1. לפני כמה ימים הגעתי להופיע בפני חיילים בודדים כסוג של התנדבות, מאותם דברים שאתה עושה כדי לשמח אחרים אבל השמחה שיש לך בלב לאחר מכן גורמת לך להרגיש שהם עשו לך טובה ולא להפך.
אגב, זה אמיתי. לא קלישאה. זו פשוט עובדה מדהימה: כשאתה עסוק בנתינה למישהו אחר, אתה מרגיש טוב יותר, שלו יותר ושמח יותר. הרי בסוף מה משמח אדם? תחושת משמעות. עם כל הכבוד לטיסות מחלקה ראשונה ומלונות פאר, השמחה האמיתית מגיעה כשיש לך תכלית. וכשאתה עוזר לאדם אחר, כשאתה משמעותי עבור מישהו שזקוק לך, יש לך תכלית.
לפני ההופעה הייתי רעב. אמנם באולם היה כיבוד, אבל לפעמים ההופעה היא הפתעה ולא רציתי להרוס למארגנים. אגב, לא הייתי בטוח אם זו הפתעה או לא, אבל המפיקה לא ענתה לי. אגיד רק שפעם הופעתי בחברת הייטק גדולה ועשירה ולא אמרו להם מי האמן, זו הייתה הפתעה. אבל בגלל שזו הייתה חברת ענק, הם חשבו שעוד רגע יעלה ג׳רי סיינפלד או לפחות אדיר מילר, שלא לומר איחוד של כוורת. כשעליתי לבמה הייתה תחושה כזו באוויר של אבל-עשינו-הנפקה-של-שני-מיליארד-דולר, למה-להתפשר-על-חנוך-דאום?
בעידן המנוכר הזה, שבו בקרוב מאוד לא נדע מה אמיתי ומה בינה מלאכותית, הצימאון לסיפור הולך וגדל. סיפור אנושי, אמיתי, קטן
2. לא משנה. אני רעב ולא רוצה להיכנס להופעה ככה. חיפשתי איזה שווארמה או פלאפל, אבל לא היה בטווח העין, וגם לא יכולתי להתרחק כי לא ידעתי מתי יקראו לי להופיע. לפעמים באירועים כאלה אתה עולה מוקדם יותר, כי מישהו שהיה אמור לטרחן דיבר קצר. אלה, אגב, אנשים שאני מעריץ, אנשים שמדברים קצר. וואו, כמה אני מעריך את התכונה הזו. וכמה מעט אנשים כאלה ישנם, אנשים שבאמת מסוגלים לוותר על זכות הדיבור שלהם או לפחות לקצר אותה ביותר מחצי. הנה מסר לנואמים באשר הם: אין נאום של עשר דקות שאי-אפשר לקצר לשלוש דקות, ואין הרצאה של שעה שאי-אפשר לתמצת לחצי שעה. אבל החלום שלי הוא אחר: שתהיה אפשרות ללחוץ לאנשים על האף ולגרום להם לדבר במהירות כפולה.
אבל בואו לא נתפזר. אנחנו ברעב שלי לפני ההופעה. ואני מזהה ממש מתחת לאולם מסעדה. משום מה היא מפוצצת אנשים. אני שואל את המארחת אם בכל זאת יש מקום, והיא עונה: יש לי מקום אחד על הבר שהתפנה במקרה. אני אומר לה שזה מעולה ומתיישב. הברמנית מוזגת לי מים, ויש לה איזו רמת שירות שאני לא מכיר. היא ככה ממש רשמית כזו ומכובדת. היא שואלת אם אני יודע מה אני רוצה, ואני עונה "לאכול". היא צוחקת. אני מסביר שאני רעב מאוד, אבל יש לי מעט זמן. פשוט תביאי מה שמכינים במהירות. אין בעיה, היא אומרת. אני אוציא לך כמה דברים, סמוך עליי.
3. החל מרגע זה קורה משהו שגורם לי להבין שנקלעתי לאחת המסעדות המפורסמות בישראל, מסעדה שבדרך כלל צריך להזמין אליה מקום זמן רב מראש. אני קולט שאנשים סביבי לבושים בהידור, חלקם חוגגים יום הולדת עגול, אחרים יום נישואים. אבל אני, אני חיפשתי שווארמה.
