"זה לא יכול להיות", אני בודקת שוב את התכולה של קונטיינר הפלסטיק, "יכול להיות שוולט אשכרה שלחו לי הפעם אשפה?" אני מרימה את המכסה ומסתכלת שוב. וכן, סלט הפפאיה שהזמנתי לרן עדיין נראה בול כמו משהו שהגיע היישר מתוך התחתית של פח הזבל. אי-אפשר לטעות בזה. זה מתחיל בכמות, הסלט ממלא אולי שמינית מהמכל ובעיקר נראה כאילו דרכו עליו הלוך ושוב עם קרוקס של טבחים. שלא לדבר על זה שאני מכירה את הסלט הזה היטב מרוב שיצא לנו להזמין אותו בעבר, ולכן אני יודעת שאמורות להיות בו בדיוק חמש עגבניות שרי. גם אז זו לא בדיוק הייתה כמות נדיבה שתשביע, אבל היום יש רק שרי אחת חתוכה לחצאים. היא שוחה לה שם אבודה בתוך העיסה כמו נמו אדום שמחפש את אמא.
אבל הכי גרוע זה הריח. תוסס. מצחין. ריח ודאי של ריקבון. והנה, עולה בי בחילה, ממש בא לי להקיא כשאני רוכנת מעל הדבר הזה שמתחזה למנה שלגיטימי לדרוש עליה 59 שקלים. "בזמן האחרון", אני חושבת, "יוצא שאני מקבלת את הבחילה הזו יותר ויותר". הנה, רק אתמול יצאתי לסופר השכונתי, ובדרך, על המדרכה, נתקלתי בגופה של עכברוש. הוא פשוט שכב שם על האספלט, הידיים הוורודות והגועליות שלו מופנות כלפי מעלה. "אמאל'ה", צרחתי, כנראה ממש בקול רם כי איזה עובד יצא מהמשרד הסמוך. "אה", הוא אמר ובחן את הגופה באדישות של פתולוג מזדמן ב"חוק וסדר", "יש מכת עכברושים ברחוב בגלל הרכבת הקלה, את תראי עוד מיליונים כאלו עד שהם יגמרו לחפור פה".
(איור: לביאה טושינסקי באמצעות בינה מלאכותית)
אז ניסיתי להכריח את עצמי להתרגל לזה, אפילו מצאתי איזה משהו מעורר רחמים בגופה של המסכן הזה, שוכב ככה ברחוב בחום של אוגוסט בלי שמישהו יטרח לפנות אותו כי ממתי הרחובות שלנו אמורים להיות נקיים. כשחזרתי הביתה, רן ראה שאני עדיין מתגרדת כאילו שאיזה מכרסם רפאים מטפס עליי, וישר הציע שנלך לים. "נכון שלשנינו יש טונה עבודה", הוא אמר, "אבל בואי נלך לשעה, רק כדי לשחות קצת ולחזור. אולי זה יצליח לנער מאיתנו את מצב הרוח הזה, תמיד אני יוצא מהים אחרת לגמרי מאיך שנכנסתי".
כשנכנסנו למים, גילינו שאנחנו לא לבד. ולא, אני לא מדברת על עשרות האנשים ששחו ושיחקו בכדור לידנו, אוגוסט עכשיו ובאמת שלא היו לנו ציפיות. אני מדברת על פלישה מסוג חדש. פלסטיקים. פשוט מאות פלסטיקים קטנים שכנראה הגיעו מאיזו אונייה ששפכה את הזבל שלה לתוך הים שלנו. הם צפו בהמונים בתוך המים, ונכנסו לי לשערות. "איכס", אמרתי וקפצתי הצידה, "מה זה היה?" הייתי משוכנעת שזו מדוזה כי משהו רירי ומתפתל ליחך לי את הקרסול. רן מסוגל לשחות במים בעיניים פקוחות לחלוטין, אז הוא צלל פנימה, וכשהוא חזר הוא הביא איתו את מה שנגע בי ככה. זו הייתה שקית ניילון ענקית שהיה מרוח עליה משהו חום ודוחה. וזהו, זו הייתה השחייה שלנו בים, מרעננת כמו לשחות בבור קולחין בפאתי הצ'ק פוסט.
