"אפשר לספר לפי הסדר, להתחיל ביום בהיר אחד.... ואולי, מוטב לפתוח אחרת", כך מתלבט ס. יזהר בפסקה הראשונה של ' חִרבת חִזעה', וכך גם התלבטתי אני בבואי לכתוב עליו כשהכל נדחק אל צוואר הבקבוק של הרשימה הזאת: גדולתו, סימפוניות העברית שביצירותיו, תיאורי הטבע ונוף הארץ שאין שני להם בספרות העברית. אבל כל אותו זמן משכו בכנף בגדי שני הסיפורים: 'השבוי' ו'חרבת חזעה', סיפורים שנכתבו בסערת נפש סמוך למלחמת השחרור וקום המדינה, סודקים לראשונה את התרוממות הרוח ופותחים באומץ שאלות של מוסר שברירי בעת מלחמה, גם אם צודקת לגמרי. סיפורים שאליהם אני שבה וחוזרת בשלוש השנים האחרונות כשהם נטענים מחדש וביתר שאת.
'השבוי', הראשון מבין הסיפורים, נכתב בשלהי הקרבות ומגולל את סיפורה של פלוגת חיילים שנתקלה ברועה ערבי תמים שהוחלט לשבות אותו ולצוד אותו חי, אותו ואת מעט צאנו. "איזה צחוק, שיא הכיף" פלט המ"מ, "יהיה גוּלש", הוסיף חברו ומישהו אף הציע "לגמור אותו". הרועה הזקן, כבן 40, "שפם נוטף מעברי פיו, אף אווילי ושפתיים פעורות מרטיט כשפן", מוקף מעגל חיילים, נופל במנוסתו ישר לזרועותיהם. חקירתו מתנהלת בחדר סגור ומעופש של משלט, עולם הפוך ומנוגד לגמרי לנוף הפסטורלי שממנו נעקר, נוף שיזהר מכנה נוף אברהם אבינו. החיילים לועגים לו, גועים בצחוק, בועטים, סוטרים, חובטים במקל.
היחיד, העומד אצל הדלת, הוא הזקיף, המספר, מקרטע מרגל אל רגל, יחיד המתבונן וחש בעוול שנעשה לשבוי. מכאן ואילך זה הוא והם. "והיה מציץ עיניו מפעם לפעם לחלל מסגרת הפתח, ואפשר מבקש בזהרורי שמים משהו שהוא אחר ממה שיש באפלולית החדר המלוכלך שכאן, היה חשש מתעבה והולך בו שהנה עתה יבוא דבר נורא, ולא תהיה שום ברירה, שכן מה נותר אם לא שיאמרו אליו: קח את הנבלה וגמור אתו!" חששותיו אכן התאמתו כשהוחלט להעביר את השבוי בג'יפ לבסיס חקירה אחר, בתקווה להוציא ממנו ידיעות שעל פי הדמות העלובה המצטיירת לעינינו, כלל לא היו בידיו. הזקיף שהופקד לשמור עליו בזמן הנסיעה היה קרוע בין נאמנות לחברים ולפקודה שקיבל לבין מצפונו והידיעה כי הם אינם נוהגים בצורה מוסרית. הוא מתפתל נואשות בניסיון לשמור על צלם אנוש. הנהג והמשופם שלידו אדישים לגמרי בזמן שהוא מפתח בדמיונו תרחיש הרואי שיחלץ אותו מהקונפליקט, לפיו ישחרר את השבוי על דעת עצמו ויהפוך את היום ליום מרד של צו מצפונו: "הגע בנפשך, להיות נוהג לפי האמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם. שחרר, היה אדם, שחרר", הוא אומר לעצמו אבל נובל מיד לתוך המציאות: "איך אוכל? אני רק שליח, לא יותר", מרגיש לא רק פחדן אלא גם שותף לחטא שמסתתר מאחורי פקודה.