המלצרית או הברמנית מביאה לי מנות ביס כאלה, קטנות מאוד. הן טעימות בטירוף, אבל גם קטנות ממש ולא משביעות. אחרי כל מנה אני מסמן לה להזרים עוד כי לא שבעתי, אבל בשלב מסוים אני מבין שעד שזה יקרה, אהיה בקנס של איזה 600 שקל. שזה בסדר להוציא ביום הולדת במסעדה או אפילו לא ביום הולדת, אבל כשאתה יושב בנחת ונהנה. פה אני סתם תוקע מנות ביס של שף מפורסם בזו אחר זו, ולא מצליח לשבוע.
לחם, אמרתי לה בסוף. פשוט תביאי לי לחם ואני אתקע כמה פרוסות. איזה סוג לחם, היא שאלה. לא ידעתי מה לענות. אני לא מכיר סוגי לחם. יש לחם עוני, שזה מצות, זה אני זוכר מהישיבה. אבל אני לא באמת בקיא בהבדלים שבין לחם לבן לשחור.
פשוט תביאי לחם. לא משנה איזה. היא הביאה לי לחם. תקעתי אותו, שילמתי והלכתי להופעה. כשהגעתי, המפיקה אמרה ששמרה לי צלחת עם סלט וכמה מאפים. ברגע הזה קרה לי דבר שקורה לי תמיד בסיטואציות האלה: מצד אחד התבאסתי ממה שקרה. מצד שני שמחתי שיש לי סיפור.
4. מה אדם צריך בחייו יותר מסיפור טוב. בעידן המנוכר שאליו אנחנו נכנסים, עידן שבו בקרוב מאוד לא נדע מה אמיתי ומה בינה מלאכותית, הצימאון לסיפור הולך וגדל. סיפור אנושי, אמיתי, קטן.
זו הסיבה שבגללה התחקירן שפגש אישה שאיננה הפצ"רית לשעבר החליט שהיא יפעת תומר-ירושלמי. לא בגלל שזה היה ליד הבית של הפצ"רית ולא בגלל שהיא הייתה עם מישהו שדומה לבעלה של הפצ"רית (הוא לא) וגם לא בגלל שהיא עצמה דומה לפצ"רית (היא לא). הסיבה שבגללה הוא החליט שהיא הפצ"רית היא כי הוא השתוקק לסיפור. גם העורך שלו השתוקק לסיפור וגם המגיש באולפן. ובגלל שהם רצו סיפור, הם שיכנעו את עצמם שהיא הפצ"רית.
זו גם הסיבה שבגללה עקבנו בנשימה עצורה אחרי סיפורן של מלי יהלומי ובתה ליאל. בשלב מסוים היה ברור שהן בסדר ושהן לא באמת עשו איזה פשע, אבל למרות זאת המשכנו להתעסק בהן; ממי הן ברחו, למה הן ברחו ולאן תיכננו להגיע. אפילו להתכתבויות המחוקות שלהן עם הצ'אט הגיעו כלי התקשורת. למה הם עשו זאת, כי זה חשוב? לא באמת. הם עשו זאת כי זה סיפור טוב, ובעולם שלנו, הממהר והמנוכר, אין דבר יקר יותר מסיפור אנושי טוב. הסיפורים הם עבורנו חוט מקשר שמאפשר לנו להרגיש בבית בעולם הזה. הם המנגנון שבאמצעותו המוח האנושי מוצא סדר בכאוס.
מלי וליאל יהלומי
(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של שגרירות ישראל בווינה)
יש דבר שנקרא פסיכולוגיה נרטיבית. זהות נרטיבית. בשורה התחתונה, אם יורשה לי לסכם תחום ענק לשורה אחת, מי שיודע לארוז את מה שעובר עליו לסיפור, מי שיודע לארוז את הקשיים והרגעים המבלבלים או המוזרים בחייו לטקסט, יוכל לפתח סוג של חוסן נפשי מיוחד. יש מצווה שאומרת שכל אדם צריך לכתוב ספר תורה, ויש הרבה דיונים על המצווה הזו. מה הכוונה ואיך זה אפשרי בכלל שכל אחד יכתוב ספר תורה (בגלל זה בהכנסות ספר תורה נותנים לכל אדם לכתוב אות, כדי שהרבה יהיו שותפים). בעיניי הכוונה של המצווה היא שעל כל אדם לדעת למצוא את הקול שלו, לספר את הסיפור שלו בעולם. שבת שלום.
