תלוי את מי שואלים, אבל לעיתים קרובות אנשים בגיל 30 שעדיין גרים עם ההורים לפחות מודעים לעובדה שהם לכאורה לא אמורים, בגילם, לגור עם ההורים. לפעמים מדובר גם באנשים בני 27. נכון, זה נראה כמו סידור חצי נוח, עם גרביים שמתכבסות מעצמן וחשבון חשמל שההורים משלמים, אבל גם בימי קדם חשבו שמוטב לצעירים לחיות בדירה משלהם. "יש במסכת אבות משפט שאומר שכל עשר שנים בחיים של אדם אמורים להיות מוקדשים למשהו", אומר משה מוטולה, בן 27 מראשון לציון. "על גיל 20 כתוב שזה 'גיל לרדוף' ("בן עשרים לרדוף; בן שלושים לכוח; בן ארבעים לבינה; בן חמישים לעצה; בן שישים לזקנה; בן שבעים לשיבה; בן שמונים לגבורה", מסכת אבות, ה',כ"א). ואני אומר, רבאק, אני כמעט בן 28, זה לא גיל לגור עם ההורים. זה גיל להשיג, להתנסות, להרים למעלה את מעגלי החיים שהם עבודה ואהבה ובית. אבל לא משנה כמה אני חרוץ, אני מרגיש שיש כאן משהו גדול ממני".
המשהו הזה הוא כסף, וכאן בארץ - גם רצף מלחמות.
מוטולה דווקא היה כבר בדרכו לעצמאות כלכלית. אחרי שירות בגולני התחיל לעבוד כמאמן כושר עצמאי, ייצר לעצמו הכנסה קבועה והחליט לצאת מהבית. "האמנתי שאם אני אעבור לגור לבד יהיה לי קל יותר לעשות שיווק לעסק, לצלם את עצמי לרשתות וליצור תכנים, וגם עשיתי פינת אימונים בבית והצהרתי שהיא 25 אחוז לצורכי העסק. השקעתי הרבה ולקחתי דירה שהיא קצת יותר יקרה, כדי להצליח לאמן בה אנשים ולהתקדם עסקית. אבל אז הגיע 7 באוקטובר וגויסתי בלי לדעת לכמה זמן. האמנתי שזה יהיה חודש-חודשיים, אבל מצאתי את עצמי בשני סבבים רצופים של ארבעה-חמישה חודשים. ובסדר, קיבלתי את זה, אבל כעצמאי, כשאתה חוזר הביתה אתה לא חוזר לעשות את אותה הכנסה מהעסק כי לא שיווקת והנעת את הגלגל בחודשים שלפני. ובשביל מה תמכור חבילות למתאמנים אם אתה לא יודע מתי שוב תצא לסבב? בינתיים שילמתי שכירות יקרה על בית ריק".
מכאן, הדרך חזרה לבית ההורים התקצרה. "אני זוכר שאיזה נהג מונית סיפר לי שכשהוא היה צעיר הוא עשה מילואים במשך חצי שנה, ואמרתי 'אין, בדור שלי זה לא קורה', אבל יצא שעשיתי כמעט מעל שנה במצטבר. הבנתי שאני צריך לקבל את העובדה שאלו החיים כאן מעכשיו, ושגם כשייגמר העזה הזה יבוא איזה איראן, לבנון, מצרים, מי יודע".
משה מוטולה
(צילום: עידו ארז)
אבנר עמרן, בן 30 מראש-העין, ויתר כמעט מראש על הניסיון לעזוב את הבית. "אני גר אצל ההורים מטעמי נוחות, נקרא לזה ככה. תיכננתי לעבור לגור לבד הרבה זמן, אבל אז הגיעו המילואים, שהצטברו כבר ל-400 יום, ובסבב השלישי פיטרו אותי מהמקום שעבדתי בו וישבתי שמונה חודשים בבית עד שמצאתי עבודה בליסינג של מכוניות. אני שם לב שיש הרבה דברים שאני לא יודע לעשות, נגיד נכנסים לסופר, מה אני אמור לקנות? מה בדיוק מביאים הביתה? אני גם לא מבשל, מכין רק חביתה ומלאווח", הוא צוחק. "יש לי הסכם עם אמא שלי שהיא מכינה את האוכל ואני שוטף כלים, אז אני בא הביתה ושוטף כלים ואת הרצפה, וזה בערך החלק שלי. בכביסות אין לי מושג".