סופו של הסיפור נשאר פתוח, ממש כמו הקונפליקט עצמו שגם לגיבור וגם לסופר אין דרך לפתור אותו. ומכאן ואילך הנוף מתחיל לדבר והוא מסתיים במשפט אחד ארוך על שקיעה, בזום-אאוט, שמכסה על הכל ומותיר אותנו עם איזה עצב כוסס ומועקה ללא מוצא. לא סתם נגמר הסיפור במילים 'לא גמור": "השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם הפכו אז ככר פּלאית: לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים – הכל כולו נתרקע למקשת זהב אחת, לחלקה רדודה אחת, שמעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, הכל חלקת זהב עגולה..., בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי-יודע, של אזלת-יד מחפירה..., של מי-יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי-יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור".
ס.יזהר
(צילום: שלום בר טל)
הסיפור התפשט כאש בשדה קוצים. הוא נלמד בבתי ספר, בתנועות נוער והפך נושא לדיונים ולשערורייה שרק הלכה והתגברה עם פרסום הסיפור 'חרבת חזעה', שנכתב כבר ב-1949, אחרי המלחמה. יזהר שירת כקצין מודיעין בחטיבת מחוז השפלה ובחטיבת גבעתי ועל הסיפור אמר, למרות שאין מקום כזה על המפה: "הרגשתי שאני חייב לספר על דברים שראיתי במו עיניי ולהתקומם נגדם".
צריך לזכור כי לדבריהם של אנשי רוח באותה תקופה היה תוקף. הם זכו אפילו לכינוי 'הצופה לבית ישראל'. חיים גורי נהג תמיד לומר שקצין מודיעין חייב לקרוא שירה, שאילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67', היה יודע שאוקטובר 73' היה בלתי נמנע. הקשיבו להם. בן-גוריון ואלתרמן, למשל, היו בקשרי ידידות ואף יותר מזה: ב-1948 פירסם אלתרמן בטור השביעי את שירו 'על זאת', שיר על חייל צעיר החוצה את העיר הכבושה ומאיים על זקן ואישה הנלחצים אל הקיר: "וְהַנַּעַר חִיֵּך בְשִׁיַנִים חָלָב:/ אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע"...וְנִסָּה./ רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה." בן-גוריון שבח אותו על שהיה לפה של מצפון אנושי ובקש ממנו רשות להדפיס את השיר ב"מאה אלף אקזמפלרים" בהוצאת משרד הביטחון ולחלקו לכל איש צבא בישראל. קשה לדמיין דבר כזה היום.
אינני זוכרת שיזהר ידידי ואני שוחחנו אי פעם על שני הסיפורים האלו ואולי זאת הסיבה שהם צפו ועלו בי דווקא בשנים האחרונות, שבהן מלחמה רודפת מלחמה
בסיפור 'חרבת חזעה' המספר הוא אחד הגיבורים שמשתתף בגירוש תושבי כפר ערבי דמיוני ומתאר דרך עיניו את שראה והרגיש. אין הוא מוציא את עצמו מהכלל. חבריו, חיילים שקיבלו פקודת מבצע לטהר כפר על יושביו, מתנהגים כאדוני הארץ, יורים, מקללים, לועגים, אוספים את תושבי הכפר, בהם ישישים נשים וילדים, ומעמיסים אותם על קרונות "ראשית יבואו מכוניות משא ונעמיס עליהן את כולם, שנית נשאיר את הכפר ריק ושלישית צריך לגמור לשרוף ולפוצץ, אחר כך ניסע הביתה". היו שמחו על קונוטציות שמזכירות את השואה. והמספר, כמו אותו זקיף מ'השבוי', קרוע אף הוא בין שני קולות ומתייסר בחשבון נפש עם עַם שהפך ממגורש למגרש: "אתה מסובך כבר בכמה קולות, אינך יודע מה, ואולי צריך לקום ולהתנגד? ואולי זה להפך... רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע לעזאזל רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? הסתבכתי הפעם. היה בי דבר מרדני, מנפץ הכל. אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי".