ועדיין, כשעמדתי וחיכיתי שהמקלחת תתפנה, פתאום הרגשתי איך כל הגוף שלי מלא בחתיכות קונפטי של טינופת, ואז התמלאתי בכעס. כבר למדתי לקבל את העובדה שבישראל בחיים לא יהיה ים צלול ונקי כמו ביוון, הסבירו לי אלף פעמים שהצד שלנו של הים התיכון מקבל את הפסולת של מצרים והנילוס. אבל בחייאת, השנה זה כבר הגיע לממדים שאתה צריך די-די-טי ולא מקלחת אחרי הרחצה, ואני אמורה באמת להאמין שאי-אפשר לעשות שום דבר?
אז ניגשתי לצ'אט וישר גיליתי שהופה, יש כמה צעדים שאפשר לעשות. אכיפת חוק המפרצים, למשל. כלומר לפקח על מפעלים שמשליכים לים את הפסולת. או פריסת ציוד איסוף וטכנולוגיות ניקוי, כמו שמפעילים כבר שנים בהולנד ובפורטוגל.
מתחת לזרם המים, הזכרתי לעצמי שחבל על העצבים שלי. מה הסיכוי שיביאו למדינה שלנו מערכת קלין-אפ אוקיינית, כשאין אפילו מספיק ציוד למכבי האש שלנו? ככה אני עושה רוב הזמן, מזכירה לעצמי לא להתעצבן מכמה שנראה לי שהמדינה לא מנוהלת. פשוט לנשום ולקבל את זה שאנחנו ארץ קשה עם מלחמות ואתגרי ביטחון, ומה לעשות שדברים לא יתקתקו פה כמו בשווייץ. רק שהפעם, הוויתור הזה גם על הים בקיץ הרגיש לי כמו הגזמה מטורפת. דבר כל כך בסיסי, חלק מהילדות שלי בחיפה, מקום שנתן לי זיכרונות של לחפש צדפים תחת אור בין ערביים כתום ואת הנשיקה הראשונה שלי בבת-גלים, ועכשיו גם זה הלך. או לפחות יישאר ככה. מזוהם ועכור. ים של עולם שלישי במדינה שקוראת לעצמה מעצמת הייטק.
ועכשיו אני עומדת מול המשלוח הזה ולא יודעת מה לעשות. האמת היא שכבר שנתיים בערך שאני משתדלת מאוד שלא להזמין יותר וולט. ממש כמו כל מי שאני מכירה, עברתי איתם כזו סדרה של אכזבות שנשבעתי לעצמי שאני לא משתפת פעולה יותר. אבל את האפליקציה לא מחקתי מהמסך שלי, השארתי אותה בשביל מקרי חירום. אולי כמו שאישה שהייתה פעם מאוהבת עד כלות בגבר שהתברר כדוש לא מסוגלת לחסום אותו לחלוטין. מה לא קיבלתי מוולט במהלך ירח הדבש המתוק שלנו אחרי שהוא רק הגיע לארץ? שירות מושלם, מנות נדיבות וטעימות שהגיעו בזמן. והכי חשוב, בכל פעם שלא הייתי מרוצה, שירות הלקוחות נבהל כל כך שהוא מיד הציע לפצות אותי בו במקום. שלח מנה חדשה או פינק בזר קרדיטים מלבלב בחשבון. ככה זה היה אז, כשוולט עוד טרח לחזר אחרינו. כי מהר מאוד הוא הבין את מה שהבין כמעט כל נותן שירות במדינה הזו. שאנחנו, הישראלים, קלים להשגה כמו הרווק הכי נואש בטינדר כשמגיעה השעה שלוש בלילה. אפשר להתעלל בנו ולהתקמצן עלינו, אנחנו לא נעזוב לעולם.
בשלב הזה של ההידרדרות שלהם, גם אם אני אשלח לוולט תצלום של העכברוש שראיתי אתמול שוכב ומנפנף להם מעל ערמת מקלוני פפאיה כמו דוגמנית עירום צרפתייה, הם לא יציעו לי כלום. "עזוב, בוא נשכח מזה", אני אומרת לרן, "בשביל מה לפנות אליהם, זה לא יעזור". רק שאז אני רואה על הפרצוף שלו את ההבעה המסוכנת הזו שכבר למדתי להכיר. גבר הוא כמו תיבת הילוכים, יש לו ארבעה מצבים די קבועים: חרמן, עייף, מחפש חניה ורעב. צריך לדעת שכשגבר נכנס לאחד ההילוכים האלה, המוח שלו כבר לא מתפקד, הוא כל כולו או חרמן או מחפש חניה או, במקרה הזה, רעב. ורן רעב כבר שעתיים רצוף, אם הוא לא יאכל הוא עוד שנייה יתפרץ בעצבים. "בסדר, אני אפנה אליהם", אני אומרת.
