתוכי ואת החיים של אמא שלי, שפתאום המוות נושף בעורפה. היה משהו חזק מאוד בלהחזיק את שני הקצוות של השושלת שלנו - שאחד נולד ואחד באיום על החיים. עד אז ידעתי שאני רוצה לכתוב, אבל לא מצאתי את הקול שלי. ופתאום שם זה הרגיש נוח מאוד. כשכתבתי את ההצגה 'מוות קטן' אמרתי 'איך אני אעלה? זה כל כך חשוף!'. וברגע שאת עושה את זה וכולם מזדהים, יש תחושת הקלה. אמא שלי עברה שנים קשות מאוד. היא עדיין מתמודדת. הייתה לה חוויה קשה עם השתלת מח עצם, היו תקופות ארוכות בבתי-חולים. בזמן הזה את מבינה שגם ברגעים הכי קיצוניים מתקטננים - הבן-אדם גוסס, אבל אנחנו מתעסקים באיפה הכבד הקצוץ כי שמנו אותו במקרר ועכשיו לא מוצאים. תמיד ברגעים דרמטיים ביותר העיסוק הוא בקטנות, וכולם נשארים הדמויות שהם. אני רואה את זה כמו קומדיה.
לא ידעתי אם אצליח להעלות את ההצגה מול ההורים שלי, פחדתי מאוד מהתגובות שלהם. כשההצגה יצאה הייתה החמרה במחלה, ופתאום לא הייתי מוכנה שתילקח ממני האפשרות לא להראות אותה לאמא שלי. קבעתי הצגה בירושלים במיוחד, כדי שההורים שלי יוכלו להגיע. התרגשתי נורא ואחרי ההצגה ניגשתי אליהם ושאלתי איך היה. אמא שלי אמרה 'בסדר גמור'. אבא שלי אמר: 'כמה אנשים היו באולם? לא הסתכלתי אחורה, הסתכלתי קדימה. אני לא יודע אם האולם היה מלא'. וזה היה כמו המשך ישיר של הדמויות במופע. וזהו, לא דיברנו על זה יותר לעולם. אגב, את הריאיון הזה אני עושה בשביל אבא שלי, כי תמיד יש אצלם בסוף שבוע את '7 ימים' ו'7 לילות', ואני רוצה שתהיה לו הפתעה.
פרידה / עברו חמש שנים מאז הפרידה שלי ושל בן זוגי. לא היינו נשואים, אבל היינו יחד עשר שנים. היום הוא חי על הקו בין פריז לישראל, אז כשהוא פה אנחנו בהורות משותפת לבת שלנו מימי, ובתקופות שהוא בפריז אני אמא לבד. לפעמים בחופשים מימי נוסעת אליו.
"אמא שלי עברה שנים קשות מאוד. הייתה לה חוויה קשה עם השתלת מח עצם, היו תקופות ארוכות בבתי-חולים. בזמן הזה את מבינה שגם ברגעים הכי קיצוניים מתקטננים - הבן-אדם גוסס, אבל אנחנו מתעסקים באיפה הכבד הקצוץ כי שמנו אותו במקרר ועכשיו לא מוצאים"
הפרידה הייתה מאתגרת בכל מיני רבדים. הרבה שנים החזקתי בעמדה של ילדה עקשנית, משהו שקצת סירב להתבגר. לא התעסקתי יותר מדי בכסף, אפילו לא היה לי רישיון נהיגה עד גיל 40. ובן הזוג שלי החזיק הרבה מהאדמיניסטרציה. כשנפרדנו הרגשתי שמישהו הכניס אותי למאיץ חלקיקים של התבגרות ואמר 'יאללה, בואי נראה מה יצא'. פתאום לקחתי על עצמי הרבה אחריות של בן אדם מבוגר בעולם: המחלה של אמא שלי העיפה אותי למציאות, והייתי צריכה להתגייס לטיפול בה; מימי בדיוק נכנסה לכיתה א', עברתי דירה, ההצגה שלי, 'מוות קטן' (ב-22.9 בתיאטרון הבית ביפו) הצליחה נורא, והזמינו אותי להופיע בכל הארץ. עשיתי רישיון, עשיתי קורס השקעות בבורסה. ולתוך זה נכנסה המלחמה. גיליתי על עצמי מלא דברים שלא חשבתי שאני יכולה להתמודד איתם ואני שוחה, יש לי אוויר.
