יש כאלה שמסיימים יום עבודה עם יין במרפסת, ויש כאלה שמסיימים יום עבודה עם משטרה מתחת למרפסת. תשאלו את משה כורסיה, שבשבוע שעבר חזר לשכונת המגדלים בתל-אביב שבה הוא מתגורר, וגילה שרימון התפוצץ בלובי של השכנים. ״חזרתי לפנות בוקר מיום עבודה מטורף, ואני רואה שכל הלובי מנופץ״ הוא משחזר, ״אני רואה שומר מבוהל בפנים, שואל אותו מה קרה והוא מצביע על בור באחת הבלטות ואומר ׳זרקו רימון׳״.
למה?
״לא יודע, אני חושב שעניינים של עבריינים״.
חששת?
״זה לא מפחיד אותי. אנחנו חיים במציאות כזו שנראה לי שכולנו קצת התרגלנו לאקשן, אז מה זה רימון? ראיתי יותר מזה. לא התרגשתי״.
מוזר, כאילו שנירמלנו כאן זריקת רימונים.
״יכול להיות שבתוך המרוץ שאני נמצא בו, אין לי באמת זמן להתעכב על דברים. העליתי את זה בסטורי, קמתי בבוקר למאות הודעות ששואלות לשלומי, ואני כבר רץ לאירוע אחר, מאחר לעוד משהו״.
אולי זו הדחקה? בסוף זה אירוע אלים שקורה מתחת לבית שלך, כמו הרבה אירועים אלימים שקורים פה בשנים האחרונות.
״אני חושב שכולנו כאלה. אנחנו בוחרים את המלחמות שלנו כי אנחנו לא יכולים להילחם באלף חזיתות. אז יש דברים שאנחנו פשוט אומרים ׳אוקיי, אין לי מה לעשות עם זה, אז נקסט׳. יש דברים שיותר מטרידים אותי. הקריירה שלי, אהבה, לנשום, להירדם בלילה״.
אתה לא נרדם בלילה?
״אני כמעט לא ישן. זה ככה כבר שנה ומשהו, מהרגע שהתחלתי לגור לבד. הפחד הכי גדול שלי היה שקט, אני בורח מזה שנים, לא יודע למה. ואז נשמתי אותו ולא קרה כלום והתחלתי להתאהב בו. אני אוהב את השקט ובא לי להיות בו, לא בא לי לישון״.
"פגשתי חילונים רק כשהתגייסתי לצבא, ונפתחו לי העיניים. פגשתי אנשים שהם טובים יותר ממני, והם לא שומרים שבת וכשרות. אני חשבתי שהתורה הופכת אותי לבן אדם טוב, אז איך אנשים שלא שומרים תורה מוסריים יותר ממני, אכפתים יותר, אידאליסטים יותר?"
כורסיה, 34, היה עד לפני חמש שנים מחנך בבית ספר במודיעין שחולם לעשות מוזיקה. סרטונים ויראליים ברשתות החברתיות - תחילה כמורה ואז כמילואימניק שנקרא לדגל ב-7 באוקטובר - הצמיחו לו קריירה מוזיקלית מצליחה עם להיטים שזכו למיליוני השמעות כמו: "רוקד עם הפחד" ו"שמישהו יקרא לך אמא".בנוסף להופעות הוא גם השתתף בעונה הנוכחית של סדרת הדוקו-ריאליטי 'מחוברים' (זמינה לצפייה ב-HOT, ב-HOT VOD וב-NEXT TV). המסלול שלו מהרשתות ללב המיינסטרים הוא כבר במידה רבה המסלול המיינסטרימי החדש. כזה שמאפשר נסיקה מהבית, בהנחה שאתה יודע לדבר למצלמה. ״בגיל 29 גרתי אצל ההורים בשעלבים. הרווחתי 5,800 שקלים בחודש כמורה, וחסכתי את כל המשכורת כדי להוציא שיר. היו קולות בחבר׳ה שאמרו לי ׳משה, תפתח אינסטגרם וטיקטוק, תראה לאנשים שאתה מצחיק׳״.
רצית שיכירו אותך?
״מאז שאני ילד הרגשתי שאני מיוחד, שרק צריך שאיזה צדיק יבוא ויגלה אותי. אבא שלי מחובר לרבנים נורא, וכשרב גדול היה מגיע ליישוב וכולם רדפו אחריו אני חיכיתי בצד, אמרתי שאם הוא צדיק באמת הוא יראה שהנשמה שלי לא רגילה, שאני הארי פוטר כזה. יגיד לי ׳אתה, בוא אליי׳. זה לא קרה״.
