חיים כנגד חיים / "תעשו חיים", אמר הנהג שהוביל את יונתן בני ואותי לשדה התעופה, להופעה של סטינג בקפריסין. זה משפט אלמותי (תעשו חיים) כי אם מנתחים אותו אפשר לעשות חיים מהחיים, כמו צלי מעוף, כמו סושי מאורז קר.
אז עברנו לרגע מקום. ואם פעם חשבנו שהמאבק הוא רק בין החיים לבין המוות, מזמן גילינו שהמאבקים הקשים באמת מתרחשים בין חיים לחיים, כלומר החיים שהיינו רוצים למשל לחיות מול החיים שנכפו עלינו; המאבק של החיים הפרטיים מול חיי המדינה; החיים מול השדים הפוליטיים; הזיופים, השיגעון הלא-מוסבר. אגב, לכל חיים יש פנים, יש שם. והרי אין באמת משקל שיכול להשוות געגוע לגעגוע, למשל למישהו שנפל ולא חזר. בסוף חשבתי שלעשות חיים זה מעין בחירה נגד כל מה שמבקש להקטין אותם למול עינינו.
לקפריסין / אז עברנו לרגע מקום, כאמור, כדי להגדיל את החיים במוזיקה. מה יש יותר מלעשות חיים ביחד, אב ובנו? וכמובן הקהל שבא להופעה של סטינג, שהיה ברובו דובר רוסית (בגלל הרוסים הרבים שחיים בקפריסין). את הדיאלקטים איני מכיר, אולי אוקראינית. כשליש מהקהל היו ישראלים שאפשר היה לזהות אותם בקלות. אגב, אליי הם היו מקסימים.
מצב האי / קפריסין נוגעת לליבי כי הוריי היו שבויים במחנה מעפילים בריטי בפמגוסטה ב-1948, וגם כי נסענו פעם בטרנד שפשט בארץ בשנות ה-60, לרכוש בה, לא תאמינו, מגהץ חשמלי. היא אי שמונח, כידוע, 40 דקות מישראל, מעמיד פנים שהכל אצלו רגוע – אבל מתחת לשלווה עובר רעד, כי קפריסין נמצאת בדיוק במקום שבו אירופה נגמרת והמזרח התיכון מתחיל. והפצע האמיתי שלה עתיק יותר: היא עדיין אי חצוי בין דרום קפריסין היוונית לצפון קפריסין הטורקית, ובאמצע בתים נטושים וזיכרונות שאיש לא הצליח ליישב. 52 שנה אחרי 1974, האי חי כאילו הזמן נעצר באמצע משפט. אולי זה קצת כמונו, שנעצרנו לאחרונה באמצע המשפט. רק מה המשפט?
והרי סטינג / לפתע הייתי בצד של הקהל, ופתאום הבנתי מה הופעה עושה לאנשים. האורות עלו על אצטדיון הכדורגל בלימסול, שנראה שתי טיפות האצטדיון בשדרות שבו הופענו שבועיים לפני האסון הנורא מכל. ולרגע שקעתי בזיכרון עצוב, מייגע, מתיש. אבל החיים עשו חיים – כאמור, מוזיקה, וסטינגוש עלה לבמה בטי-שירט שרירים ומכנסיים מהודקים, עם לא הרבה שיער (בסדר, לא הכל מושלם).
"רק תגיד, מה שמו האמיתי?" שאל יונתן בסקרנות.
גורדון מת'יו תומאס סאמנר. הכינוי סטינג – עוקץ – דבק בו מפני שנהג להופיע בתחילת דרכו בסוודר שחור-צהוב שנראה כמו דבורה. הוא גדל בצפון-מזרח אנגליה, ועבד כמורה בבית ספר.
"נהדר. כמה מורים למתמטיקה נהיו סטינג?" צחק הבן שלי. "בן כמה הוא לדעתך?" שאל. "וואלה, בגילך, אבוק? הוא נראה פצצה ממש".
טוב, הוא יוגיסט ובסיסט נהדר, עניתי, בהתנצלות על השייפ המופלא שלו.
אצטדיון הכדורגל בלימסול רעד כשהוא שר את "זר בניו-יורק" ואת "פרג'ייל". מכל זה הבנתי משהו: שהיו חסרות לו 40 דקות במטוס פרטי לעבור מקום ולהופיע בארץ. כי אם נודה על האמת, מי מאמני החוץ לארץ בא אלינו כיום? שום אמן. אגב, חיפשתי ולא מצאתי איזה מקצוע לימד. נדמה שספרות אנגלית.
חפיסת קלפים ומחלק אחד / השיר האהוב עליי של סטינג הוא Shape of My Heart. זה שיר מחאה על שחקן קלפים שאינו משחק ת'משחק בשביל כסף או כבוד, אלא בשביל החיים מול החיים. הוא מחלק את הקלפים כדי לפענח את חוקי המקרה ואת משמעותם. הצבעים בחפיסה מקבלים משמעויות, במיוחד מחרבות, מלחמה, כסף. אבל בסופו של דבר סטינג מתעקש: כל אלה הם בעצם ממש לא "צורת ליבו", That's not the shape of my heart. אז מה צורת הלב שלנו? זו השאלה. טוב, אני יודע לפעמים שזה לא צריך להיות ככה. אבל איך?