אתה פשוט משאיר סל מלא כביסה והדבר קורה?
"אני שם את הבגדים המלוכלכים בסל ואמא מכבסת תוך יומיים-שלושה, מחכה שיצטבר. אני לא מתעסק בזה. גם אחותי גרה אצל ההורים, היא בת 27 והתחילה ללמוד. אני יכול להגיד שזה בשביל להיות איתם וליהנות מהם עוד, אבל זה גם בעיקר מטעמי נוחות וכסף. אנשים בני 30 רוצים את הפרטיות שלהם, אבל את יודעת מה זה לשכור עכשיו דירת שני חדרים בראש-העין? 4,000 שקל, וזאת לא דירה חדשה, זה משהו כמעט מתפרק. ואתה צריך להשקיע, ולקנות מקרר ומכונת כביסה וספה, אני רק חושב על זה ומתעייף. אנחנו עושים צחוקים במשפחה ויש אווירה טובה, אבא שלי רוצה שאני אישאר, אומר לי, 'מה אתה צריך לעזוב פה, חבל על הכסף, גם ככה תבוא לפה כל הזמן'. אמא שלי רוצה שאני אתחתן כבר".
יש מספיק פרטיות כדי ליצור זוגיות?
"אני מאמין שאם הייתי מחוץ לבית אולי כבר הייתי בזוגיות, וגם חברים נשואים שלי תמיד אומרים לי שאם אני אגיד למישהי שאני גר אצל ההורים בגילי, זה יכול לתקוע אותי. גם אין לי בבית כניסה נפרדת".
כלומר שכל מישהי חדשה בחייך צריכה לעבור דרך הסלון שההורים שלך רואים בו טלוויזיה.
"ברור, כן. אבל אין לי בעיה שיראו אותה", והוא שוב צוחק. "כאילו, תלוי באיזה שלב ולאיזו מטרה ההיכרות. אבל בינתיים אני מצליח לחסוך, רוב המשכורת הולכת לחיסכון חוץ מהנאות קטנות שלי, שזה יציאות עם חברים ואוכל בחוץ. יש פעמים שההורים שואלים שאלות כאילו אני בן 15, גם אם מתוך דאגה, כמו 'מתי אתה חוזר'. הנקודה הכי קשה הייתה בלחזור מהטיול אחרי הצבא להורים, אבל משם – מסתדרים".
× × ×
אז הילד בן 30 ואין לו חום בכלל, אבל גם לא משרה שתאפשר לו להחזיק דירה. או עבודה רצופה שלא תיגדע על ידי עוד סבב מילואים.
על פי נתוני הלמ"ס, שיעור הצעירים הישראלים בני ה-34-30 שמתגוררים עם ההורים הגיע ב-2025 לכ-25 אחוז. בגילים מבוגרים יותר – קבוצת הגיל 39-35 – זה כבר יורד ל-15 אחוז. אולי במפתיע, לא מדובר בתופעה ישראלית ייחודית: על פי "הניו יורק טיימס", ב-2025 חיו בארה״ב כ-25.2 מיליון מבוגרים מתחת לגיל 35 עם הוריהם, כמעט אחד מכל שלושה; ובקרב בני הגילים 34-25 שגרים עם ההורים, בערך 70 אחוז עובדים. התופעה כבר נתנה לדור הנוכחי את הכינוי הגלובלי "דור הבומרנג" – זה שיוצא מהבית, ואז חוזר.
בישראל מדובר לא פעם בסימפטום של סבבי מילואים בלתי נגמרים מאז 7 באוקטובר, וכמובן של יוקר המחיה. קחו למשל את הדר זכריה, 28, סטודנטית לפסיכולוגיה ומשפטים באוניברסיטת רייכמן, מנהלת פרויקטים ולוחמת חילוץ והצלה במילואים, שממש רצתה כבר לצאת מהבית – וגם הצליחה – אבל נאלצה לחזור להורים.
