בפסטיבל ברלין האחרון, משפיען גרמני אנטי-שראלי החליט להטריל את הבמאי הגרמני המוערך והנודע וים ונדרס ("מלאכים בשמי ברלין"), שעמד בראש חבר השופטים. במסיבת העיתונאים עם השופטים שנערכה לפני טקס הפתיחה, אותו חובב הקלקות שאל את ונדרס "ומה עם הפלסטינים?" וזעם על היעדר סולידריות מצד הפסטיבל עם פלסטין, על אף רצח העם, כהגדרתו, שמתבצע בעזה.
ונדרס זעף ואמר: "עלינו להישאר מחוץ לפוליטיקה. אנחנו משקל הנגד לפוליטיקה. אנחנו צריכים לעשות עבודה של אנשים ולא של פוליטיקאים". התשובה הזאת הצליחה להצית סקנדל גדול והפכה לשיחת הפסטיבל. אנשים הטיחו ביקורת חריפה כלפי היוצר הוותיק, הבמאית ההודית ארונדהטי רוי ביטלה את בואה, באולמות נשמעו קריאות "פאק ונדרס".
הנהגת הפסטיבל הבינה שהיא הסתבכה בצרה צרורה והוציאה הודעה רשמית. בה נאמר "חופש הביטוי אכן מתקיים בפסטיבל ברלין. אך יותר ויותר מצפים מיוצרי קולנוע להשיב על כל שאלה שמופנית אליהם. הם זוכים לביקורת אם אינם משיבים. והם זוכים לביקורת גם אם הם משיבים ואנחנו לא אוהבים את מה שהם אומרים".
ימים אחדים אחרי שהפרשה התלקחה, ראיינתי את הכוכבת הצרפתייה ז'ולייט בינוש במלון ברלינאי יוקרתי ומהודר, שבצמוד אליו ניצבים שרידים של חומת ברלין, מזכרת לתקופה אפלה וקשה – וזה רק התבקש שאשאל אותה על עמדתה ביחס לוויכוח המפלג. מה גם שבינוש מכהנת כנשיאת האקדמיה האירופאית לקולנוע, תפקיד שמילא בעבר ונדרס. "וים ונדרס הוא משורר, זה משהו שחייבים לזכור", גוננה עליו בינוש. "הוא לא פוליטיקאי וזכותו להביע את כל אשר יעלה על רוחו. אנשים מגיבים באופן כל כך שיפוטי.
"כמובן שאמנים יהיו בצידם של האנשים הסובלים, הרי זה מה שרוב הזמן אנחנו מציגים בסרטים, בהצגות, בכתיבה ובמוזיקה. כמובן שיש לנו אמפתיה לסבלם של אחרים ואנחנו מאמינים בכוחה של האמנות להביע ולחזק אנושיות. זו כל הפואנטה. וכשרואים את הסרטים של ונדרס, מה שאתה מקבל משפר את חייך. הופך אותך לטוב יותר. הרגשתי שלשפוט אותו היה אכזרי, מטופש ומיותר. לפני שאתם משתלחים בו. לכו תצפו בסרטים שלו, תכירו אותם".
לצערנו השיפוט הזה עבד.
"כן, אבל נראה לי שמי ששאל את השאלה הזאת פשוט רצה להתפרסם. אז הנה, הוא מפורסם. כמובן שעבור ונדרס, בתור מי שמגיע מגרמניה, זו לא תשובה שקל לתת, בגלל האחריות שאתה מרגיש על מה שאירע בעבר. לגרמנים קשה מאוד להגיד משהו על היהודים. זה חלק מהמצב. אבל כמובן שהגרמנים בצידם של האנשים שסובלים, הרי כולנו לצידם".
כנשיאת האקדמיה האירופאית לקולנוע, מה את חושבת על הקריאה והעצומות להחרים יוצרים וסרטים ישראלים?
"להחרים? אני חושבת שאנחנו צריכים אמנות בכל מקום", היא אומרת וצוחקת. "אמנות מכל לב ומכל נפש, כי אנחנו צריכים כל זווית ראייה, כל הזדמנות לשיח. אני לא חושבת שהחרם נכון. אמנות היא כוח, היא כוונה. האמנות הופכת אותנו ליותר אנושיים, לאנשים טובים יותר".