גם בסופו של הסיפור הזה נודד המבט מהאנשים אל הנוף: "הבקעה הייתה רוגעת. מישהו כבר החל מדבר על ארוחת-הערב. במרחקי דרך-העפר, קרוב אצל מה שנראה כסוֹפה – היה נבלע והולך קרון רחוק, משחיר, מתנדנד, כדרך קרונות כבדים, העמוסים פרי או תבואה או משהו...עוד מעט ותקום בעולם אותה שעה שבה יפה לחזור מן העבודה, לחזור עייף, לפגוש אדם. מסביב-מסביב ירדה שתיקה ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים וירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה". יזהר כבר מגייס את ההשגחה האלוהית בציטוט המקדים את חורבנה של סדום (בראשית י"ח כ"א): :"ארדה נא ואראה הכצעקתה", כלומר האומנם הדבר חמור כמו שנטען, אמר אלוהים למלאכים לפני שהשמיד את העיר על ישביה החוטאים. שתיקת הכפר אחרי הגירוש הופכת לצעקה, ממש כמו השתיקה האצורה של האם המגורשת ובנה שיהפוך בעתיד ל"צפעוני זועם". היו ששיבחו את אומץ רוחו של יזהר ואת נכונותו להתמודד עם שאלות מוסריות קשות, והיו שמחו נגדו והדביקו לו את הכינוי 'יפה נפש'. לא אלה הפנים שרצו לראות במראה.
ס. יזהר
(איור: ירמי פינקוס)
בשנות ה-70, כשהייתי מורה לספרות בתיכון, עוד לימדנו את שני הסיפורים, עד שיום אחד הם הוסרו מתוכנית הלימודים. טענו שהם פוגעים בשמו של הצבא המוסרי ביותר בעולם. אבל משום מה לא נגעו בסיפור 'מעשה בעץ זית' של בנימין תמוז (1964), שעניינו אף הוא גירוש כפר ערבי במלחמה לטובת עולים חדשים משנות ה-50, שלא ידעו מה לעשות עם עץ הזית וזיתיו המרים, אותו עץ שהיה ליבת חייהם של משפחת מחמוד טוויל ושימש אותם לבישול, מאכל ואפילו לקשור אליו בת סוררת. העולים עקרו חלק מהעץ אבל הוא המשיך להושיט ענפים לכיוון לבנון כמתגעגע למשפחתו הקודמת. הסיפור מסתיים באגרונום שמחליט לעקור את העץ בן אלף שנים בתואנה כי אינו רנטבילי. אבל הסיפור 'חרבת חזעה' סירב להיעלם וכמו להכעיס, חזר בצורת סרט בבימויו של רם לוי (1977) ועורר את השערורייה מחדש. לפני השידור המתוכנן בערוץ הראשון, היחידי שהיה אז, ניסו פוליטיקאים ממפלגות הימין למנוע את ההקרנה, אבל הבמאי והנהלת רשות השידור פנו לבג"ץ שפסק כי אין עילה חוקית למנוע את ההקרנה בנימוק של חופש היצירה.
יזהר שירת כקצין מודיעין במחוז השפלה ובגבעתי. על 'חרבת חזעה' אמר, למרות שאין מקום כזה על המפה: "הרגשתי שאני חייב לספר על דברים שראיתי במו עיניי ולהתקומם נגדם'"
אינני זוכרת שיזהר ידידי ואני שוחחנו אי פעם על שני הסיפורים האלו ואולי זאת הסיבה שהם צפו ועלו בי דווקא בשנים האחרונות, שבהן מלחמה רודפת מלחמה. באותם ימים (1998) כתב את ספרו האחרון, 'גילוי אליהו', שמתמקד בחוויותיו ממלחמת יום כיפור במהלך חיפושיו אחר קרוב משפחה. יזהר, חיים גורי ועוזי פלד התנדבו כדי לתרום את חלקם למאמץ הכללי וצורפו לאוגדה 252 שנלחמה בסיני. הספר כולל עדויות ומונולוגים של חיילים והוא ספוג בכאב על אובדן חיי אדם. יזהר כבר מבוגר יותר, מפויס יותר והוא נותן ביטוי גם לצדדים אחרים של המלחמה, עוז רוח, מעשי גבורה והקרבה.