בתפקיד הצדיק: הקהל במרשתת. ״באותה שנה בטיול השנתי צילמתי סרטון על זה שאני גונב לתלמידים חטיפים - וזה התפוצץ. פתאום הזמינו אותי לחדשות ולרדיו, למקומות שרדפתי אחריהם שנים. ואני מגיע ואומר להם ׳אני מוזיקאי, יש לי שירים׳ וזה לא מעניין אף אחד, אמרו לי ׳אתה המורה מהטיקטוק׳. שנה אחר-כך זה כבר התחיל להפריע לכיתה שלי כי נהייתי אטרקציה. עושים איתי סלפי במסדרונות ודופקים על חדר-המורים, ואזרתי אומץ והתפטרתי אחרי שש שנים במערכת החינוך. הכסף שהרווחתי מקמפיינים ברשת הלך ישר לשירים. ב-7 באוקטובר אני מסתובב בירושלים, לא מתעדכן בטלפון כי אני שומר שבת, ודווקא במאה שערים, בשכונות הכי חרדיות, יודעים הכול. זק״א ואיחוד הצלה מספרים לנו מה קורה, מסיבה ומאות חטופים, ואני אומר ׳וואו, איזה מדומיינים׳. במוצאי שבת אני פותח את הטלפון ואת הטלוויזיה ואני רואה את הטירוף ובהלם".
משה כורסיה
(צילום: יובל חן)
מה עשית?
"בשש בבוקר למחרת הייתי כבר במדים ברכב למילואים בגבעתי, עוצר בלטרון ואומר לא יכול להיות שאין לי מה לומר. אני פותח מצלמה ואומר שכמו אלפי ישראלים אני בדרך לדרום, שזה מרגש אותי לראות את עם ישראל שוב ביחד, כי שנייה לפני זה היינו קרועים, אסופות של שנאה. וברגע האמת כולם התייצבו. זה התפוצץ בטיקטוק ואמרתי אוקיי, יש פה צורך במשהו אחר, כי הרשתות והטלוויזיה מלאות בכאב. פתחתי את הטלפון ואמרתי ׳חברים, תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, הביאו לנו וואחד מכה. זה שורף, זה מדמם, אבל אנחנו הולכים לשבור להם את הפנים׳. אנשים כתבו לי ׳וואו, היינו צריכים את זה׳. אני מגיע לכניסה לבסיס, רואה פקק, מצלם ואומרי ׳תגיד לי, זו הופעה של ברונו מארס פה? תביאו לי נשק׳״.
לא חשבת שזה אולי לא מתאים?
״ברור. עצרתי רגע ואמרתי מה הגבול? יש לוויות, אנשים לא יודעים איפה הילדים שלהם. דם ברחובות, יש מחבלים שמסתובבים בארץ, לא יודעים מה קורה. אז דיברתי על אחדות, רציתי להקטין את האויב ולהרים לעם שלנו את הראש״.
ואז נכנסת לעזה?
״בסבב הראשון היינו בחברון. בשני בעזה״.
ושם צילמת סרטונים שהפכו ללהיט, מה שנקרא ׳עזה בובי׳. סרטונים הומוריסטיים מתוך עזה שבהם אתה אומר, למשל, ״אנחנו נעשה לך חינגה בעיר״.
״כן. זה נהיה עניין. במקום לישון או לאכול צילמתי סרטונים וכתבתי רעיונות. כמובן שהעליתי אותם כשכבר לא הייתי בעזה. בהתחלה כשזה הצליח אמרתי לעצמי 'בואנה אתה גאון'. וכשנגמר הסבב הראשון וחזרתי הביתה, התחילו חרדות. לא תיפקדתי, לא הצלחתי לנשום. אני ממלא לי אמבטיות ומחשיך את החדר ושם לי מוזיקה מרגיעה רק כדי לנשום, להרפות. הייתי כולי סטרס. לא באמת הבנתי מה עשיתי, ולא ידעתי מה אני אעשה ברשתות״.
הסטרס היה מהרשתות או ממה שחווית בשטח כחייל?