הדר זכריה
(צילום: אלבום פרטי)
"הייתי בת 26 כששכרתי דירה בתל-אביב, וזה היה בין הסבבים, וכזה אמרתי ׳יאללה, הדר, לכי על זה בכל הכוח׳. ופשוט יצא שהייתי בקושי בדירה. פתאום הקפיצו אותי לצבא והתגלגלתי ללופ גדול של חוסר יציבות. הבית צריך להיות הבסיס, איזו אדמה לדרוך עליה, והרגשתי שאין לי בדירה השכורה את היציבות הזאת. כאילו, אני מגיעה לדירה, ובגלל שאני לא נמצאת שם אני צריכה לדאוג לדברים שיהיו בה מחדש, ואני סתם משלמת שכר דירה בין לבין, והבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור למשפחה, לבית ההורים".
ממש לא ככה היא דמיינה את שנות ה-20 לחייה. "דמיינתי שיהיה לי מעגל חברים שהולך ומתרחב, עם פינה משלי, אבל אני מרגישה באיזה לופ של שירות. אני בת 28 אבל בפועל מרגישה בת 24, הזמן שבו השתחררתי משירות קבע, ובעצם זה מרגיש קצת עדיין כמו שירות סדיר. וברור שזה שאני גרה אצל ההורים משפיע גם על זוגיות. אנשים קצת נרתעים מזה. הם רוצים קרקע יציבה, מישהי שאפשר להישען עליה. ברגע שאת רגע מציגה את עצמך, בטח כמילואימניקית לוחמת שעושה ימי מילואים אפילו יותר מהגבר, וגם גרה אצל ההורים, יש תחושה אצל הצד השני של ׳לא בא לי להיכנס לדבר הזה'".
אבנר עמרן, בן 30: "אני שם את הבגדים המלוכלכים בסל ואמא מכבסת תוך יומיים–שלושה, מחכה שיצטבר. את יודעת מה זה לשכור בית בראש–העין? 4,000 שקל, ואתה צריך לקנות מקרר ומכונת כביסה וספה, אני רק חושב על זה ומתעייף"
איך ההורים הגיבו כשחזרת הביתה?
"ההורים לא בדיוק מבינים איך לאכול את המצב הזה. אף בן אדם לא יודע מה אנחנו חווים כמילואימניקים לאורך תקופה שלא נגמרת, כל הזמן אומרים לנו שעוד שנייה זה יסתיים, אבל זה לא מסתיים. וגם כשהייתה לי הדירה בתל-אביב, הייתי נוכחת בבית של ההורים והמשכתי לבוא, כי כל הדברים שלי היו אצלם בבית, וכשהייתי מגיעה מהמילואים, ידעתי שהמקרר לא מלא, אז זה היה לאכול אצלם ואז להמשיך לדירה השכורה. הם צחקו על זה. הם רוצים כבר בגדול להעיף אותי (צוחקת). די, הגיע הזמן לפרוס כנפיים, אבל פשוט אצלנו, המשרתים במילואים, הכנפיים כרגע לא מתרוממות, חוסר היציבות לא מאפשר".
לאחרונה חזרה לחפש קצת בשוק הדיור, גם בעקבות שיחות שקיימה במילואים עם הדור שמעליה, "ואחרי שאת פוגשת כל כך הרבה הורים צעירים שמספרים לך כמה קשה להגיע לדירה כשכבר יש ילדים – ואלה קולות שלא היית שומעת אם לא היית עושה מילואים עם אנשים שהגיעו לשלב הזה – זה גורם לך לחשוש קצת לעתיד. אני ממש נחבטתי לקרקע המציאות מהשיחות האלה, שהרבה מהן היו על איך קונים דירה. המחשבות שלי בלילות לא הפסיקו אחרי השיחות".
ועדיין, גם עכשיו, כשהיא מחפשת רק לשכור, "אני אומרת, לא משתלם לי להיכנס בספטמבר כי באוקטובר יש לי צו לחודשיים לתפוס קו בגוש עציון ואני סתם אשלם עד דצמבר ולא אהיה בבית. וגם אחרי זה את לא יודעת מה יקרה באמת, כי יכול להיות שפתאום תהיה עוד מתקפה, הרי זה כל הזמן ברקע שזה עומד לקרות. אז זה בעייתי, ומשפיע באופן רחב על החיים, כי אמנם זה רק בית, אבל זה מחלחל להרבה דברים מבחינת העצמאות והיכולת שלך להתפתח. אפילו זה שאת יוצאת לדייט ואומרת שאת גרה עם ההורים, זה משפיע".
