ההסבר המתמטי / משוואה עם שני נעלמים היא משוואה שיש בה שני דברים שאנחנו לא יודעים את ערכם, בדרך כלל מסמנים אותם ב-x ו-y. ובמובן המטפורי, משוואה עם שני נעלמים היא מצב שבו יש יותר מדי דברים לא ידועים כדי לדעת עדיין מה התשובה. ומשוואה עם שתי נעלמות? הנה הטור.
הזכות להיעלם / אני נזכר בסרט של ז'אן-פול בלמונדו על בעל מפעל שמביים היעלמות כדי לחזור אחר כך ולראות מי מבני משפחתו ינסה להשתלט על מפעל חייו. סרט אדיר. אוקיי, זו ההקדמה לעובדה שפעם אדם היה יכול לצאת מהבית, לעלות על אוטובוס בלי יעד, לשבת ליד הים ולתת לעולם להסתדר כמה שעות בלעדיו. היה בזה מרחב. הייתה בזה אפשרות להיות לרגע בלתי מושג, לא מי שמצפים ממנו להיות.
אבל היום דומה שהעולם שלנו ביטל כמעט לגמרי את הזכות להיעלם. הטלפון מסגיר היכן אנחנו, ה"נראה לאחרונה" מעיד איפה אכלנו ארטיק, המצלמות זוכרות איפה עברנו וכרטיס האשראי יודע אפילו איזה קפה שתינו בדרך. וככה אם אינך עונה במשך שעה, כבר שואלים מה קרה. אם כיבית את המכשיר אתה כמעט חשוד.
רק שיש הבדל עצום בין מי שנעלם מפני שנלקח מחייו, לבין מי שבוחר לרדת לרגע מן הבמה. ההיעלמות הראשונה היא אסון. השנייה יכולה להיות הצלה.
אז שתי הנשים שנעלמו בלי להגיד מילה גזרו על בני משפחתן לילות שלמים של תסריטים איומים. ועל המדינה בכלל? אללה יסתור. מדינה עם מופלאים ואהובים שנפלו לה במלחמה האחרונה, השתגעה מההיעלמות של ליאל ואמה. עוד משהו: לא כל מי שנעלם רוצה שימצאו אותו מיד. לפעמים הוא רק רוצה לוודא שכשיחזור יישאר בתוכו מישהו או משהו שאפשר למצוא.
מחפשים את שוגרמן / אחת ההיעלמויות הכי מפורסמות נראתה בסרט "מחפשים את שוגרמן". וזה הסיפור: בתחילת שנות ה-70 נעלם סיקסטו רודריגז, זמר-יוצר מדטרויט שהוציא שני אלבומים שהמבקרים התלהבו מהם אבל התקליטים כמעט לא נמכרו בארצות-הברית והוא חזר לעבודות כפיים ולחייו הצנועים. אלא שבינתיים, בלי שידע, התקליטים שלו הגיעו לדרום-אפריקה והפכו שם לסמל של מרד ושל חירות בתקופת האפרטהייד. הוא נהיה שם כוכב עצום, אבל איש כמעט לא ידע מי הוא, ואם הוא בכלל בחיים. נפוצו אפילו אגדות שהתאבד על הבמה. ואז שני מעריצים דרום-אפריקאים החליטו לחפש אותו. הם עקבו אחרי רמזים מתוך השירים, איתרו אנשים שהכירו אותו ולבסוף גילו שרודריגז חי בדטרויט ושיכנעו אותו לבוא לדרום-אפריקה. ב-1998 חיכו לו אלפי אנשים ששרו איתו כל מילה. הנעלם חזר וגילה שהוא אגדה. נעלם כאדם, אבל נשאר נוכח כקול. נעלם מן הקהל – עד שהקהל מצא אותו. סרט מומלץ.
העץ, הספר והמשפחה / קרוב לדלת השאיר הוולט משהו ונעלם.
את הזמנת?
"לא".
מה זה?
זו הייתה מתנה קטנה, ספר. בעודי מרים אותה התמוטט ונפל לנו עץ פקאנים בחצר. למה נפל? לא יודע. ככה סתם נעלם לנו חצי עץ. אילן, החבר הטוב בעולם, הגיע עם מזמרה, מיזמר ענפים עד שהגיע למקום השבר. זה היה מסע כזה, כמו שכולנו עוברים בחיים הנעלמים מהעין. התחלנו לאסוף את הענפים הכבדים ולחתוך אותם כמו שעושים נורווגים ביערות העד (השיר: "נורוויג'ן ווד").
חזרתי למתנה מהוולט. זה היה ספר של משוררת עברייה עתיקה שנעלמה כבר שנים מהתודעה. באותו זמן בדיוק גם חלק מהמשפחה נסעה לחופשת קיץ ברמת הגולן ונעלמה לי לשבוע.