״זה היה מיקס של הכול כי לא עיבדתי שום דבר. אנחנו חוזרים מפעילות, יורים עלינו. צחוקים של החיים. צילמתי את הפעילות, העליתי על זה סרטון. אני לא נוכח בכלל. תמיד התמודדתי עם מצבים קשים בהומור. זה מנגנון ההגנה שלי, אני לא מעוניין להיכנס לאזורים האלה, לא טוב בהם, אני נהיה מצחיק, עושה צחוק מהאבל. היינו בפעילות באזור ג'באליה, נכנסים עם הטנקים, עם הנגמשים, כוח רציני. פתאום שומעים יריות. איש מאיתנו לא יורה, אז מבינים שיורים עלינו. יוצאים מהרכבים. אני הולך עם חבר לאיזו תלולית עפר, מסתכלים זה על זה והוא דופק לי ׳אחי, אתה קולט שזה פשוט יכול להיגמר ככה?׳ ואנחנו צוחקים. יש לי סרטון מהאירוע".
אתם צוחקים מההבנה שאתם יכולים למות?
״לא מההבנה, צוחקים כי אנחנו לא רוצים לחשוב על זה. אחרי זה כשאני חוזר הביתה יכול להיות שהגוף שלי מגיב למשהו שהוא עבר ולא התייחסתי אליו בכלל״.
בסוף זו גם השטחה של משהו עצוב נורא - זו מלחמה, ובמלחמה אנשים מתים.
״היו רגעים שהייתי מתעדכן במה שקורה, וזה היה משתק אותי. פתאום סתם פוש ב-ynet על חייל שנהרג. אבל ידעתי שאסור לי לראות את זה, כי אנשים שולחים לי הודעות בלי סוף ׳הלו, איפה הסרטון בוקר? אני לא קמה לעבודה בלי הסרטון, תרים אותי׳. אז אני לא יכול לראות את זה. כנראה זה קשור גם לאבא שלי, כי בבית היה אסור להגיד חדשות רעות, אסור להגיד שמישהו מת, שמישהו חולה, לא מדברים על זה, איזו הכחשה כזו. מה ייתן לי להדהד כאב? בא לי להדהד אחדות, להדהד שאנחנו חזקים. הכאב יגיע לכולם גם בלעדיי, הכאב גומר אותנו. אני מעדיף כמה שפחות להתעסק בכאב ויותר בטוב״.
משה כורסיה
(צילום: יובל חן)
יש מחשבה על זה שכשאתה עושה סטורי מצחיק ממלחמה זה מנרמל את המצב? אנחנו לא רוצים לחיות במלחמות ובהרג.
"מה זה אומר לנרמל מלחמה? אני מרגיש שלי זה נותן כוח. אם יש לי קבוצת כדורגל וחטפנו שלושה שערים, ואני אומר להם ׳חברים, אנחנו שוברים אותם, אנחנו טובים הרבה יותר מהם׳ פתאום הקבוצה מקבלת מוטיבציה״.
אבל יש גם מורכבות במלחמה. בעולם אנחנו לא נראים טוב. סרטון כזה יכול להתפרסם בחו״ל ולהראות שישראלים שמחים לצאת לקרב. לא חושבים על חפים מפשע. על הצדדים האפלים של המלחמה.
״אני כל כך שמח שהייתה לי את השליחות הזאת לעשות את מה שעשיתי. העם שלי הוא הדבר שהכי חשוב לי בעולם וזה מה שמעניין אותי. שהם ירימו את הראש, ויהיו שמחים, והם ידעו שאנחנו חזקים ואנחנו מנצחים. היה לי איזה סרטון שהסתלבטתי בו על איזה מואזין, ועוקב מוסלמי שלי כתב לי ׳אחי, זה פוגע בי׳ ומחקתי את הסרטון״.
יש מצב שנראה אותך מככב גם בקמפיין פוליטי?
"בנגמ״ש בעזה ישבנו כולנו ביחד. קצת כמו ליהוק של 'האח הגדול': הבייניש, הקיבוצניק, התל-אביבי ו'המזרחי מהפריפריה' - לא העסיק אותנו מי בוחר במי. מעולם לא התעסקתי בפוליטיקה, אלא בנו. זה העם שלי - ואותו אני אוהב. שרק נהיה אוהבים זה את זה, ומכבדים זה את זה. שם ורק שם נמצא הניצחון האמיתי שאנחנו כל כך מנסים להשיג".
במלחמה גם ניצחנו?