מילואים לכל החיים / כשהעיר התמלאה במודעות מסרט קאלט קיצי חדש, שבו מככבים אלי יצפאן ושחר חסון בשם "גבעה 338", מה ששיגע אותי במודעות הוא המספר. וכיוון שהסרט הוא מחווה ל"גבעת חלפון" של אסי דיין, הלכתי לברר.
אוקיי, הנה: בסרט המקורי ויקטור חסון, בגילומו של שייקה לוי, אומר לש"ג שהוא בא "ל-338" – זה היה מספרו של בסיס המילואים. אסי דיין בחר במספר כרמז להחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם מאוקטובר 1973 להפסקת אש במלחמת יום הכיפורים.
ב"גבעה 338" חוזרים לאותו עולם מאובק ואבסורדי של חיילות וצבא, אבל 50 שנה אחרי. השתנינו המון, אבל לא בהכרח התרחקנו הרבה. הגבעה אותה גבעה, רק החיילים התחלפו, אבל האבסורד הישראלי נשאר: מילואים לכל החיים ואלה שעושים אותם ואלה שלא.
קשר טוב ושמן טוב / נהיה לפתע כבר חצי אוגוסט. התקשרתי לכמה אנשים לשאול לשלומם, אבל כולם עברו מקום. לא לפריימריז, לחופש.
מה שכן, היה נראה שהשבוע סיימנו לטבוע בקלישאות של "חתונמי", כמו "באתי פתוח", "אני בתהליך", "צריך לדייק את הקשר" ו"לא הרגשתי שרואים אותי" ו"אוי, כמה אתם זוג מרגש" (השופטים הנרגשים והרוטטים). דמעות רבות נשפכו בתוכנית, דמעות הן המתכון הכי חשוב להוכחת "האמת" בתוכניות האלה. האם נהניתי? בבית שלנו התחלקנו (היא נהנתה מאוד, והילדים אמרו שזה נראה מפעל חתונתי לא מאושר במיוחד).
אני אוהב את המשפט הבא של ל’ כהן: הקמתי אוהל איפה שהובילה אותי האהבה. אבל לא אלמן ישראל, ובשני בערב עברנו למטוגנים של "מאסטר שף": למנה ש"מספרת סיפור", "טעם של בית" ו"שמתי את הלב על הצלחת".
קלישישראליות פוליטיות / קבלו כמה קלישאות פוליטיות שעושות חיים, לכבוד המאורע המתרגש עלינו לטובה עוד 70 וכמה יום: "לא ימין ולא שמאל – ישראל לפני הכל"; “בום-בום-בום”; "אנחנו נמצאים בבחירות היסטוריות"; "הציבור אינו טיפש"; "אני אוהב אותו למרות הכל" (אלה שעזבו אחד-אחד את הגבוה); "הצרות עקבו אחרינו" (הסקפטים); "רק אני יכול" (אלה עם הטי-שירטס); "אנחנו עוברים כבר בשני סקרים את אחוז החסימה" (המודאגים שמעודדים את עצמם); "יש עדיין 300 אלף שלא החליטו להחליט" (אותם מודאגים); "אחדות אינה אחידות"; "זו אינה העת לפוליטיקה קטנה"; "נחצה כאן קו אדום"; והקלישאה הגדולה מכולן: "אני אומר לכם את האמת".
הזמן / יונתן ואני עברנו מקום ושבנו הביתה, לישראל החמה. ראינו בשדה את מטוסי התדלוק האמריקאיים כדי שנבין שהכל אשליה ותעשו חיים זה גם תעשו מלחמה. לקחנו אוויר ולמחרת, בחמישי, הופעתי בלילה בבארבי המופלא ועפתי יחד עם הקהל. ההופעה שלי נמשכה שעתיים ו-50 דקות בול. ליונתן ולי היה ויכוח, אם סטינג עשה שעה וחצי או שעה 35. במובן הזה ניצחתי ניצחון מוחלט. הבעיה היא רק שהזמן מנצח את כולנו.
כולם באו לבריכה / ואז, בשבת, כולם עברו מקום ובאו לבריכה. הילדים השליכו את עצמם פנימה בלי לבדוק אם קר או חם, כאילו החיים הם דבר שפשוט קופצים לתוכו. הדודים התיישבו בצל, קרוב מספיק כדי לראות הכל ורחוק מספיק כדי לא להירטב. שקד, שחזרה מאוסטרליה, חתכה אבטיח. מישהו חשוד בחוסר עמדה פוליטית אמר: "שים שיר ברמקולים".
(איור: יזהר כהן)
מסביב היו צעקות, קפיצות, פירות העונה וכלור. אבל מתחת לרעש עבר בכולנו משהו שקט: הידיעה שהקיץ קצר, שעוד מעט יבואו בחירות, שהארץ שסועה ושהילדים האלה יגדלו וילכו שוב לצבא ושאולי יום אחד ניזכר דווקא ביום הזה – שבו לא קרה שום דבר מיוחד, רק שכולם באו לבריכה לעבור מקום ולעשות חיים.
