רכבת שקרונותיה עמוסים לעייפה בצעצועים ובממתקים נתקעת לפני הר גבוה, וכל תקוות ההיחלצות עוברת לקטר כחול קטן וחלש - "הקטר הכחול שיכול".
נזכרתי בספר הילדים של ווטי פייפר, בתרגומה של לאה נאור, בעקבות ספר אחר שקראתי עכשיו, שגם הוא עוסק בתקווה. אמנם את הצעצועים והממתקים שמילאו את הקרונות של הרכבת הכחולה צריך להחליף במזגן דולף, זיעה, ערוץ 14, מלי וליאל ואיזה פוגרומצ'יק בשטחים — אבל הנושא הוא אותו נושא: כוחה המפעים של התקווה.
כן, מתחשק לי הפעם לכתוב על תקווה. קורה. כלומר, לא כזה קורה. בסך הכל אני רוצה לדבר על תקווה כפי שדויד גרוסמן מגדיר אותה: "עוגן שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר". אבל בכל זאת - תקווה.
אני רוצה לכתוב עליה מפני שפתחתי את ספרו של ד"ר עודד אדומי לשם, פסיכולוג המתמחה בסכסוכים ובתהליכי פיוס, "מהפכת התקווה", והוא מיד מצא חן בעיניי: הספר לא מבקש ממני להחליף אישיות.
נטיית הלב הבסיסית שלי היא לבאס, להוריד, לטעון שמחר המיץ של הזבל יהיה סמיך יותר והקרקעית עמוקה יותר. הנחתי שבתחום התקווה אני מקבלת ציון נמוך יותר מזה שמקבל עובד ניקיון אצל שרה נתניהו. והנה, בעקבות הספר הבנתי שאני לא משוללת כישורים.
(איור: דניאלה לונדון דקל)
הספר, שנשמע כמו ניסיון למכור פרוזק למחנה שמחכה לתוצאות הבחירות עם מזוודות בידיו, הוא דווקא ספר מפוכח: כבר בתחילתו התבקשתי לא לבלבל בין תקווה לאופטימיות.
הוא נפתח בתיאור מטה משפחות החטופים, שאליו הגיע ד”ר לשם בשבוע הראשון של המלחמה. באותם ימים התקבצו סביב המשפחות עשרות אנשי תקשורת, משפטנים, דיפלומטים וחוקרים, לצד מאות מתנדבים. באחד החדרים ניסה הכותב לתדרך בני משפחות לקראת ראיונות, ולתת להם עצות מלומדות על מסרים אפקטיביים, אבל מול פניהם לא הצליח לומר כמעט דבר. "רוב הזמן פשוט ישבנו ובכינו", הוא כותב.
המאבק להשבת החטופים הוא הדוגמה שאיתה בחר לפתוח, משום שהיא ממחישה את מהותה של התקווה. העוגן היה ברור - "את כולם עכשיו" - אבל איש לא ידע אם המאבק יצליח, לא הייתה נוסחה ולא הייתה תשתית. התקווה לא נבעה מהערכת סיכויי ההצלחה, אלא מההכרה שהמטרה חשובה מכדי לוותר עליה. המטה היה הקטר הכחול.
כשקראתי את עדותו של לשם, נזכרתי בדבריו של צעיר דתי המשתייך היום למחנה השמאל האמוני. ביום הבודד שבו הצלחתי לקום ולהצטרף אליו ואל חבריו ל"נוכחות מגינה" בשטחים, ניסיתי לשכנע אותו שהמדינה גמורה. פח אשפה. הוא צחק ואמר שהייאוש שלי הוא פינוק. שאני מפונקת.
הוא סיפר לי שבנעוריו כתלמיד ישיבה, נמנה עם מתנגדי ה"גירוש" מגוש קטיף, שרף צמיגים ונגרר בידי שוטרים. הוא וחבריו החזיקו בחזון התיישבות שנראה אז חסר סיכוי. "ותראי מה קורה עכשיו", אמר לי. "תראי איך בתוך כמה עשרות שנים בלבד הפכו הכיפות הסרוגות ממיעוט קיצוני לאדוני הארץ".
את האידאולוגיה הלאומנית הוא זנח מזמן, אבל את ההבנה כיצד צריכה להיראות תקווה - ממש לא. תקווה היא יעד: חותרים לקראתו בלי קשר לסיכויי ההצלחה.
לב הספר הוא הניסיון לפצח את חולשותיו של המחנה הליברלי, ולהציע חלופות לדרכי המאבק שלו. שלוש החולשות העיקריות שלשם מונה — תיראו מופתעים — הן צדקנות, שכלתנות ורתיעה מכוח.