אני זוכרת היטב מה כתב יזהר בספר הזה: "מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם... וכמו שהחלטות עושות את המלחמה, החלטות גם גומרות אותה... שום מלחמה לא גמרה שום מלחמה... מלחמה אחת עושה את השנייה שאחריה, וזו עושה את זו שאחריה ואת שאחרי אחריה".
רם לוי (משמאל) בצילומי "חירבת ח'יזעה"
הזיכרון כמוהו כמסננת | זאב סמילנסקי
"אבא מתחיל לזמר: הדק היטב, היטב הדק! הדק היטב, היטב הדק! ומביט בפני הקטנים, לוודא שהבשורה נקלטה": זאב סמילנסקי, בנו של ס' יזהר, כותב על ארוחת ראש השנה בביתו של "חילוני חרד"
לקראת ראש השנה אני נמלא אימה שמא לא אצליח להתנקות כראוי לשנה חדשה, ובמיוחד שלא אצליח לנקות מספיק טוב את כפות רגליי. וזאת מכיוון שכאשר הייתי בן שלוש או בן ארבע, אמר לי אבא בערב ראש השנה, בעודו רוחץ אותי (אבא היה ממונה בבית על רחיצת הילדים) שהיום צריך להתנקות בשביל שנה שלמה. למעשה חזר על דבריו אלה מדי ראש שנה. ואני, ליד העקב, מאחורֵי ומתחת לפיקה, ישנה אצלי פיסת עור שעוטה פטינה אפורה של שנים רבות של לכלוך ששקע אל תוך העור, לכלוך שנצבר בהליכת יחף או בסנדלים, וככל שלא אשפשף אותה בידי, באצבעי, במברשת קשה, בפצירת ציפורניים או בכרית סקוץ' ברייט, לעולם לא יחזור אותו העור לניקיונו התמים של בן הארבע שאביו מקלח אותו בחדר האמבטיה, שניהם מלאי התרגשות מהחג הממשמש ובא. לא, לעולם לא תתנקה פיסת העור הזו שספגה אל קרבה שנים של זוהמת סנדלים ואין לי דרך בעולם להתנקות מכך. עניין זה ממשיך להטריד אותי גם כיום, כשעברתי את שנתי ה-70. אין לי ספק שאני הוא האשם בחוסר הניקיון העמוק הזה, ושיום יבוא ואיענש על כך בחומרה.
חגים וארוחות חג היו מאורע חשוב במשפחתנו. אמא הייתה מתחילה לבשל כבר כמה ימים למפרע. מרק שמיימי עם קרפלך, מעלה ניחוחות של סלרי ושל פטרוזיליה, עשיר וצלול, שעל פניו, בין הקרפלך הרבועים, הבטנוניים, צפים בחן מטבעות שמן ענוגות. המופלאים שבחצילים, ולאחריהם בשר צלי מבושל ברוטב. אורז, מטבעות גזר, רסק תפוחים מתקתק-חמצמץ. ולפני הכל תפוח בדבש. על עריכת השולחן מופקדות אמי ואחותי, לי מותר רק קצת לעזור ובעיקר לא להפריע. יזהר צריך להתרחק כי הוא רק מפריע ומקלקל, במיוחד בעניין כפות החלוקה, שתמיד הוא מביא את הלא-נכונות; מבחינת אמי הרי זה אחד משבעת החטאים היותר-חמורים, ובכל מקרה של עבירה היא פורצת בזעקות, יזהר! יזהר! יזהר! הרי אמרתי לך כבר כל כך הרבה פעמים ש.. וש... וש... אלא שיזהר לא לומד, לא את זה בכל אופן, וחוזר במורך לב לחדרו, עד שיקראו לו שוב. מפה לבנה, כלי חרסינה שנותרו מוינה. מגס מרק מרהיב עין. פמוטים מצוחצחים נושאי נרות. פרחי כובע הנזיר בעונה, ואם לא אז פרחים אחרים (קצת קשה בראש השנה אבל תמיד אפשר למצוא משהו).