וגם נפשית, מן הסתם.
"הייתה לי תקופה שנכנסתי לחרדות ולא טיפלתי בזה והייתי בדיכאון, גם בגלל דברים שלא עיבדתי מהשירות והמילואים. לא הצלחתי להחזיק אף עבודה, דירה, זוגיות, כלום, כל האספקטים בחיים שלי נתקעו. הבנתי שאם אני לא אזום למען עצמי ולמען בנות אחרות גוף שייצג את קהילת הלוחמות והנשים במילואים, אני אקרוס לתוך עצמי, ולכן בניתי קהילה למילואימניקיות בשם 'רצות קדימה', שתספק תמיכה".
איך נראה היומיום עם ההורים בגיל כזה?
״אין שום פרטיות. אני יוצאת ואבא שלי שואל אותי מתי אני חוזרת, הם רואים בך את הילדה הקטנה שלהם, וזה מובן, אבל להגיד לך שזה לא משפיע עליי? שזה לא נותן לי תחושה שגם אני עדיין שם, הילדה הקטנה שלהם? בית זה הכל; תמיד חלמתי על בית שיהיה לי עם כל הדברים שאני אוהבת, עם הנרות, והתמונות, ואור צהוב במקום פלורסנט לבן כמו בבית של ההורים. ובמקום זה את עדיין חיה בתוך בחירות שלא את עשית. אחרי כל סבב אני אומרת ׳בסיום הסבב הזה זה קורה, אני עוברת׳, ואז שוב משהו קורה".
ע', בת 32: "אמנם הבית של ההורים שלי גדול, והייתי בקומה מעליהם, אבל היו חיכוכים כל הזמן. את לא יכולה לקום מתי שבא לך, את מקבלת פידבקים ודעות גם אם לא בדיוק ביקשת, נגיד על כמה את אוכלת בחוץ. גם להביא גברים לא בא בחשבון"
× × ×
גם משה מוטולה מתקשה להבין איך בונים חיים בוגרים מתוך חדר הילדות שלך, בפרט אחרי שניסיון אחד – שנמשך שנתיים – כבר נכשל וקופל. "הייתי רוצה לעשות הון עצמי מסוים לפני שאני שוב יוצא מבית ההורים, כדי לדעת שאני יכול להחזיק את עצמי גם במקרי חירום ולהיות בטוח שאם אני יוצא אז זהו, אין דרך חזרה. לכן אני לא יוצא עכשיו, כי אני מבין שאם שוב יקרה איזה משהו אצטרך לחזור. די, אני רוצה לבסס את עצמי ולהיות מסוגל לסגור את כל הקצוות. אני גם בדיוק על התפר בתחושה הפנימית של גיל שאפשר עדיין לגור בו אצל ההורים, כאילו מתחת ל-30 זה עוד איכשהו בסדר".
איפה עיקר הקושי כרגע?
"יש תחושה של לחזור אחורה גם בדפוסים שלך כשאתה שוב בבית שגדלת בו. ממש רגרסיה. דברים שניסית דווקא לשנות כשיצאת מהבית. אני הפכתי לספורטאי ופיתחתי מודעות לאכילה ולבריאות, ופתאום אני שוב אוכל את המתוקים האלה בבית ההורים כי קל ליפול לזה. אתמול נפלתי לקסטה, כשבדירה שלי בחיים לא הייתי מכניס דברים כאלה".
מה לדעתך יכול לפתור את הפלונטר?
"המדינה צריכה לבנות מנגנונים של כיסוי עלויות שכירות, אפילו חלקיות, כדי שתוכל להחזיק חיים כשאתה לא במילואים. אחרת אנשים לא יבואו. גם אני מצאתי את עצמי בפעמים האחרונות על הסף, דקה מלומר חלאס. כמו שיש הטבות והקלות לסטודנטים כדי שימשיכו ללמוד, אז שייתנו גם למילואימניקים עצמאים".