פלרטוטים ואהבה / אחרי הפרידה הרגשתי שוואו, מותר לי הכול, בא לי להתנסות, בא לי להיות עם הרבה אנשים. אחרי זה הייתה תקופה שדווקא רציתי זוגיות ואהבה. עכשיו אני בשלב מעניין שבו אני נהנית מאוד מהחיים שלי כמו שהם. אני נהנית מהזמן עם הבת שלי ואני נהנית שיש לי זמן ליצירה, אני מושקעת מאוד בדברים שאני עושה, התחלתי גם לביים. תמיד תפסתי את עצמי כבן-אדם שהוא בשיאו במערכת יחסים זוגית. מכיתה א' תמיד היה לי חבר, תמיד עניין אותי בנים, ופתאום אני מעדיפה לפגוש חברה, נעים לי עם עצמי.
יסמיניש / אני לא מפסיקה להתפעל ולהתפעם מאורך החיים והנשימה של ההצגה 'מייקל' (הצגה שהפכה גם לסדרה בהשתתפותה). זו חוויה מדהימה, להיות 20 שנה בתוך משהו. עכשיו ילדים בני 16 עוצרים אותי ושואלים אותי: 'נכון את בהצגה הזאתי? אפשר להצטלם איתך?'. זה חי, אז הדמויות לא משתנות אבל גם משתנות. המצאתי את הדמות של יסמיניש כשהייתי בת 24, היום אני בת 44. הפרספקטיבה שלי על החיים השתנתה, העמדה שלי בחיים השתנתה. כשהמצאתי אותה היא הייתה דמות שותקת, אילמת. זה חלק מהתהליך שאני עברתי - מלא להיות מסוגלת להוציא מילה על במה, ללשבת 50 דקות לבד ולספר סיפור. עכשיו יסמיניש פטפטנית, היא לא סותמת. אני גם מרגישה את השינוי פיזית. כשהייתי בשנות העשרים שלי הייתי מאוד מאוד רזה, הניסיון שלי בעולם היה קצת של עלה נידף, והיום אני אישה. פתאום יש יציבה אחרת, משהו קצת סקסי כזה של נערות.
מייקל גם השתנה?
מייקל לא. אבל אחרי 7 באוקטובר תהינו 'איך נעשה את 'מייקל' עכשיו? לעשות טקס אזכרה לילד מת זה כבר לא לגיטימי'. ממש עלינו בחשש, כי זה פתאום נהיה רלוונטי כל כך, טרי כל כך, כואב כל כך. ופתאום הרגשנו את ההקלה האדירה של הקהל - הצחוק היה חזק יותר, אז אמרנו 'אוקיי, בעצם צריך לעשות את זה, חשוב ממש'. גם אמא של יותם חיים ז"ל הגיעה, והתחברה איתנו אחרי ההצגה. היא סיפרה כמה הוא אהב את 'מייקל', וכמה הם צוחקים על זה במשפחה. כל מיני זליגות של החיים ושל המציאות לתוך ההצגה.