על הצדקנות הזדכיתי מיד. אני טבעונית. ברור שאני צדקנית. קווים לדמותי: אני באמת משוכנעת שאם רק אוכיח בפעם האלף שביבי שקרן, שהיהדות נחטפה בידי קיצונים או שעידית סילמן היא השרה המזיקה ביותר להגנת הסביבה על פני הגלובוס — גיסתי הביביסטית תבקש ממני סליחה.
ובכן, לא. היא לא.
במקום להקדיש עוד פוסט לעידית סילמן ולהסביר את כשליה, מציע ד"ר לשם לשרטט את דמותה של מדינה שבה המשרד להגנת הסביבה אכן מגן על הסביבה. כלומר, פחות התפלצות, יותר הצעת הגשה. גיסתי לא צריכה לבקש ממני סליחה. היא צריכה לרצות את העתיד שאני רוצה.
המלכודת השנייה היא השכלתנות. מי שרוצה לשכנע חייב לחשוב על "חוויית המשתמש". אנשים מונעים מרגש, מזהות, מתחושת שייכות ומאינטואיציה — לא מעובדות ומתרשימי זרימה.
חוברת "יוזמת השלום", מניפסט בן 20 עמודים שהפיצו ארגוני שלום, היא דוגמה מצוינת לאיך מייבשים לאנשים את התחת. היא הייתה מנומקת היטב, כללה מראי מקום והסברים ביטחוניים מפורטים, אך לא הופיע בה אפילו דימוי חזותי אחד של שלום. היא לא הצליחה ליצור "חוויית משתמש".
המלכודת השלישית היא הרתיעה מכוח. כשנתניהו איים לתבוע את שקמה ברסלר, גייס קמפיין למימון הגנתה המשפטית, חצי מיליון שקל בתוך שעה, ויותר ממיליון בתוך 12 שעות. האיום שנועד להחליש אותה רק הכפיל את כוחה. כוח דמוקרטי אינו חייב להיות אלים או דורסני. כל התארגנות, כל מוסד שהוקם, כל קהילה שהתרחבה, כל סדר יום שהשתנה וכל ציבור שהפסיק לשתף פעולה עם מה שאינו לגיטימי — הם כוח.
אנחנו חייבים תקווה, ותקווה היא קטר שנבנה ממעשים. לכן כל הירתמות, התנדבות, הפגנה, תרומה, התפקדות וגם עזרה לאנשים להגיע לקלפי — הן פעולות שמפיחות תקווה
אם זה לא היה ברור, הספר גדוש בעצות מעשיות למהפכן שרוצה להיות קטר. אני לא בטוחה שאני קהל היעד, שכן עצם העובדה שהפסקתי לרגע לגלול גורי חתולים כדי לקרוא ספר על תקווה הייתה משולה בעיניי להפלת הבסטיליה. אבל עובדה היא שתוך כדי קריאה, האוויר סביבי נעשה מעט צח יותר.
אנחנו עדיין מתעוררים בחלק מהבקרים לזוועת ה"הותר לפרסום", עדיין נאלצים לצפות באלימות ובחידלון ולא מבינים מה בדיוק קרה לכל שבע החזיתות. מי שבחזקתם ילדים לקראת סוף אוגוסט, מתקשים להכריע מה מייאש אותם יותר: עוד יום עם הילדים או המפגש המתקרב עם מערכת החינוך הקורסת. גם זו פוליטיקה. לשם מכנה אותה: "פוליטיקה של ייאוש".
הארטילריה הבלתי פוסקת, הנורית מכל כיוון, משאירה אותנו בלי זמן להתאושש ובלי תקווה. ואנחנו חייבים תקווה. תקווה היא קטר שנבנה ממעשים. לכן כל הירתמות, התנדבות, פעילות ברשתות ובמרחב הציבורי, הפגנה, תרומה והתפקדות - וברוח הימים האלה, גם עזרה לאנשים להגיע לקלפי - הן פעולות שמפיחות תקווה.
כשהילדים שלי היו קטנים הייתי מגייסת את “הקטר הכחול שיכול” כדי לעודד אותם לבלוע אקמולי או לאסוף צעצועים מהרצפה. מניפולציה מהגיהינום. אבל במקום להרגיש שעבדתי עליהם, הם היו צורחים: "אני יכול, אני יכול, אני יכול".
ולפעמים, תאמינו או לא, זה אפילו הצליח להם.