ספלאש / אני רוכב אופניים מכור. בשלבים מסוימים, כשאין דרך לרוכבים, אני מחפש תחליף. בתחליף כזה רכבתי השבוע אחר הצהריים, למזלי לאיטי. ואז, בלי להבחין, בוווום. מכה חזקה. נעלמה לי ההבחנה ואני כמעט נעלמתי כשנדפק לי הראש בעץ שירד מלמעלה לרוחב הדרך. זה היה בסגנון ספלאש. הראש והקסדה חטפו חזק, הצוואר נע אחורנית כמו תזזית.
עצרתי כואב, מקלל בשקט, רק שלא היה לי את מי להאשים. אולי הגננים הגוזמים איחרו, אולי העירייה שמרה מדי על העץ. ככה זה כשיש עצים בעולם, לפעמים אפשר לראות את זה על הענפים שלהם, לפעמים הם נעלמים מהעין. "מזל שרכבת לאט", אמר הקול.
מזגן וקלקולו / ועכשיו לבחירות. תארו לכם בדמיונכם הפרוע תוצאות הפוכות לגמרי מהסקרים של יום שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי. הפרשנים באולפן המומים. אחד טוען שמדובר ברעידת אדמה פוליטית. היועצים האסטרטגיים, שאתמול ניבאו בדיוק את ההפך, מודיעים שהכל היה צפוי. ואז דפיקה בדלת. מגיע הטכנאי, פותח את ארון החשמל ומגלה את האמת: המזגן התקלקל, היה חם, הסוקרים התבלבלו בין מפלגות, הנשאלים לחצו על מספרים אקראיים והפרשנים פירשו הזיות חום כמגמות פוליטיות. וגם, לצערנו, חיים יבין ואורן נהרי הלכו לעולמם, אין מי שינבא ויסביר לנו כבר את תוצאות חיינו. יהי זכרם ברוך. ולסיכום, לא היו פה כנראה לא מפץ אידיאולוגי ולא אסטרטגיה מבריקה, רק סיפור על מזגן וקלקולו.
המורה / 5,000 מורים חסרים לנו כרגע בחינוך הישראלי. אישית, היו לי מורים אהובים ואהובים פחות, ובציוויליזציית הרגשות שלי, למדתי מהם לא מעט וגם איבדתי הרבה מהביטחון העצמי שלי בבית הספר ונאלצתי להשיב אותו בחיים עצמם. ולמה נזכרתי בזה? כי בן משפחתי שהלך להיות מורה אידיאליסט הגיע לבית הספר עם חלום ללמד ילדים לחשוב, להבין ולקשר אותם עם העולם, ואז גילה שעיקר תפקידו הוא לבקש מהתלמידים להחזיר את הטלפון לתיק, להפריד במריבת ילדים ולעזור בחיפוש אחר מטעֵן. "קיבלתי 30 ילדים, אפס סמכות וקבוצת ווטסאפ של 40 הורים, וככה נהייתי בייביסיטר", אמר לי השבוע והודה לי, כמו מורה מחנך טוב, על ההקשבה.
אבי מכל המפלגות / אבא שלי לא הבין למה מפלגתו נעלמת, הרי היו להם בשיא שמונה מנדטים. אבל אז ככל שהליברלים העצמאיים שעימם נמנה ירדה בסקרים, הוא מצא הסברים: פעם הציבור עוד לא התעורר, פעם המדגם לא היה אמין, פעם "זה רק זמני", אמר. הוא לא הבין שלפעמים הזמני הוא רק תואר מנומס לסוף.
אמרתי לו: אבא, אתם נעלמים, הסחורה שלכם כבר לא רצויה. הוא הביט בי כאילו העלבתי מישהו מבני המשפחה, כי מבחינתו מפלגה לא הייתה רק אות בקלפי, היא הייתה נעורים ברומניה, ציונות. אנשים כמו אבי האמינו שאפשר להזיז את הארץ באידיאולוגיה. הצרה שמפלגות אינן נעלמות ברעש. וכך לבסוף נשאר אבי כח"כ יחיד בכנסת. בודד כמו העץ הבודד, ישב בספסלים האחוריים. האחרון במפלגה עם הכוונות הטובות, שנעלמה ושאיש מלבדי כבר לא זוכר אותה.
בסוף הבליחו / כל הזמן דיברו על האם ובתה שנעלמו.
הן עוד יבליחו, אמרתי לה.
"מאיפה לך?"
כמו שהבליחו האורות, עניתי.
כשוולטר מהמשטרה הגיח באוטובוס הארגנטינאי ודיבר אליהן, הגיבה הצעירה באדיתשישות, כאילו לא היה אכפת לה, לפחות למראית עין. כעבור שבוע לא ידענו כבר איך אנחנו מרגישים לגבי שתי הנשים. בשלב מסוים אמרתי: זו הייתה משוואה עם שתי נעלמות.
(איור: יזהר כהן)
פריימריז לוטו / אמאל'ה עבדה בזמנו במפעל הפיס, בלוטו.
למה אנחנו אף פעם לא זוכים במקום הראשון? שאלתי אותה פעם.
"כי אנחנו אף פעם לא ממלאים", ענתה ונעלמה לי לצמיתות.