מתוך ההצגה 'חיה'
(צילום: יאיר מיוחס)
המזרן שלי / כרגע אני מופיעה עם 'חיה'. על אישה שחיה עם סלע ענק במיטה שלה ולא מצליחה לצאת, אז היא יוצרת לעצמה עולם אלטרנטיבי (ההצגה ב-8-9.9 בתיאטרון הבית ביפו) יש לה כל מיני בובות של הבת שלה במיטה והיא משוחחת איתן. זה מופע שנוגע מאוד במה שקורה בשנים האחרונות בישראל. זאת דמות שנאבקת לחיות, זה לא מובן מאליו. הסלע הוא הרבה דברים: הוא המלחמה שאנחנו חיות בה כמעט שלוש שנים, זאת המהפכה המשטרית, וזה מה שקורה בחיים שלי, הפרידה מבן הזוג שלי וההתמודדות עם להיות אמא לבד. כל ההצגה אני על המזרן שהבאתי מהבית. הרגשתי שהוא מכיל את כל החיים שלי מעשר השנים האחרונות, את המלחמה, את הגירושין, את הכול.
שימפנזה בארוחת ערב / בזמנו העליתי עם ג'ייסון דנינו-הולט הצגה בשם 'מרסל' בתיאטרון הבית. הבובה הראשית שאני מפעילה בתוך המופע הזה היא שימפנזה שקוראים לה אסתר. כשבן הזוג שלי ואני נפרדנו, ונשארנו מימי ואני, אני הייתי עצובה והיא כעסה, ופתאום בארוחות היה מן שקט כזה. בסיטואציה הזאת של זוג עיניים מול זוג עיניים יש איזה מתח ומועקה. יום אחד שמתי את הקופה הזאת על היד, והיא ישבה איתנו לארוחת ערב. היא מין קופה ערסית כזאת, שונה מאוד ממני. אומרת הכול בפרצוף, קצרה כזאת ואין לה כוח לשטויות. היא השתלבה טוב כל כך, שהיא נהייתה עוד בת משפחה. יש אותי, את מימי, את הכלבה ויש את אסתר. אנחנו אוכלות איתה, לפעמים כשמימי לא מצליחה להירדם או מתעוררת באמצע הלילה, היא רוצה לדבר עם אסתר. ואם היא נוסעת לחו"ל יש לה שיחות וידאו עם אסתר. אסתר היא המבוגרת האחראית.
אחרי הפרידה הייתי צריכה לגלות איזו מין אמא אני באחת על אחת. הבת שלי בת עשר ופתאום היא מתחילה לעבור בשער של הנעורים ויש לה אינטליגנציה רגשית של בת 23. לפעמים את לא מבינה באיזה גיל הבן-אדם שאת מולו. הם גדלו בעולם שונה מהעולם שאנחנו גדלנו בו. סטנדאפיסטית אמריקאית אחת אמרה 'איך אני יכולה בכלל להגיד משהו לבת שלי? היא עברה מגפה עולמית, היא מתמודדת עם סף מלחמת עולם, השתלטות של AI, משבר אקלים גלובלי, ואני אגיד לה 'שבי לעשות את שיעורי-הבית שלך'? מה אנחנו יכולים להגיד להם, מה אנחנו בכלל יודעים על מה שקורה?
מיטל רז
(צילום: איליה מלניקוב)
מלחמה / לפני שנתיים נפל טיל ביפו, לא רחוק מאיפה שאנחנו גרות, וזה היה בדיוק כשהיינו בחוץ. זה היה רעש מבהיל מאוד. אנחנו מתנהגים כאילו הכול כרגיל, אבל אנחנו כל הזמן חיים בתחושה שאולי מחר תתחדש המלחמה. אין לך מנוחה, אי-אפשר להגיד 'זה נגמר, בואו נשתקם'. גם החוויה הזאת של להתעורר באמצע הלילה לתוך אזעקה ולרוץ למקלט בבניין אחר - היא מטלטלת. וזה גם הפוך לנטייה הטבעית – בדרך כלל כשאת שומעת רעש מפחיד מאוד את רוצה להסתתר. אבל פה את צריכה לרוץ החוצה. אנחנו אפילו לא מצליחים לעבד את מה שאנחנו עוברים, ייקח עוד כמה שנים.