בינתיים, כדי לשאוף אוויר מדי פעם, הוא יוצא לחופשות קצרות בארץ, וגם הצליח, באחת ההזדמנויות, להגיח לרגע לחו"ל. "בסבב השני עם איראן הייתי כמה חודשים בחו"ל, שכרתי שם דירה ועבדתי אונליין כמאמן כושר ולא יכולתי לבוא למילואים כי הייתי בחו"ל, וזה קצת טילטל אותי, כי מה, אני יכול במדינה אחרת להעמיד את החיים שלי יותר טוב מבישראל? לייצר ודאות ולהצליח להתחייב למשהו כמו שצריך? להצליח לבנות את החיים שאני רוצה?"
והשאלות הגדולות האלה תקפות, כנראה, לדור שלם. "צריך לזכור שזה לא התחיל רק במלחמה", מסייג פרופ' גיא הוכמן מבית הספר ברוך איבצ׳ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. "זה קורה גם בעולם – שרואים עלייה באחוזי הצעירים בגילי 20-30 שגרים עם ההורים, ואם בעולם מן הסתם זו מסיבה כלכלית, של חוסר יכולת לממן דירה והוצאות מסביב, בישראל מתווסף גם חוסר הוודאות לגבי העתיד. זו הנקודה שבה אנשים צריכים לבנות את העתיד, לצבור ניסיון וותק בעבודה, להתחיל למצוא את הכיוון שלהם, ובמקום זה הם נמצאים בלופים חוזרים של מילואים. הצעירים כמובן רוצים לחיות לבד או עם בני זוג, אבל המצב הכלכלי העולמי הופך את זה לפריבילגיה".
פרופ' גיא הוכמן
(צילום: גלעד קוולרצ'יק)
× × ×
לא תמיד מדובר באילוץ או הכרח; יש גם מי שנשארים לגור אצל ההורים כאסטרטגיה כלכלית. הרמן גרי לוין, בן 33 שעזב את בית ההורים בנתניה לפני שלוש שנים, נשאר שם עד גיל 30 במאמץ מודע לפלס לעצמו דרך לדירה בבעלותו. כמו צעירים אחרים, הוא זיהה שהמגורים אצל ההורים הם הדרך היחידה לתקוע אצבע בסכר המתפרץ של יוקר המחיה.
"עד גיל 30 רק התחלתי את הדרך שלי בהייטק, והיום, למען האמת, אני עדיין בחיפושי עבודה בגלל כל ה-AI שנכנס ולא משאיר הרבה משרות שנפתחות. הייתי בעבודות מזדמנות די הרבה שנים כי לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בערך עד שהתחלתי לימודים בגיל 26. הייתה לי שיחה רצינית עם ההורים בגיל הזה אם ללכת ולחוות שנות 20 פרועות בתל-אביב ולחגוג, ולשאת בזה שלא אחסוך כמעט בכלל וכל הנטו ילך לשכר דירה ובילויים, או לחיות בבית ולהצליח אולי לחסוך הון ראשוני לדירה".
מה היו השיקולים?
"הבנתי שאפשר לבלות גם בנתניה. ההקרבה לא נראתה כל כך גדולה, ולעומת זאת הדירה הולכת ומתרחקת, ואם לא עכשיו – אולי אני לא אצליח לייצר חסכונות. היו מציקים לי על זה קצת בעבודה ואומרים לי: 'מה, אתה הייטיקיסט, אתה מרוויח 30 אלף, איך אתה עדיין חי עם ההורים?' אבל אני ידעתי שזאת הבחירה שאני עושה, גם אם זה באמת קצת מציק לראות את עצמך דרך עיניים של אחרים".
איך נראתה התוכנית שלך לדירה?
״השלב הראשון היה לבדוק איפה אני יכול להרשות לעצמי דירות. ברגע שנסגרת על עיר ועל דירה שאתה מוכן לחיות בה בעצמך, עשיתי חישוב פשוט של כמה כסף אצטרך, משהו כמו 30 אחוז לפחות מערך הדירה, וניסיתי לחשב את ההחזר החודשי למשכנתה. בשנים שעבדתי בהייטק וגרתי בבית השקעתי 50 אחוז מהנטו שלי בשוק ההון והגעתי למצב של להעמיד הון עצמי מאוד מהר בזכות בערך 6,000 שקל ששמתי בחודש, ושוק ההון שעלה. הגעתי ל-200 אלף שקל תוך שלוש שנים. קניתי בחיפה, שהכרתי מהשירות הצבאי ואהבתי את הנסיעות אליה. הדירה עלתה 900 אלף, הייתי עם 250 אלף וההורים עזרו קצת כדי שהמשכנתה לא תחנוק, ומשם התחלתי. הכרתי בת זוג, אשתי היום, וחיינו שם איזה זמן. גם אשתי גרה עם ההורים עד גיל מאוחר ועשתה מסלול דומה. זה איפשר לנו לא לשלם שכירויות של המרכז".