"עמוס גיתאי לימד אותי הרבה על ההיסטוריה הישראלית. בפעם הראשונה שהגעתי לישראל נסעתי לנגב, לים האדום, לטבריה, לירושלים"
עבור שחקנים ויוצרים נהיה מסוכן יותר לחלוק את דעתם האמיתית. זה משהו שגורם לך להיזהר, כשיש מולך מיקרופון או מצלמה?
"כיוצרים וכשחקנים, המיקרופון האמיתי שלנו הוא הבחירה בסרטים שישנו את העולם. וישנו את הלב והחיים של הצופים. אנחנו לא כאן כדי להביע דעה. אנחנו כאן לשנות את העולם ולהיות חלק ממנו. לשפר אותו. לתת לעולם השראה לחיים של אחרים. זו הסיבה שאנחנו כאן. לא כדי שיהיו לנו דעות. ואם אתה באמת מאמין במשהו, סע לשם ותעזור".
ז'ולייט בינוש
(צילום: John Locher/AP)
אז את לא מפחדת?
"כשגזרתי בשעתו את השיער למען נשות איראן ב-2022 (בעקבות מותה של מהסא אמיני, בת ה-22, שהוכתה על ידי משטרת המוסר באיראן משום שלא עמדה לכאורה בחוקי עטיית החיג'אב של הרפובליקה האסלאמית), כמובן שלא פחדתי, כי אני לא גרה שם. אני לא יודעת איך הייתי נוהגת אם הייתי איראנית שגרה שם. קל יותר להיות מהצד השני של החזית. אבל כמובן שליבי יוצא אל הנשים האיראניות וכל מה שקורה להן מציף אותי, אבל אנחנו לא פוליטיקאים. אנחנו, האמנים, זן אחר".
בינוש לא נרתעת להשמיע את דעותיה הפוליטיות והחברתיות. בנאום התודה בטקס הסיום של פסטיבל קרלובי וארי ה-60 בצ'כיה בחודש יולי האחרון, שם הוענק לה פרס מפעל חיים, היא דיברה בנאום התודה על היוצרים והאנשים בפלסטין ובלבנון ובאוקראינה, "שלא יכולים ליצור ולהביע את עצמם. אני חושבת עליהם. אנו זקוקים לאמנים שיספרו סיפורים, שיספרו את האמת. עלינו להתאחד. אנחנו צריכים לתת להם קול".
ילדים והורים מתבגרים
לפסטיבל ברלין הגיעה בינוש עם סרט חדש, נהדר ומרגש: "מלכה אבודה", שזכה בשני פרסים: פרס חבר השופטים ופרס שחקנ/ית המשנה שחלקו אנה קלדר-מרשל וטום קורטני. הסרט אותו ביים לאנס האמר, יוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 של חיפה, שייפתח השבוע. העלילה מתרחשת באנגליה ובינוש מגלמת את אמנדה, פרופסור שמטפלת באמא שלה, הסובלת מאלצהיימר. במקביל, שרה, בתה המתבגרת של אמנדה מתחילה לפתח קשר רומנטי עם נער מצודד.
"מאז שהייתי קטנה תמיד חשבתי על סוגיית המוות. העסיקה אותי שאלת הלמה אני כאן? אני מאמינה בהמשכיות, וחלק מהמסע שלי הוא החיים"
באחד הימים, אמנדה מגיעה אל בית אמה ומגלה לחרדתה שאביה החורג מקיים יחסי מין עם אמה הפאסיבית. האב טוען שרעייתו עשתה זאת בהסכמה. הבת מזעיקה את המשטרה והאב החורג נעצר בחשד לתקיפה מינית. הוא מצידו מתעקש שזוגתו היא זו שיזמה את המגע המיני.
מה הבאת מחייך הפרטיים לתפקיד שלך?
"מאחר והבמאי היה פתוח לרעיון שאהיה חלק מצוות הקריאייטיב, דיברנו הרבה על התסריט וחלקתי אתו את התקופה בה אבי המנוח היה חולה והילדים שלי עוד היו מתבגרים — התקופה שבה הם החלו להבין רגשות ומיניות — ואיך נקרעתי בין שני העולמות והדורות הללו. אני זוכרת שבתקופה בה אבי היה חולה, התעוררתי באמצע הלילה בזיעה קרה, תוהה איך אני אתמודד עם המצב זה.
