ענבל פרלמוטר כתבה המון. היא מילאה מחברות במחשבות, ברגש ובדמיונות. היא כתבה יומן ופזמונים, שירים מחורזים והרהורים, וגם איירה בעטים צבעוניים דימויים מסוגים שונים, ריאליסטיים ומופשטים. הסרט התיעודי עטור הפרסים 'אם זה נגמר', שסיפר את קורות חייה של זו שהקימה את להקת הרוק הנשית המכשפות, החל מילדותה ברחובות בשנות ה-70 ועד למותה בתאונת דרכים בגיל 26, התבסס על היומנים האישיים שלה, והשתמש באיורים כעדות חזותית להידרדרותה הנפשית. ככל שהתקדמה ההתמכרות, כך נעשה הקו פחות מיושב, הצורות ניכרות פחות והיכולת להעמיד תמונת עולם קוהרנטית דעכה. הספר החדש, 'אני עוד כאן' (הקיבוץ המאוחד), שמורכב מטקסטים בשורות קצוצות מהעיזבון שלה, שצוותו לאיורים עזי מבע, אינו מאורגן סביב ציר כרונולוגי או נושאי מוצהר. הוא כולל כתבים לא מנוקדים, שנאספו ולא התפרסמו מעולם, בדומה במידה מסוימת לאלבום 'הקלטות אחרונות', שיצא כשנה לאחר מותה.
פרלמוטר כתבה בבהירות ובישירות, בקול שמזוהה סגנונית עם הפרסונה הבימתית הרדיקלית של הלהקה שייסדה. אחד הטקסטים הפותחים את הספר כתוב ברוח שיר-במה פרוע ומתריס, שמציג עמדה של ביקורת כלפי קהל תרבותי מתחסד, "שוחרי תרבות נאורים", שמתגאים במינוי לפילהרמונית ובביקור בהצגות של מולייר, אבל לועגים ל"שירים של היום" ולכל מה שלא נראה להם ראוי: "כל אידיוט קונה גיטרה/ כל פוסטמה פתאום שרה/ אפילו לא ממש שירים/ רק צעקות ודיבורים/ זה לא תרבות, הטקסטים מלאים שגיאות/ זה לא תרבות, זה סתם רעש וקללות... זה סתם קשקוש/ ולא ניתן לזה אף גרוש!"
בשיר נוסף היא לועגת לצביעותם של מוזיקאים שמבקשים למחות על עוולות ומלחמות ולזעזע את הקהל: "נזעזע את כולם ונצא בהצהרות/ מה אכפת לנו/ אנחנו בסך הכול דואגים לאינטרס שלנו/ מוות, הפצצה, ילד מול טנק/ אח"כ נצחק על זה בדרך לבנק". אחריהם מופיעים שירים רבים שעוסקים בכאב נפשי ובדיכאון, בפגיעה עצמית ובהתמכרויות, בהם שיר על דמות בשם "נחמה" שמריחה טיפקס ומתה, וקטע פרוזה-שירית, שמתאר תקיפה מינית באופן מפורט.
פרלמוטר הלחינה פזמונים וכנראה לא תפסה את עצמה כמשוררת, למרות שאמהּ, עפרה שונית, פירסמה ספר שירה, למדה ספרות לתואר שני ואף נישאה לעורך גבריאל מוקד.
מיכל מולכו, פרופ' לסוציולוגיה המתגוררת באירלנד, ממנהלות העיזבון של פרלמוטר ומי שהייתה חברתה הקרובה ובת הזוג של אחותה איריס, מספרת שאיש הספרות פרופ' נסים קלדרון, שחקר את דמותה של פרלמוטר, "טען שהיא חשובה, באותו סדר גודל של היצירה של יונה וולך ושל דליה רביקוביץ". מולכו מודה ביושר "אני לא יודעת אם זה נכון, אין לי את הכלים. כשאני קוראת את השירים, הם עדיין רלוונטיים, ובעיניי זה סימן של יצירה טובה, שהיא עומדת במבחן הזמן".
הרעיון להוציא ספר גובש רק בעקבות הקרנות של הסרט התיעודי. מולכו מספרת ש"בשום שלב לא חשבנו שהיומנים צריכים להתפרסם. זה משהו מאוד אישי. לגבי השירים, עלו מדי פעם שאלות כולל מחשבה לאן לתרום אותם, לאיזה ארכיון, האם זה צריך ללכת לספרייה הלאומית או לא, כי זה לא צריך להיות אצלנו, להבדיל מהיומנים. בכמה הקרנות במהלך השיחות שאחרי ההקרנה שאלו אם ואיפה אפשר לראות את האיורים. מי שהרימה את היד ואמרה 'אני עובדת בהוצאת ספרים' זו הייתה דבי (אילון, עורכת הספר מטעם 'הקיבוץ המאוחד'), אבל זו לא הייתה ההוצאה היחידה שדיברנו איתה".
