"הם ממש שנאו אותי", היא אומרת, ואני מרגישה שבא לי לקפוץ מהמקום ולצרוח, "לשנוא? אותך? מאיפה יש להם את החוצפה?" אני מכירה אותה כבר שלוש שנים, ונשבעת שעוד לא מצאתי בה אפילו פגם אחד שמפריע לי. ועכשיו אני נזכרת כמה שמחתי כשהיא סיפרה לי שהיא התחילה לצאת איתו. בהתחלה פחדתי להגיד לה את זה, כבר היו גברים רבים שחשבתי שהגיעו כדי להישאר, ונעלמו בחזרה אל הדלתות המסתובבות של תל-אביב. אבל מהר מאוד היה ברור שלא רק שהוא נשאר, הוא גם מקדם את הקשר במהירות מדהימה, ולפני שבוע הוא לקח אותה לפגוש בפעם הראשונה את המשפחה.
היא כבר לא ילדה, בת 37, וכבר הייתה נשואה בעבר לזמן קצר. שנתיים. הם לא הספיקו להביא ילדים, אבל הוא כן נתן לה את ההגדרה המרגיעה הזו - גרושה. הוא דווקא רווק, אבל בערך בגיל שלה, ובגיל הזה מי עושה סיפור מלהביא את הבחורה שלך לפגוש את ההורים? זה לא כמו אז, בגיל 20, כשהבאתי את החבר החדש שלי לארוחת שישי. הייתי כל כך בלחץ שכל הדרך פזלתי לזר הפרחים שהוא הביא איתו, מקללת אותו על שבחר בְּצִפָּרְנַיִם אדומים שזה פרח זול של תחנות דלק.
הייתי משוכנעת שאמא שלי תוריד לו נקודות על זה, אבל היא דווקא כל כך שמחה שסוף-סוף מישהו מילדיה הפרגמטיים הביא פרחים. מי שכן הייתה לה ביקורת הייתה סבתא שלי, שישבה כדרכן של סבתות בקצה השולחן ושתקה. זה טריק ידוע של סבתות, הן מעמידות פנים שהן מדמדמות, סתם אישה קשישה שמסתפקת בללעוס לאט את הצלי היבש. ואז, הוא הלך שנייה לשירותים, ומשהו מוזר קרה. סבתא שלי, שעד אז חמלתי עליה וחשבתי שזה לא יפה שאנחנו לא מדברים איתה, פתאום הפנתה אליי מבט חד וערני של ציפור טרף גדולה. "הוא כאילו נחמד", היא אמרה, "אבל יש לו סנטר חלש, תיזהרי ממנו".
(איור: לביאה טושינסקי, בינה מלאכותית)
כל הדרך חזרה לתל-אביב הירהרתי מה לעזאזל זה אומר, עד שהצלחתי לשכנע את עצמי שוב שלמי אכפת, סבתא שלי עתיקה ולכן היא מאמינה שאפשר לנתח אנשים רק על סמך תווי הפנים שלהם. בסוף התברר שלא רק שהיא צדקה, היא ראתה בדיוק של מכשפה את כל מה שיקרה במערכת היחסים הזו. כי מהר מאוד התברר לי שאני יוצאת עם גבר הססן ונמנע, שלא מסוגל להתאמץ בשבילי. ואני הבנתי בדיוק מה זה אומר, סנטר חלש.
"מסתבר שהוא כן חושב שהדעה של המשפחה חשובה", היא אומרת עכשיו, "כי מאז שהיינו שם ואמרו עליי את מה שאמרו, הוא התקרר אליי בצורה מופגנת". "את בטח מגזימה", אני אומרת לה. " לא", הדמעות כבר מחכות אצלה בקצה העיניים, "הוא מתקשר ומסמס פחות, כשאנחנו ביחד הוא מחמיא, אבל לא כמו פעם".
היא מספרת לי איך בהתחלה הכל נראה מבטיח. "הגענו לבית של ההורים שלו", היא אומרת, "וישר אמא שלו נתנה לי חיבוק גדול". היא מספרת לי שהבית עצמו הרגיש לה מוכר, דומה אפילו לבית של ההורים שלה, והיא באמת הרגישה בבית. "אני זוכרת שחשבתי", היא אומרת, "שעכשיו אני מבינה למה מהשנייה הראשונה היה לי איתו כזה חיבור נשמות מדהים. הבנתי את ההומור שלהם, ידעתי בדיוק איך לדבר איתם”.