ז'ולייט בינוש בסרט "מלכה אבודה"
(צילום: יח"צ)
"אז דיברתי עם לאנס על הרגעים הללו והוא אהב את הרעיון שאתה תקוע בין הפטיש לסדן ולא יודע איך להתמודד עם שני הכוחות המנוגדים הללו: האחד שחייו רק מתחילים והשני ששלו תכף אוזלים".
במקרה הפרטי שלך, היית צריכה גם להתמודד עם שאלת הסקס של הורה דמנטי?
"לא", אומרת בינוש ושוב צוחקת. "במקרה של דמנציה או אלצהיימר עולות השאלות מה החוקים ומי המוסדות המטפלים, איך מתמודדים בתוך המשפחה ואיך מתמודדים מחוצה לה. לאנס רצה להציף את כל השאלות הללו מבלי בהכרח לתת לכולן תשובה, ולדעתי זה היה מהלך חכם, כי צדקתך תמיד תהיה מוטלת בספק בסיטואציה כזו. קשה לדעת לצד מי אתה אמור להיות".
מסתבר שאביה המנוח ואמא של בינוש אובחנו כחולים בדמנציה עם גופיפי לואי. "זה לא בדיוק אלצהיימר, זה בן-הדוד של האלצהיימר. אני והאחים שלי משתדלים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים. מאחר ויש לי אחים, אני לא מחליטה בעצמי. המצב מעורר הרבה דיונים וויכוחים, למשל האם לאשפז את ההורים שלך במוסד סיעודי, כי מדובר בהחלטות קשות. ואנחנו לא תמיד חושבים אותו הדבר, אבל חייבים להקשיב. הקטע הוא הוא שאתה אף פעם לא יודע אם קיבלת את ההחלטה הנכונה".
את חושבת שזה יותר אופייני לנשים להיות ״בין הפטיש לסדן״ – הביטוי אותו אזכרת, והבנות הן אלה שתקועות בין לטפל בילדים לבין לטפל בהורים?
"זה לא חייב להיות תפקידן של נשים בלבד. ואני לא רוצה להכליל, כי לדעתי זה מסוכן, אבל בדרך כלל, זה מה שקורה. במקרה שלי, אני זו שצריכה לטפל בעניינים האלה. אני למשל מטיילת הרבה, ויש לי שני ילדים (בן מקשר עם צוללן ובת מהרומן שלה עם השחקן בנואה מג'ימל) מקסימים וסבלניים, וזה תיק כבד לדאוג להורים ולילדים כאחד".
הולכת לגלות עולם
בינוש בת ה-62, חובבת האתגרים, לא מפסיקה לטייל ולהתרוצץ בעולם, גם להצטלם לסרטים וגם לעבוד על במות התיאטרון ולאחרונה גם התנסתה בבימוי. "כשאת בוחרת במסלול אמנותי את לא יכולה לפחד, את חייבת ללכת לתוך הפחד שלך. זה האתגר, אבל זו גם השמחה. כי בפחד יש מקום שבו את יודעת שיש אפשרות. את לא יודעת איפה היא. רק על ידי הליכה רגשית לתוך המקום הזה, את הולכת למצוא, לגלות עולם. את מגלה את האמונה של עצמך. כי אם אין לך את המקומות האלה, את לא יודעת מי את".
ז'ולייט בינוש
(צילום: Joel C. Ryan/Invision/AP)
בינוש אפילו הופיעה בעבר בשני סרטים שצולמו בישראל: "מרי" (2005) של אבל פררה בו גילמה את מריה מגדלנה ו"התנתקות" (2007) של עמוס גיתאי. "עמוס לימד אותי הרבה על ההיסטוריה הישראלית. בפעם הראשונה שהגעתי לישראל נסעתי לנגב, לים האדום, לטבריה, לירושלים", היא נזכרת. "כמובן שאתה מצפה להרבה כשאתה מגיע, בגלל שההיסטוריה שלנו מקושרת לישראל. אבל באותו הזמן, היה לי עדיין הרבה ללמוד. ההליכה למדבר בהתחלה הייתה הכי טובה מכיוון שזה מפנה מקום בתוכך ונותן לדברים לקרות ומאפשר לך לעקוב אחר ההיסטוריה.