אבא יושב בראש, לידו קערית נאה ובה שני תפוחים יפים שצוחצחו למפרע עד שהם מבריקים כזוהר הרקיע. לידם צלוחית עם דבש וסכין חדה. כולם באים ומתיישבים, לבושים לבן. אמא כל כך נרגשת שבעיניה עומדות דמעות, כבר כמעט שבוע. ליד אבא המחזור הישן, המפורר, שבין דפיו תחובות פיסות נייר קטנות, לסמן את הפרקים שהוא מתכוון לקרוא. אבא, מעולם לא דרכה כף רגלו בבית כנסת, שכן היה חילוני מאמין, אפשר אפילו לומר חילוני חרד. למעשה, פעם אחת אולי כן היה בבית כנסת – זה קרה כשהזמינו אותו מטעם איזה קהילה לשתול זית בעיירה נידחת באוקלהומה, בעיצומה של סופת שלג. אבל על מעידה חד-פעמית שכזו ייתכן שאפשר למחול.
אבא מביט סביב, לוודא שהכל מקשיבים. נותן את המשקפיים בעיניו ופותח את המחזור. "אלו הן הפסולין", פותח אבא, וממשיך: "המשַׂחֵק בקוביא, ומלווי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל", הוא עוצר ומביט באמא, לוודא שהיא לא מתכוונת להתנפל עליו, "כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה". הוא מרים שוב את עיניו ומביט בכולם. הא, אילו מין אנשים היו אבותינו, ואילו מחשבות התגלגלו בראשם! הוא מדפדף במחזור קדימה, ואחורה. כמעט בכל דף תקוע פתק. איך יחליט? אבל כולם מחכים בסבלנות. "השמיים מספרים כבוד אל", הוא פותח שוב. אבל לכך אינו זקוק למחזור; המזמור הרי שגור על לשונו עוד מימי הסמינר למורים בירושלים. מתוך שינה, לא, מתוך הרדמה על שולחן ניתוחים יוכל לחזור ולצטטו.
למנצח מזמור לדוד
השמיים מספרים כבוד אל/ ומעשה ידיו יגיד הרקיע
יום ליום יביע אומר/ ולילה לילה יחווה דעה
אין אומר ואין דברים/ בלי נשמע קולם
בכל הארץ יצא קוום/ ובקצה תבל מליהם
לשמש שם אוהל בהם/ והוא כחתן יוצא מחופתו
ישיש כגיבור לרוץ אורח.
עיניו מתלחלחות והוא עובר למשהו קליל יותר, אולי הקטע החביב עליו ביותר במחזור, סדר פיטום הקטורת, עם כל המילים המשונות והדיונים המלומדים בקצוות של יו"דין:
תָּנוּ רַבָּנָן פִּטּוּם הַקְּטרֶת כֵּיצַד. שְׁלשׁ מֵאות וְשִׁשִּׁים וּשְׁמונָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלשׁ מֵאות וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמות הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יום. מַחֲצִיתו בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתו בָּעֶרֶב. וּשְׁלשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כּהֵן גָּדול וְנוטֵל מֵהֶם מְלא חָפְנָיו בְּיום הַכִּפּוּרִים. וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יום הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן: הַצֳּרִי. וְהַצִּפּורֶן. וְהַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבונָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. מור. וּקְצִיעָה. וְשִׁבּולֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכּום. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. קושְׂטְ שְׁנֵים עָשָׂר. קִלּוּפָה שְׁלשָׁה. קִנָּמון תִּשְׁעָה. בּורִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם לא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק. מֶלַח סְדומִית רובַע, מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אומֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהִיא. אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: רַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל אומֵר: הַצֳּרִי אֵינו אֶלָּא שְׁרָף הַנּוטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּורִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה, כְּדֵי לְשַׁפּות בָּהּ אֶת הַצִּפּורֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא, כְּדֵי לִשְׁרות בּו אֶת הַצִּפּורֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה.