כמה שעות אחרי זה, הבחור שלה דיבר עם אחותו. "ומה היא אמרה עלייך?" אני שואלת. "שאני בסדר", היא אומרת, "אבל שאני משתדלת יותר מדי". "זה לא נורא", אני מנסה לנחם אותה. "זה גרוע ממש", היא אומרת, "כי אחותו גרמה לו להבין שלדעתה אני מזויפת, שהיא לא קונה את הנחמדות שלי. ואחרי זה הוא גם דיבר עם אמא שלו שאמרה, 'גם אני הרגשתי כמו נועה. שהיא מתאמצת מדי להקסים וזה טיפה טו מאץ''".
היא שותקת לשנייה, ורואים כמה היא דואגת. "הן הכניסו לו את הספק שאני מזויפת", היא אומרת, "הוא מעריץ את ההורים שלו, האחיות שלו הן החברות הכי טובות שלו. אז אפשר להבין למה הוא חושב שאם הן לא סובלות אותי, זה יהרוס לו את החיים". "זה ממש לא מעיד על שום דבר לעתיד", אני אומרת, "תאמיני לי שאם אבא שלי למד לאהוב את רן אחרי כל מה שקרה ביניהם, הכל יכול להשתנות".
ועכשיו עולה בי זיכרון. מסעדת חוף מפוארת שהמרפסת שלה משקיפה על שפת הים של רודוס, כל המשפחה שלי יושבת ליד השולחן הערוך בקפידה. כולנו פה, שני האחים שלי עם הנשים והילדים שלהם. וכמובן שגם אבא ואמא שלי, שהם אלו שהזמינו אותנו לחופשת הקיץ המשפחתית הזו, ועכשיו מסתכלים על השבט הגדול שלהם בנחת כזו של תראו איזו ממלכה מופלאה.
אמא שלי נראית יפהפייה בשעת השקיעה הזו, ואבא שלי מחזיק לה את היד. הוא תמיד היה שר החוץ בזוגיות שלהם, איש חכם וכריזמטי, שבכל מקום שהוא מגיע אליו תמיד אנשים זרים מדברים איתו שעות. אמא שלי לא כזאת, היא שקטה ומופנמת, סובלת מחרדה חברתית, במיוחד באירועים גדולים ומסעדות, אז אבא שלי תמיד זוכר לחבק אותה כשהם בחוץ. "מהזוגיות המופלאה הזו אני הגעתי", אני חושבת כשאני מסתכלת עליהם, ולרגע אחד אני מבינה את כל המהלך שעשיתי. למה עזבתי את הבית בשביל רן, למה הלב שלי התעקש רק עליו. כי ילדה שהגיעה מבית שבו שני אנשים שומרים זה על זה כאילו היו היהלום הכי נדיר, מה היא עוד יכולה לרצות חוץ מגבר שאוהב אותה הכי טוטאלי?
התגרשתי לפני שנה, רן ואני כבר גרים ביחד. ובכל זאת העובדה שהוא פה איתי, בחופשה המשפחתית ברודוס שאבא ואמא שלי מממנים לכולנו? היא הדבר הכי לא מובן מאליו. "האידיוט", ככה אבא שלי כינה את רן מהשנייה שבה הפכנו לזוג, וככה הוא ממשיך לקרוא לו גם שנה אחרי. "האידיוט הזה שלך", הוא אומר, שיהיה ברור שהוא לעולם לא יקבל אותו למשפחה.
האמת שהשתדלנו לא להיעלב ממנו יותר מדי. זה היה די ברור לשנינו שהוא לא יחבב את רן, איזה אבא נורמלי יחבב את הגבר הזה שהבת שלו פירקה בשבילו בית? וכאילו שזה לא מספיק גרוע, הוא גם קרא על רן קצת בתקשורת. ב"מחוברים" הוא לא הסכים לצפות מרוב שהוא תיעב את מה שהתוכנית הזו עוללה, לתפיסתו, לבת שלו. שם הוא גילה שלא רק שרן גרוש פעמיים, גם יש לו שלוש ילדות מנשים שונות. "הוא לא גרוש פעמיים", ניסיתי להסביר לו, "הוא היה נשוי לאישה השנייה, עם הראשונה הוא לא התחתן". "תחסכי ממני את הפורמליקה", אבא שלי אמר, "הוא משלם פעמיים מזונות? אז הוא אידיוט".
ולכן כל כך שמחתי שהוא חרג ממנהגו והחליט להזמין אותו איתנו. חשבתי שהחופשה הזו תהיה הזדמנות לגרום לאבא שלי לראות כמה שרן חכם ומגונן על האישה שלו בדיוק כמותו. אבל עכשיו אני מסתכלת על רן ורואה פתאום דבר נורא. הוא רועד מקור. ולא סתם רועד, השיניים שלו נוקשות. "מאמי", אני לוחשת לו, "איך זה שקר לך באוגוסט?" "אני לא יכול לשלוט בזה", הוא לוחש לי בחזרה, "זה בגלל הגמילה".