הדר זכריה, בת 28: "הייתה לי תקופה שנכנסתי לחרדות ולא טיפלתי בזה והייתי בדיכאון, גם בגלל דברים שלא עיבדתי מהשירות והמילואים. לא הצלחתי להחזיק אף עבודה, דירה, זוגיות, כלום, כל האספקטים בחיים שלי נתקעו"
מה היו המחירים של התקופה הזאת?
"היחסים עם ההורים היו יותר מתוחים. אני בן יחיד, אבל כשהייתי עושה משמרת לילה, בתקופה של העבודות המזדמנות, היו חיכוכים סביב זה שאני מגיע מאוחר. או כשהבאתי דייט. זה גרם לי לרצות לצאת כבר. שמעתי גם מהרבה נשים שהן בחיים לא ייצאו עם גבר שחי אצל ההורים שלו, אבל אם אתה מסביר להן שיש לך מטרה ושזה לא רק כי נוח לך ומעצלות – זה מתקבל יותר טוב. ברור שהיו הרמות גבה".
השתתפת בהוצאות הבית?
"חד-משמעית. אם אני צורך חשמל ואוכל – אז לפחות משהו סמלי, אני לא אורח חינם. הייתי מנקה ועושה כביסות, בישולים פחות עשיתי. הדינמיקה השתנתה מ'הורים וילד' ל'דירת שותפים, כשהשותפים שלך כאן הם מבוגרים וזה הבית שלהם. ולפעמים הם שוכחים שאתה לא ילד שאפשר לומר לו מה לעשות'".
בדיעבד, היה שווה?
״היום, כשאני מסתכל לאחור, אני מרגיש שכן פיספסתי את חיי המסיבות בתל-אביב, אבל זה לא קריטי מאוד, לא כמו לקנות דירה. המטרה הושגה".
× × ×
"לפני שעברתי להורים גרתי בתל-אביב ובהרצליה, ובמלחמה חזרתי להורים בדרום", מספרת ע', 32, ממושב בדרום הארץ, עובדת הייטק שהמילואים והצורך בחיסכון אגרסיבי הכתיבו לה חזרה לבית הוריה בנתיבות.
גם בתקופת הקורונה, היא נזכרת, כמעט חזרה הביתה. "הכל היה מת ולא הבנתי בדיוק על מה אני משלמת אם לא יוצאים לשום מקום, אז אמא הציעה שאחזור הביתה 'עד שתיגמר התקופה', אבל בסוף מצאתי את עצמי נשארת במושב ליד נתיבות שממנו המשפחה שלי במקור, גם בגלל הטבה של 'בן ממשיך' לקניית חלקה. יש דדליין לזמן שבו את יכולה לבנות בשטח הזה ואני כבר בת 32, ובתקופה של המילואים בין כל המלחמות נפל לי האסימון שהזמן הולך ואוזל ושאם אני עוברת לגור בשכירות אין לי סיכוי לקנות דירה ולנצל את ההטבה הזאת. אני רווקה, ובעולם אידיאלי הייתי חיה במרכז ויוצאת ומכירה מישהו ולא גרה במושב דתי בפריפריה בדרום ליד ההורים ואחי, אבל זה היה הדבר האחראי לעשות, וכמעט הברירה היחידה בתוך הסבבים. ולפני שלושה חודשים עברתי מההורים ליחידת דיור קטנה במושב לידם".
מעבר למילואים, כמה הרצון לבסס את עצמך כלכלית היה שיקול?
"כל הזמן הזכרתי לעצמי שיש סיבה שאני עושה את זה. כדי לקדם את עצמי וכדי להצליח להתחייב למשכנתה ולא לשכור עכשיו ב-5,000-6,000 שקל בחודש דירה, וזה רק הבסיס, לפני הוצאות".