כאן אבא מניף את אצבעו ומנענע אותה, כמתרה בפורעי חוק פוטנציאליים מלפני אלפיים שנה.
וַהֲלא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ? אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ, מִפְּנֵי הַכָּבוד. תַּנְיָא רִבִּי נָתָן אומֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוחֵק אומֵר הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק.
כאן אבא מתחיל לזמר: הדק היטב, היטב הדק! הדק היטב, היטב הדק! ומביט בפני הקטנים, לוודא שהבשורה נקלטה.
מִפְּנֵי שֶׁהַקּול יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָה לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה. תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אַחַת לְשִׁשִּׁים או לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוד תָּנֵי בַר קַפָּרָא אִלּוּ הָיָה נותֵן בָּהּ קָרְטוב שֶׁל דְּבַשׁ אֵין אָדָם יָכול לַעֲמוד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַש? מִפְּנֵי שֶׁהַתּורָה אָמְרָה כִּי כל שְׂאר וְכָל דְּבַשׁ לא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
וכעת לשיא, הוא מכחכח בגרונו ומתחיל ב'ונתנה תוקף'. אך הגרון מסרב לשתף פעולה, הוא נשנק, לא מסכים להמשיך. הוא מכחכח שוב ושוב. "רגשן שכזה", מפטירה אמא, ספק בבוז ספק בהערצה; אך גם היא עיניה רטובות. היש בשנה שעה טובה מזו? זהו. נגמרו הקריאות. אבא בוחר לו מהמחזור רק את המילים שיפות בעיניו. מה שעושים היהודים בבית כנסת מאוס עליו. אין לו חפץ במלמולי סרק. אבל המילים, אוה, אילו מלים, מי מצא זאת בליבו לכתוב מילים כאלה, כמעט אפשר להאמין שלא נכתבו ביד אנוש. הוא חותך את התפוח לחצי ולרביע, מקנב החוצה את החֹב, נושא הזרעים. מניח רבע ראשון על צלוחית נאה ומנטף עליו דבש. "שנה טובה צ'ומה", הוא לוחש ומעביר אליה את הצלוחית שעוברת מיד ליד עד שהיא מגיעה לאמא, הלוא היא צ'וּמָה, שזה שמה מאז שהתפייטה באזניו, בת שש-עשרה או שבע-עשרה, על הצייר האיטלקי הנערץ עליה, צִ'ימָבּואֶה. "שנה טובה לכולם", אומרת אמא בכוונה שלמה. התפוחים ממשיכים ליסוב את השולחן, מהגדול אל הקטן, עד שלבסוף מגיע גם רבע תפוח לבעל הבית. "שנה טובה לי", מכריז אבא ספק בלצון ספק בכאב וכולם מברכים אותו בשנה טובה.