הכל התחיל יומיים קודם, כשהגענו לחופשה המשפחתית ונזכרנו שאנחנו במלון בוטיק מהודר, כזה שאין סיכוי לפגוש בו שום דילר עם שיניים עקומות שקופץ עליך משיח. ולא שאנחנו חזרזירי סמים, אני בכלל סחית, זה פשוט שרן רגיל לעשן כל יום קנאביס שהוא מקבל ברישיון כי הוא חולה בדלקת פרקים. "אני אשתה אוזו במקום", הוא אמר כשנחתנו בחדר היפה שלנו, "אני יכול להסתדר בלי זה". ובאמת, יום שלם הוא היה מקסים וסחב לכולם את השמשיות, אלא שביום למחרת, רן קם במצב שאי-אפשר היה שלא לקרוא לו "קולד טרקי". הידיים שלו רעדו, והוא לא הפסיק להגיר זיעה. וככה הוא הגיע למסעדה. "אני לא יכול יותר, אני קופא", הוא לוחש לי במסעדה עכשיו, ואני מבינה שאין ברירה, או שאני בוחרת באבא שלי, כלומר מתעקשת שרן יתאפס על עצמו, או שאני בוחרת להציל את הגבר האהוב שלי שסובל עכשיו. אז בחרתי. "יש לכם שמיכה או משהו חם?", אני שואלת את המלצר ההמום, והוא מצביע על ערמת בדים שישבה בארון ליד הכניסה.
הסתבר שהבדים האלו היו מפות שולחן, מה שאומר שרן מבלה את רוב הארוחה ככה. יושב ורועד, מנסה לתלוש חתיכה מהפיתה באצבעות שלא ממש מצייתות לו, וכולו מצונף בתוך מפת שולחן משובצת שמכסה לו אפילו את הראש. הוא נראה כמו איזה ארנב ענק ומצונן שקשר צעיף מסביב לאוזניים, וזה טרגי ממש. כל כך חלמנו לעשות על אבא שלי רושם טוב, בשום דרך לא ציפינו שבערב הראשון שלנו במסעדה רן יישב מכוסה במפה ואנשים יסתכלו עליו ברחמים ויחשבו שהוא בטח חולה סופני. "גם ג'אנקי בקריז וגם גרוש פעמיים", קראתי במבט של אבא שלי, "כל הכבוד לבת שלי שבאמת הצליחה להתעלות על עצמה".
כל כך חלמנו לעשות על אבא שלי רושם טוב, בשום דרך לא ציפינו שבערב הראשון שלנו רן יישב במסעדה מכוסה במפה ואנשים יסתכלו עליו ברחמים
16 שנה אחר כך, אבא שלי ורן זה כבר סיפור אהבה. טוב, אולי לא סיפור אהבה, אבא שלי מעולם לא סבל את ההגזמות הקיטשיות שלי, אבל יש ביניהם כבוד הדדי, וגם חיבה של ממש. "תאמיני לי שאם אבא שלי הצליח לקבל את האיש עם מפת השולחן על הראש", אני אומרת לה, "הכל אפשרי". זה התחיל בזה שרן פשוט פיתה אותו באמצעות אוכל. כל פעם שנסעתי לחיפה, הוא היה שולח איתי מוסקה מטורפת שהוא הכין בלילה, או חריימה בדיוק במידה הנכונה ובלי האויבת הירוקה של אבא שלי, כוסברה. הוא פשוט למד את אבא שלי בעל-פה, מה הוא אוהב, אילו מאכלים יזכירו לי את הבישולים מבית אמא. בהתחלה, אבא שלי היה אומר רק "תמסרי לרן תודה" והפסיק לקרוא לו “האידיוט”. עד שיום אחד, אבא שלי קבע לרן תור על חשבונו לרופא העיניים שלו. וזה אולי לא נשמע חם ומרגש, אבל זו שפת האהבה של אבא שלי, לדאוג לבריאות שלנו. ולכן ברגע שרן סבל מכאב עיניים ואבא שלי אמר "מה הבעיה, אני אזמין לו תור" אני ידעתי. שתי שפות האהבה של שני הגברים החשובים בחיי נפגשו ומצאו סוף-סוף דרך להבין זו את זו.
וזה היה כזה אושר, כי האמת היא שאין גיל מבוגר מכדי לרצות בו את האישור של ההורים. כי גם גרושה בת 40 כמוני הייתה צריכה את האור הירוק הזה משדה התעופה שלה, בסיס האמא והאבא שלה. ולכן כל כך יפה בעיניי מה שרן עשה, איך הוא התעקש להישאר איתי ולהיות האידיוט הזה בלי לתת לעצמו להיפגע. "לפעמים זה כל מה שהורים צריכים לראות", אני אומרת, "שיש פה בן או בת זוג שלא מתכוונים לוותר על הילד שלהם, ולא משנה מה".