"יש פה משפחות שנגמרו, אבל עשינו את הכי טוב שאפשר מאותה נקודה. מה היה לפני, מי אחראי, מי אשם - לא יודע, לא בלופ, אני גם מאמין שהכול מהקדוש ברוך הוא״.
כעסת על אלוהים?
״אני לא מבין אותו לעולם. יש לי מולו מונולוגים, רק אני מדבר. אבל אני מאמין שנפתחו לנו עיניים, שהבנו שהביחד חשוב יותר מהכול״.
ביחד זה גם אומר להיכנס יחד תחת האלונקה. ב׳מחוברים׳ חשפת את חבריך החרדים, מבחינתך זה בסדר שלימוד תורה שווה ערך לשירות צבאי?
״אם יש מישהו שאחרי 7 באוקטובר לא מבין שהוא צריך להשתתף ולהיות ביחד בדבר הזה, אז הוא בבעיה. ואני חושב שאנחנו צריכים לא לתת לו את הזכויות שיש לאזרח פה במדינה. מי שלא נותן - לא יקבל״.
אבל יש כאלה שאומרים נמות ולא נתגייס.
״הפלג הירושלמי, שאני אפילו לא מרגיש שמגיע להם שנדבר עליהם. אנחנו אוהבים לתת להם יותר מדי במה ולצבוע את כל הציבור החרדי ככזה, ואנחנו עושים עוול לציבור החרדי. אני גדלתי בציונות הדתית בכפר פינס ובשעלבים. לא הכרתי חרדים, גם לא חילונים. פגשתי חילונים רק כשהתגייסתי לצבא, ונפתחו לי העיניים״.
מה גילית?
״פגשתי אנשים שהם טובים יותר ממני, והם לא שומרים שבת וכשרות. אני חשבתי שהתורה הופכת אותי לבן-אדם טוב, אז איך אנשים שלא שומרים תורה מוסריים יותר ממני, אכפתיים יותר, אידאליסטיים יותר? ובגיל 30 בערך, כשעברתי לירושלים, הכרתי חרדים שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי, והכרתי אותם דרך פיצוצים, ויכוחים צרחות. אבל כשהכרתי אותם, ראיתי בני-אדם טובים ואכפתיים שאוהבים את הארץ הזו. כנראה שנחנך את הילדים שלנו אחרת, אבל אני אוהב אותם״.
צמחת בציונות הדתית, אתה עושה שבתות עם החברים החרדים בירושלים וחי בעיר החילונית בישראל. איפה אתה הכי מוצא את עצמך?
״בשלושת המקומות אני מרגיש קצת חייזר, קצת לא שייך. בתל-אביב אני לא מרגיש שאני צריך להיות משהו. לא שואלים ׳מה אתה - חרדי? דתי? חרדלי?׳ יש פה חופש. בירושלים אני לא מרגיש בנוח לצאת מהבית בגופייה, לא אלך רגע בלי כיפה״.
משה כורסיה
(צילום: שי פרנקו)
בתל-אביב אתה יכול לשכוח את הכיפה בבית.
״אתה יכול גם לשכוח את המכנסיים״.
"היינו בפעילות באזור ג'באליה, נכנסים עם הטנקים, עם הנגמשים, כוח רציני. פתאום שומעים יריות, מבינים שיורים עלינו. יוצאים מהרכבים. אני הולך עם חבר לאיזו תלולית עפר, מסתכלים זה על זה והוא דופק לי 'אחי, אתה קולט שזה פשוט יכול להיגמר ככה?' ואנחנו צוחקים. יש לי סרטון מהאירוע"
ב'מחוברים' הוא חלק עם חבריו והצופים את הכמיהה לזוגיות שתבשיל להקמת בית בישראל. גם בשיריו הוא עושה מניפסטינג (או במילה פשוטה יותר - זימון), באמצעות מילים כמו ״הים כאן נקרע כדי שאגיע עד אלייך״ (בשיר 'בית לאינסוף') ו"עדיין אתה שם לבד, עם לב אחד ושני חדרים, עדיין אתה שם לבד, חולם על בית, אישה וילדים״ (בסינגל 'פיטר פן' ששיחרר בתחילת השבוע). וזה לא שאין מחזרות. להפך. ״תראי, אין זימון יותר ממה שעשיתי", הוא מודה, ״אז אני מקבל צרורות ואני לא עונה לזה״.