ומה בסיום? אוה, יש קומפוט חבושים, ויש עוגת דבש. לדאבוני ולבושתי לא הצלחתי להנחיל לילדיי את אהבת קומפוט החבושים. וזאת למרות שאני יודע שקומפוט חבושים הוא המאכל הנפלא והרצוי ביותר בעולם. גם הכנתו לא כל כך קשה – אם כי גם לא קלה מדי. קרצוף הפרי המעלה הרים וגיאיות שעירים להכעיס אינו מעשה לרכי הלב. גם חיתוכו לרבעים דורש סכין כבד וחד מחד, וכוח פיזי עם נחישות נפשית מאידך. אבל אחר כך הכל פשוט: שוטפים את רבעי החבושים וחותכים אותם לקוביות נאות. נותנים בסיר לחץ עם מים (רק לכסות) וסוכר (לא יותר מדי) לכ-40 דקות עד שהנזיד נהיה אדום מכל אדום, אדום כהה, סמוק מדם שוורים. אם לא מספיק אדום צריך לבשל עוד חמש או עשר דקות וצריך גם לטעום ואולי בסוף גם להוסיף עוד קצת סוכר או חצי לימון במקרים נדירים. מעבירים למקרר שיתקרר יפה וזהו.
אבוי, אי-אפשר, כמו שאבא טען לא פעם, אי-אפשר לחנך לערכים וגם לא צריך, ועובדה היא שכאשר ילדיי חוזים בקומפוט החבושים שאני מכין, כל שנה, גם מתוך אהבה לחבושים וגם מתוך געגועים, הם מסתכלים הצידה כדי שלא אראה איך עיוו את פניהם בגועל. רק שאולִי החמוד עושה לי טובה וטועם שתי כפיות, כדי שלא אהיה עצוב. חבושים יש רק או כמעט רק בראש השנה, ואיך אפשר לא לאהוב ולא לחכות כל השנה לקומפוט חבושים? אבל כשהם מסתכלים על הפירות האדומים החתוכים צפים להם בתוך הסירופ האדום המתוק עולה על פניהם הבעת תיעוב יחד עם חוסר אמונה שמישהו יכול בכלל לאכול דבר כזה, שלא לדבר על לצָפּוֹת מהם להשתתף בלגימת הגועל. בסופו של דבר אני נאלץ לאכול את כל ים קומפוט החבושים לבדי, כי הרי יש לנו ארבעה עצים וכמה שמדללים יוצאים מהם הרבה עשרות קילוגרמים וברור שאי-אפשר לעשות מהכל קומפוט אלא צריך לעשות גם ליקר וגם לדר וגם ריבה וכל זה דורש הרבה עבודה אם כי הכל כמובן באהבה אבל אין אינסוף אהבה בעולם, אפילו לא לחבושים.
"רימונים על חלוני"
(איור: ראובן רובין)
ועוגת הדבש... כולם יודעים: יש להניח לה שבוע או שבועיים כדי שישתבח טעמה. אך איך אפשר?
ופודינג הגויאבות?
ובפסח? אוה, בפסח! אז את הקרפלך מחליפים הקניידלך, ואת קומפוט החבושים מחליף דודו העני, קומפוט הפירות היבשים. ואת 'נתנה תוקף' מחליף 'הנה קרב יום, יום שהוא לא יום ולא לילה'. יש, ישנם הבדלים. אבל תש כוחנו מלפרטם.
ממרחק עשרות שנים נראות ארוחות החג כחיזיון מתוק, אם לא נאצל. ואמנם כך היה, לעיתים. אבל היו גם החגים שבהם הפנים היו ארוכות והעיניים טרוטות והמילים מועטות. הצלחות נקשו בזעם על השולחן עת הוטחו בפני הסועדים. היו גם כאלה. ויש והזעם היה גולש מעבר לארוחה, יושבים כולם בכורסאות ועל הספות שסביב החדר, הקולות ניחרים, העיניים זולגות, החוטמים נמחטים בקול והמילים, הוי המילים, מין מילים כאלה שלא אפשר לשכוח, עולמית. את מי מהחגים נשים בזיכרוננו? הזיכרון כמוהו כמסננת, הדקים עוברים ונשטפים והגסים נותרים. או אולי לא כך, הזיכרון כמוהו כקומץ זרעי בצל ירוק שאתה מפזר באדנית, אלה נובטים ואלה קמלים.