במה / נולדתי בירושלים, ובכיתה ו' אמרתי 'אני רוצה להיות שחקנית'. לא הכרתי הרבה תיאטרון, נראה לי שבעיקר ראיתי טלוויזיה ואמרתי לעצמי שנראה לי שאני יכולה לעשות את זה. הייתי בשנים של תחילת הטינאייג'ריות והייתי אבודה, לא מצאתי את עצמי. ניסיתי להיות פרחה וניסיתי להיות בצופים ואחרי זה הייתי עם חולצות קרועות ומלא שחור. לא הצלחתי להבין מי אני עד שגיליתי את הבמה, גיליתי את הקהילה שלי. זה בזכות יניב ביטון שהוא בן דוד שלי, שהוא נולד בדמות. אמרתי שאני רוצה ללמוד משחק, והלכתי ללמוד במקום שהוא למד בו. לא הייתי הילדה הזאת שעושה הצגות לכולם. תמיד הייתה לי דואליות כזאת של לרצות להיות על הבמה, אבל זה גם מובכת מזה. נראה לי ששם נכנס תיאטרון הבובות. כי אני שמה עוד משהו לפניי, בחזית, ששומר עליי.
"אחרי 7 באוקטובר תהינו 'איך נעשה את 'מייקל' עכשיו? לעשות טקס אזכרה לילד מת זה כבר לא לגיטימי'. עלינו בחשש, כי זה פתאום נהיה רלוונטי, טרי, כואב כל כך. ופתאום הרגשנו את ההקלה האדירה של הקהל - הצחוק היה חזק יותר. אז אמרנו 'צריך לעשות את זה. זה חשוב ממש'"
איך הגעת לתיאטרון בובות?
אחרי הצבא, כשרציתי לעשות קורסים במשחק, הגעתי לבית-הספר לתיאטרון חזותי ובחרתי באופן רנדומלי בתיאטרון בובות ושימוש בקול. ברגע שנכנסתי לשם הרגשתי שממש מצאתי בית בעולם של הבובות. הנה, זה הדבר שאני יודעת לעשות. תחושה של להגיע הביתה. השנה התחלתי ללמד בתיאטרון החזותי. זה עדיין מאתגר, לעמוד מול קבוצה של אנשים, להוביל, שהמבטים יהיו עליי, תמיד יש בזה משהו נעים ולא נעים בשבילי.
ב-2023 השתתפת בסדרה 'אבירם כץ' בתפקיד דרמטי ראשון בטלוויזיה. זה עשה לך חשק לעוד?
התרגשתי מאוד מההזדמנות הזו. באתי לזה עם מעט חששות, אבל גם ידעתי שאני בידיים טובות, של תסריט טוב של דנה מודן ובימוי טוב של איתן צור, אז פשוט נשענתי עליהם. החדשות המשמחות הן שעומדת להצטלם עונה חדשה בחודשים הקרובים, שמתרחשת בשיט תענוגות של קרנות השוטרים. דנה הולכת לביים הפעם, ואני הולכת לגלם דמות חדשה.
יותם חיים ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
נראה לי שאני בטרום גיל המעבר / יש שינוי גדול מאוד בגוף, עייפות וכובד וזה משפיע על מצב הרוח. שינוי הורמונלי משמעותי. אני מרגישה שזה התחיל אצלי מוקדם, אולי בגלל הסטרס שאנחנו חוות פה. הרבה זמן לא הבנתי מה קורה לי, חשבתי שאני משתגעת, שאני עומדת למות. יש לי דפיקות לב וצפצופים באוזניים, הרבה דברים. בסוף הבנתי שזה-זה. הפתיע אותי שלא מדברים איתנו על זה. זה נראה לי יותר משמעותי מלקבל מחזור, יותר משמעותי מהיריון. ההשפעה של זה על הגוף היא כל כך עוצמתית. צריך להכין אותנו לזה מילדות. להגיד 'תקשיבי, יגיע הרגע שבו הגוף שלך יעשה Shut down, אבל את תצטרכי להמשיך לחיות'.