באמת?
״לא עונה, לא מסתכל אפילו. אם היית מקבלת 600 הודעות ביום - ביום! - היית פותחת אותן? זו הצפה. וזה גם לא רק באינסטגרם, זה גם מהאחיות שלי. יש כמה משרדי שידוכים בתוך הבית שלי. כולם מצליחים להגיע אליהן. כל ההודעות מתוקות, חמודות, זה גם לא תמיד הבחורה שכותבת. לפעמים הדודה כותבת ׳אימאל'ה, אני רואה אותך, ואתה והאחיינית שלי נועדתם׳. אני מקבל את הנבואות האלה בלי סוף״.
אתה רוצה בת זוג?
״כן, עוד מעט״.
אתה יוצא לדייטים?
״דייטים רשמיים זה פחות הסיפור שלי, כי עשיתי את זה מאות פעמים כשהייתי בישיבה״.
אז איך אתה מכיר היום?
״יושבים בבר, יושבים בבית, אבל אני לא קורא לזה דייט. אני גם לא מרגיש עכשיו שיש לי נחת רוח לבנות מערכת יחסים, אבל אני זורם. אולי משהו יכול לקרות. יש לי איזו מורכבות עם נשים, יש לי תחושה כזו בפנים שאם אני שם ראש על מישהי, אני אצטרך לשלם על זה משכנתה. יצאת לדייט - כל ערב עכשיו שיחה, להיפגש שלוש פעמים בשבוע. זה אינטנסיבי ולא טבעי לי. אז אני מתפלל לקב"ה שישלח לי חברות שתתקדם לזוגיות, כמו שאני מכיר חברים ומוצא את עצמי אוהב אותם, וזה לא בגלל שישבתי לדייט ולאט-לאט זה התפתח. כשאני יושב עם בחורה, יש כל הזמן שאלה בראש שלי: ׳זו אשתי או לא?׳, ואז מגיעים מחסומים״.
משתתפי "מחוברים" ומנכ"לית HOT טל גרנות: אורטל עמר, עינב בובליל, אמילי דמארי, בן אל תבורי ומשה כורסיה
(נדב צור)
בשיחה עם אמיר דדון ב'מחוברים' הוא זרק שאולי המשיכה היא לא לנשים.
״הוא זרק משהו בצחוק, ואמרתי לו 'אתה באמת יכול לחשוב שאני גיי?'. הוא אמר לי ׳אתה לפעמים מבלבל. מצד אחד אתה גברי ומצד שני רגיש ואמן ורוקד׳. אבל המיניות שלי ברורה מאוד. אין לי בלבול בנוגע למשיכה שלי. מול אישה אני מרגיש שאני צריך להחזיר תשובה אם זו האמא של הילדים שלי או לא, ואז הכול נאטם. מתחילים איתי גברים ואני יכול להבין למה, אבל זה לא מעסיק אותי. לי ברור מה אני. אני רגיש ועושה צחוקים והאוקטבות שלי עולות, אז אני יודע למה אנשים יכולים לחשוב דברים. אני לא מטומטם. אבל זה לא מלחיץ אותי״.
קל לך יותר להיפתח מול גברים מאשר מול נשים?
״כן, הכול יותר משוחרר, ויותר קל לי להביע רגשות עם חברים, עם אנשים שאין סיכון שהם יתלו בי. עם נשים קשה לי להיפתח כי אני מפחד. מה שאני מתמודד איתו לא קשור לנטייה שלי, אלא למה שאני חושב שאישה צריכה ממני. זה משהו שאני מנסה לשחרר בראש כדי ללמוד לאהוב ולקבל אהבה בחזרה".
אתה מטופל?
״ברור. כל מיני. אפילו הלכתי לחוקרת מוח. תמיד אני בא בשביל זוגיות, ואז איכשהו זה תמיד חוזר לזה שאני מרגיש שאני צריך לרצות את כולם ולהיות שמח ומצחיק. הפסיכולוג הקודם שלי היה צועק עליי שאני יוצא מטיפול ומעלה סטורי על הטיפול. אמר לי ׳אתה לא נותן לעצמך לעבד דברים. שקט רגע, תהיה עם עצמך׳".
אז פיטרת אותו.