"כיוצרים וכשחקנים, המיקרופון האמיתי שלנו הוא הבחירה בסרטים שישנו את העולם, את הלב והחיים של הצופים. אנחנו לא כאן כדי להביע דעה"
"כשאתה זר, ההליכה למדבר מרגישה מאוד בטוחה, בגלל הגדרות ובגלל החיילים עם הרובים. בצרפת אנחנו לא רגילים לכך, לא ראיתי את זה בעבר. כשאתה הולך לצד הפלסטיני אתה רואה מנטליות שונה, אתה נתקל שם בעוני, אתה רואה שהילדים שם שונים. ההתרשמויות שלי היו כל כך עצומות שקשה לי לכמת את זה במילים. היה גם מרגש לצלם במקומות הקדושים. במהלך השנים הלכתי לכותל המערבי מספר פעמים. חשתי את הקדושה באוויר".
בינוש גם מוצאת זמן להתרוצץ בין פסטיבלים, כדי לכהן כשופטת או ללקט פסלונים. באוסף שלה יש בין היתר פרס השחקנית בוונציה על "שלושת הצבעים: כחול" (1993), פרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן על "עותק נאמן למקור" (2010) ואפילו פרס השחקנית המצטיינת בברלין ואוסקר שחקנית המשנה על הופעתה ב"הפצוע האנגלי" (1997).
"בטקס האוסקר ניסיתי לשרוד את הדרישות הכרוכות בציפיות ובעמידה מול כולם. הייתי בטוחה שלורן באקול תזכה על 'שתי פנים למראה'. כולם היו בטוחים בכך. היא הייתה ראויה לכך. ופתאום אני זכיתי. אז אמרתי זאת בנאום התודה. אחרי הנאום, כשחזרתי אל צדי הבמה, הכול היה שחור ופתאום הוצפתי בהבזקי מצלמות. זה מרגיש כאילו את לא בן-אדם. תחושה די מטלטלת ומציפה".
לא עוזבת את צרפת
לבינוש הדעתנית, שבין סרטיה המוכרים "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "שוקולד" ו"מחבואים", יש השגות על סוגיית הפרסים. "הסכנה היא לקחת אותם באופן אישי – זה מסוכן להאמין שאת מאוד חשובה, וכאילו הם מגיעים לך. אבל פרסים יכולים לתת לך כנפיים. בסופו של דבר את לא שמה את כל הפרסים שבהם זכית בארון הקבורה שלך. את פשוט הולכת ומשאירה אותם מאחורייך".
ומה לגבי הוליווד – למה לא עברת לשם?
"מדי פעם עשיתי סרטים באנגלית, אבל מעולם לא חשבתי לעבור להוליווד. למעשה אחרי האוסקר הרגשתי את ההפך. לא חשבתי לעזוב את צרפת. קודם כל, כי יש לי כאמור שני ילדים ולא רציתי שהם לא יוכלו לראות את אבותיהם, אז לא הייתה דרך שהייתי עוזבת את פריז. ותמיד הייתה לי היכולת לנסוע עם הילדים לאתרי צילום".
ז'ולייט בינוש
(צילום: Amr Nabil/AP)
העבודה על "מלכה אבודה" גרמה לך לחשוב על המוות? איך את רוצה לסיים את החיים?
"האמת שאני חייבת לומר שאני חושבת על זה בכל יום. זה חלק מהנושאים שטבעי שיעלו בחיים שלי. האמת שמאז שהייתי קטנה תמיד חשבתי על סוגיית המוות. כן, ממש. העסיקה אותי שאלת הלמה אני כאן? אני מאמינה בהמשכיות, וחלק מהמסע שלי הוא החיים".
אז את לא מפחדת מהמוות?
"לא אמרתי את זה", היא מצחקקת. "לחיות את החיים שלך ולתהות איזה חיים אתה רוצה לחיות, חשוב מאוד בעיניי. בבחירה בחיים אתה מתכונן למוות. זה עניין של מודעות ושינוי ערכים, איך אתה הופך לאדם שאתה רוצה להיות? זו ההזדמנות שמציעים לך החיים ותודה לאל שיש לנו זמן, כי לפעמים אתה עושה טעויות וגם אותן צריך לתקן. האם אני כיום האדם שאני רוצה להיות? אני עובדת על זה".