חצי שעה אחרי זה, אני יושבת מול המסך ומקריאה לרן את ההתכתבות הבלתי נתפסת שלי עם הנציג שלהם. זה מתחיל בזה שהוא כמובן "מתנצל מאוד על התקרית, זה באמת לא בסדר". עובר לזה שהוא מבטיח לפנות למסעדה, לברר מה קרה. ושוב הוא "מתנצל מאוד, אני מבין את התסכול שלכם ואת הרצון ליהנות ממנה איכותית ומזינה". שם אני כבר מבינה, מי שמדבר איתי הוא לא דור, הנציג החמוד והצעיר שמחלטר בוולט לפני הטיול הגדול בדרום אמריקה. אם דור היה ישראלי בן 22 אמיתי, הוא בחיים לא היה כותב לי משפט כמו "מנה איכותית ומזינה". עם כל מה שהוא עבר במערכת החינוך המוזנחת שלנו, סביר להניח שהוא חושב שמזינה היא שם מכובס של זקנים כמוני לנערת ליווי. לא, מי שדיבר איתי בהשתתפות הצער המזויפת הזו הייתה כמובן הבינה-המלאכותית.
במים, משהו רירי ומתפתל ליחך לי את הקרסול. רן צלל פנימה והביא איתו את מה שנגע בי. זו הייתה שקית ניילון שהיה מרוח עליה משהו חום ודוחה. זו הייתה השחייה שלנו בים
"לא תאמין מה הוא כתב לי אחרי חצי שעה", אני אומרת לרן עכשיו, "שבמסעדה מסרבים לקחת אחריות, שהם טוענים שהשליח של וולט הוא זה שאשם כי הוא הפיל את זה בדרך". "נו", רן אומר, המבט שלו כבר מזוגג מרוב שהוא תקוע בהילוך, "חייב להכניס לבטן משהו". "והם מציעים לשלוח מנה אחרת?" "לא", אני אומרת לו, "הם כותבים שחבל שזו הייתה החוויה שלנו איתם וזהו, ביי".
ועכשיו אני פותחת את הפריזר בתשע וחצי בלילה, צדה משם פילה דג קפוא, מנסה להפשיר אותו בתוך שקית מעל מים חמים, ממש כמו אמא שלי באוגוסט 1981. וזה בכלל לא מה שהכי גרוע פה, כי מה שהכי מטריד אותי הוא הוויתור. פעם היינו מתפוצצים מהחוצפה של החברה להגיש לנו פיגולז' כזה ואז לא לשלוח לנו מנה חדשה מיד. רק לפני כמה שנים עוד הייתי מחפשת את הטלפון של מנכ"ל וולט ופונה אליו ישירות והיום? רן ואני כבר לא מתרגשים מהחוצפה הזו מרוב שהתרגלנו שמגישים לנו חוצפות ברוטב בשמל על בסיס שעתי.
יש בזה משהו שכל כך מכבה את הרוח האנושית, להבין שאין יותר צדק, אין תמורה. אתה מלמד את עצמך לא להתרגז, לא להרגיש, פשוט לקבל בהכנעה שאתה חי במקום שבו שום דבר לא מנוהל כמו שצריך והכל נרקב מתחת לשמש. ונדמה לי, או שככה בדיוק רבים מאיתנו כבר לימדו את עצמם לקבל בהכנעה את מצבן הקודר של מערכות החינוך והבריאות, את יוקר המחיה, את האמירות המטורללות והגזעניות של חברי כנסת שרק מגבירות את השנאה בעולם כלפינו. במקום שבו הדם שלנו כל כך זול ולאיש לא אכפת שרק חלקנו נושאים בנטל השירות והמסים, למה שלמישהו יזיז שגם דברים שוליים קורסים סביבנו?
עד שיום אחד אתה חוזר מהים מכוסה במספיק פלסטיק כדי לפתוח מפעל פצפצים שלם, צופה בפח מלא עכברושים מתרוצצים בדרך הביתה ואוכל סלט מיץ אשפה. ואז אתה כל כך מוצף בסחלה שאתה לא מסוגל אפילו להרגיש זעם, רק רצון למחוק את עצמך מול איזה ריאליטי. "וזהו", רן אומר, "הפכת גם אתה לסוג של בוט מרוב שנמאס לך להרגיש את הכעס הזה".