״לא בגלל זה. אימצתי את זה, אני לא משתף יותר בטיפולים הפסיכולוגיים שלי. אני רוצה להבין את המנגנון שלי. מישהי כתבה באיזה טוקבק ׳משה כורסיה הוא חידה בעיניי׳. אמרתי וואלה, גם בעיני עצמי. אני מנסה להבין מה כל כך מפחיד אותי בקרבה, באינטימיות, שבן-אדם יצטרך אותי, וזה הרבה לפני זוגיות. תוך כדי הצילומים ל'מחוברים' הבנתי שההורים שלי לא יודעים מי אני בכלל. אנחנו עשרה אחים, מגיל אפס אני מרגיש צורך להראות להם שאני שמח, שטוב לי, שאני בסדר, שלא ידאגו לי״.
כי ילד שלא עושה בלגן הוא ילד טוב?
״כי כשיש עשרה ילדים בבית אין מקום לעוד בלגן, אין מקום לצעקות. אמא ואבא שלי היו עושים בשבילנו עולם ומלואו, אבל אני לא הרגשתי שיש לי מקום. בכיתה ד׳ בבני-עקיבא פוצצו אותי במכות. תפסו אותי כמה חברה, וניפחו אותי. רצתי הביתה, כולי דם ובגדים קרועים, והדבר היחידי שהעסיק אותי כל הדרך הוא שאבא שלי לא יידע שהרביצו לי, שזה רק לא יהפוך להיות אירוע. שהוא לא ירחם עליי, שלא יחשוב שאני חלש, שלא עכשיו יעשה להם עוד בלגן. הם החזיקו הכול, כלכלית, חינוכית ודתית, והכול היה נורא-נורא עמוס, חשבתי שאין מקום לעוד עומס, אז שלא ידאגו לי. משה מסתדר לבד, הכול בסדר. זה גם מצחיק, כי כל האחים שלי תמיד ישנו בחדר אחד, לי היה חדר לבד״.
איך אתה מסביר את זה?
״ההורים שלי חכמים נורא ורגישים, והם הבינו שאני צריך שקט. אני נותן שקט, תביאו לי שקט בחזרה. זה היה כזו עסקה לא כתובה. בזכות 'מחוברים' הייתה לי שיחה משמעותית עם ההורים שלי. אמרתי לאבא שלי, 'אני חלש לפעמים ואני פגיע, ואני מרגיש לבד לפעמים, והייתי צריך אותך יותר כשהייתי ילד, ולא הרגשתי בנוח לבקש. ואני נמנע מאינטימיות שנים כי אתה נמנע מאינטימיות. אני רוצה שתהיה גאה בי'. אבא שלי מעריך הצלחות, אז אני אצליח, יהיה לי כסף, אתפרסם, אהיה משהו. בשיחה הזו בכיתי את חיי, וזה הוריד לי 10 טונות מהלב. לא הבנתי למה תמיד בטיפולים כשההורים שלי עולים, אני מתחיל לבכות. היום אני מבין שהכול מתחיל שם״.
משה כורסיה
(נעמה הלל מלמד)
אז בעצם הלכת ל'מחוברים' בשביל הקלוז'ר הזה?
"ידעתי שאני הולך לקבל מזה המון כי יש דברים שאני נמנע מלהתעסק בהם. כבר הציעו לי בעבר לעשות 'מחוברים', ולא רציתי. אמרתי שבחיים לא, שזה מוגזם, מלחיץ, אינטימי. זה כל מה שאני מפחד ממנו. אבל רציתי להפסיק לפחד, אמרתי קיבינימט בוא נעשה את זה, והלוואי שההשפעה שלי ברשת ובמוזיקה תגיע גם מחוץ לטלוויזיה. בא לי שילד עם כיפה ירגיש שהוא לא מוגבל, שהוא יכול להגשים מה שבא לו ולהיות מי שבא לו. שאין גבולות".
ואתה שלם עם איך שיצאת שם?
"אני אסיר תודה על ההזדמנות לצאת למסע הזה - לחזור לטיפול. לפתוח שיחות שמעולם לא עשיתי עם האנשים שהכי קרובים אליי וחדרים שנעלתי שנים. לצפות בזה בידיעה שעכשיו הלב שלי פתוח מול כל עם ישראל זה היה חוויה מאוד חזקה ולפעמים מורכבת. תודה לאל שאני מוקף בכל כך הרבה אנשים שחיבקו אותי ואת הפצעים שלי".
בתוכנית דיברת על עניין חשוב - כמה פורנו בילבל אותך כגבר צעיר.