מה היו הפשרות העיקריות כדי להגשים את חלום הדירה?
"אמנם הבית של ההורים שלי גדול, והייתי בקומה מעליהם, אבל היו חיכוכים כל הזמן. את לא יכולה לקום מתי שבא לך, את מקבלת פידבקים ודעות גם אם לא בדיוק ביקשת, נגיד על כמה את אוכלת בחוץ. גם להביא גברים לא בא בחשבון, כי זה מקום דתי. כשגרתי במרכז יכולתי לצאת ולחזור בשלוש לפנות בוקר, להזמין המבורגר, לשים מוזיקה ולאכול ולחגוג את החיים עד למחרת. אבל כשאת גרה עם עוד אנשים ובתוך הבית שלהם, את כל הזמן מתחשבת".
בכלל, היא אומרת, למגורים משותפים עם ההורים השלכות ישירות מאוד על כל כניסה אפשרית לזוגיות. "אני רוצה להאמין שאם הייתי במרכז כבר הייתי מוצאת מישהו, כי עכשיו אני באזור שיש בו בעיקר משפחות וגם המאצ'ים שלי באפליקציות מושפעים מאיפה אני נמצאת. אין יותר מדי רווקים בגילים שלי שגרים פתאום באיזה יכיני או בתקומה. בדיוק אתמול חשבתי על זה שאפילו כל האירועים שעושים לרווקים הם לכאלה שגרים בדירות או עם שותפים במרכז הארץ, לרוב בתל-אביב – לא בדיוק הסידור שלי כרגע. וברור שזה עובר לי בראש – שאני משלמת כאן מחיר של כניסה לזוגיות על זה שאני לא משלמת שכירות במרכז ועדיין גרה עם ההורים. זאת תחושה שאני סוגרת לעצמי דלתות, גם אם כדי לפתוח דלת בדירה משלי יום אחד".
הרמן גרי לוין, בן 33: "שמעתי מהרבה נשים שהן בחיים לא ייצאו עם גבר שחי אצל ההורים שלו, אבל אם אתה מסביר להן שיש לך מטרה ושזה לא רק כי נוח לך ומעצלות - זה מתקבל יותר טוב. ברור שהיו הרמות גבה"
פרופ' הוכמן תוהה למה, בעצם, הבחירה הזו, לחזור להורים, לא מקבלת כיום בישראל יותר קרדיט חברתי. "זה לא בהכרח שווה אוטומטית לפגיעה בעצמאות ונסיגה התפתחותית", הוא אומר. "אם עושים את זה כדי לחסוך כמה אלפי שקלים בחודש, כדי לבנות הון עצמי או לפתוח דלתות אחרות – זאת יכולה להיות החלטה מאוד רציונלית ובוגרת. רואים גם נתונים עולמיים על התאחרות ב-Emerging Adulthood, גיל הכניסה לחיים בוגרים. זה מתאחר משיקולים כלכליים, וזה לא בהכרח פוגע אלא מאפשר להוריד אי-ודאות ולחץ כלכלי. אם פעם בני 25 היו אומרים 'אני בפיגור' אם אני גר אצל ההורים, עכשיו זה מרגיש מנורמל יותר, בזכות סרטונים חשופים של צעירים ברשתות החברתיות".
אולי זה קשור גם לעובדה שדור ההורים הזה הוא מסוג 'הורי הליקופטר' שרק מנסים לגונן ולעזור כל החיים?
"בהחלט יש קשר לזה. בישראל יש את הקונבנציה הזאת שהורים אמורים לעזור לילדים שלהם להגיע לדירה הראשונה, אבל גם הדור הנוכחי של ההורים מתחיל להתקשות כלכלית, ולפעמים הביטוי של זה הוא אותה חזרה של הילדים הביתה – להורים אין יכולת לתמוך במזומן, אבל כן עם קורת הגג שלהם. ומעבר לזה, צריך לזכור שלא לכולם יש את הפריבילגיה המשפחתית של הורים שיכולים לאפשר לילדים לחיות אצלם, ולממן עוד אדם בבית ולשאת בהוצאותיו. זה מצביע על רשת חברתית ומשפחתית של תמיכה שלא לכולם יש".