״פורנו הוא אסון לכולם. כבן 15 דתי במקום מאוד תורני, הייתי רואה פורנו במחשב בחדר שלי. אחר-כך יוצא החוצה ורואה מישהי מהיישוב ומרגיש שאסור לי להסתכל. שרק אם תתחתן עם מישהי, תעשו את המעשה הקדוש, ואין קשר בין מה שראיתי לבין הדבר הזה. כשיצאתי לדייטים שיתפתי את הרב שלי שאני לא מצליח להימשך לבחורות שאני יוצא איתן, לא מעז להסתכל על הגוף שלהן כי זה לא מתאים, כי זה סוטה. נמשכתי רק לבחורות מאוד לא צנועות. המוח שלי עשה איזושהי הפרדה בין כאלה שנמשכתי אליהן לכאלה שאוכל לבנות איתן בית. זה הופך אוטומטית את הבחורה הלא דוסית לזולה שלא בצדק, ואת הבחורה הדוסית למשעממת שלא בצדק. אני יודע שזה לא נכון, זו פשוט הייתה התניה. חשוב לי לומר לילדים שגדלים כמו שאני גדלתי שהם בסדר. אתם אנושיים והתשוקות שלכם והחשקים שלכם הם הדבר הכי בריא בעולם. בוא נדע בראש שפורנו מעוות את המוח. זה הורס יחסים בהמשך, לא משנה אם אתה נשוי או רווק, זו פנטזיה שלא תשיג לעולם, בטח שלא בחיים האמיתיים עם אשתך. זה לא קשור לאהבה, לא קשור לאינטימיות. זה לא החיים״.
היום אתה לא צופה בפורנו?
״שאלה שאלתית. זו מחלה של הדור שלנו. זה אתגר״.
"בכיתה ד׳ בבני-עקיבא פוצצו אותי במכות. תפסו אותי כמה חברה, וניפחו אותי. רצתי הביתה, כולי דם ובגדים קרועים, והדבר היחידי שהעסיק אותי כל הדרך הוא שאבא שלי לא יידע שהרביצו לי, שזה רק לא יהפוך להיות אירוע. שהוא לא ירחם עליי, שלא יחשוב שאני חלש"
כרגע הוא מרוכז במוזיקה. מהופעה ברדיו להופעה על במת רידינג. השבוע גם שחרר אי-פי עם חמישה שירים, ואין לו כוונה להוריד את הרגל מהגז. ״אני באולפן שלוש פעמים בשבוע, יש תקופות של כל יום ויש תקופות רגועות יותר. עכשיו אני יוצר בבית, בנחת. יש לי שמונים סקיצות. פתחו לי דלתות לכל האולפנים שחלמתי להגיע אליהם. פתאום אני יושב עם אנשים שרדפתי אחריהם שנים והם אומרים לי ׳ברור, משה, בוא׳".
מי למשל?
״רון ביטון, גל ג'ו כהן, מתן דרור שהוא אגדה ולך תשיג אותו - פתאום עובדים יחד״.
אמיר דדון
(צילום: אוראל כהן)
היית יכול להצליח ככה אם לא היית צומח ברשתות?
״נראה לי שלא, ואני מאמין שזו הדרך שלי. זה לא היה הסיפור שלי להוציא סינגל ולהתפוצץ בגלגלצ ובתחנות הרדיו הגדולות. הסיפור שלי הוא אחר, והוא ייחודי. היום גלגלצ וגלצ מפרגנים ומשמיעים. הייתי היום ברשת ב‘, והייתי השבוע ברדיו חיפה. השדרנית אמרה לי אחר-כך ׳איך לא השמיעו אותך?׳, עניתי להם ׳אם רק היית רואה את כמות המיילים שלחתי לכם בין 2017 ל-2020".
מתישהו ענו לך?
״חלקם היו עונים לי שזה לא הסגנון של התחנה, או כל מעני דברים. גם הרדיו נלחם על המקום שלו, ואם רדיו רוצה מאזינים הוא צריך שמות מוכרים״.
וזה מרגיש כמו איזו נקמה מתוקה?
״לא, זה מרגיש כמו התבגרות. התבגרתי והבנתי שככה העולם עובד. ובא לי להגיד לכל מי שיש לו חלומות - זה לא אישי ולא לוותר. הסיפור הוא להתמיד״.