דבי אילון חיה עם החומרים כשנתיים ויודעת את חלקם כבר בעל פה. אילון מספרת שהיא מרגישה שהיא מכירה את פרלמוטר טוב יותר עכשיו: "השידוך בין הטקסטים והאיורים הוא ב-99% פרי של פרשנות אישית ואינטואיטיבית שלי, כשערכתי ועיצבתי את הספר. הם לא באו ביחד. ניסיתי לשדך טקסטים ואיורים בצורה שתיצור זיקה עדינה, לא מפורשת מדי, שתשאיר נפח שבו גם הטקסט וגם האיור יוכלו להתבטא. לדעתי הטקסטים והאיורים מחזקים אחד את השני ויוצרים שלם חדש".
האם אתן מזהות ברדיקליוּת של פרלמוטר פן שטרם נחשפנו אליו?
דבי אילון: "קשה לי לענות על זה. אני חושבת שהספר כן מאיר עוד צדדים בדמותה של ענבל, מצד אחד צדדים משחקיים יותר, שיוצאים בטקסטים מסוימים שהם יותר קלילים ומבודחים, ומצד שני צדדים אפלים יותר שאולי באים לידי ביטוי מפורש יותר מאשר בשירים שראו אור. אבל בגדול אני חושבת שזאת אותה ענבל".
מיכל מולכו: "אותי זה לא הפתיע. הרדיקליות הזאת, יש בזה הרבה הומור. גם מחשבות קיצוניות וגם הומור מטורף. קראתי את כל היומנים, כי אני מציצנית, וצריך לזכור, את היומנים היא כתבה כשהיה לה רע. הקטעים הכיפיים לא שם. גם בשירים יש פחות מהקטעים הכיפיים. כשהיה נעים וטוב, היא לא הלכה לכתיבה. זה לא "ככה ענבל הייתה". ככה ענבל כתבה כשהייתה בדאון, כשהיה לה קשה. היה לה הרבה קשה, אז היה הרבה מה לכתוב".
פרלמוטר נתפסת כדמות שהיא בה-בעת מאוד מסתורית וגם כזו שחושפת את עצמה בגלוי. איך את מיישבת בין אלה?
מולכו: "היה פער גדול מאוד בין ענבל הפרטית לענבל שבשירים והיא מאוד הקפידה עליו. זה מה שעצר אותנו מלדבר על ענבל. היא ביקשה שנדבר רק על היצירה שלה. לפרסם את השירים והאיורים לא חורג. זה נאמן למה שהיא ביקשה".
היו כאלה שתיארו את נסיבות המוות שלה כחשודות, אבל הגרסה הרשמית והמקובלת מדברת על תאונת דרכים. את מרגישה שהספר החדש עלול להזין עוד יותר את המסתורין הזה סביב נסיבות מותה? יש פה המון כתיבה על מוות.
מולכו: "זה שמישהו יש לו מחשבות אובדניות, לא אומר שהוא יתאבד. לתפיסתי ומהיכרותי עם הרכב שהיא נהגה בו ועם הגובה של הבטונדה שהיא נתקעה בה, היה לה איזשהו בלאקאאוט, מה שהיה די נפוץ. כשאני אומרת את זה, זה לא כי אני חושבת שלא היו ניסיונות התאבדות. אני יודעת שהיו ניסיונות התאבדות. אני יודעת שהיא לקחה אוברדוז. היא גם כתבה ביומנים שאם כבר למות, אז "בְּלָאדִי". וגם בתקופה שלפני התאונה שלה יצא איזשהו תקליט של סופרגרופ סקנדינבי, ויש בתקליט שלהם שיר על תאונת דרכים שהיא השמיעה לכולם. ועדיין, בהתחשב באופן שבו האוטו סטה, ואת זה אני יודעת מהבן אדם היחיד שראה את התאונה, והתרופות שהיו לה בתיק, ומה שהיא לקחה וכמה שהיא לקחה, לי נראה שבלאקאאוט או סתם לב שקרס זה יותר הגיוני, אבל אני לא אומרת בזה לרגע שהיא לא הייתה אובדנית או שלא היו ניסיונות אובדנות. אני מאמינה באמת גם כשהיא מכוערת".
בספר מופיע קטע שכתוב כמו פרוזה רציפה, ומתאר במפורש סצנה של תקיפה מינית, כולל התנגדות וניתוק נפשי של הנפגעת מהגוף שלה תוך כדי המעשה. בסיום מופיעה השורה שמנסה להסביר את הפוגע כמי שטעה מן הסתם, כי הוא "רק בן אדם". זהו אחד הקטעים הקשים בספר מבחינת התוכן הגלוי שבו, ויש בו מין עמימות לגבי מידת הזיקה הביוגרפית.
מולכו: "הייתה לנו שיחה על זה, אם הוא צריך להיכנס או לא, כי הוא מאוד קשה. האם אני יודעת אם זה ביוגרפי? אין לי מושג. הסטטיסטיקה היא כמה? אחת משתיים הותקפה, ואחת מאחת הוטרדה מינית. אנחנו חיים בעולם שבו נשים מותקפות. בין אם זה ביוגרפי ובין אם לא, השירים האלה עדיין רלוונטיים. הם מאוד רלוונטיים. אבל תיאור של פגיעה מינית הוא עדיין פגיעה מינית".
איור מתוך הספר 'אני עוד כאן' של ענבל פרלמוטר ז"ל
האם את חוששת שפרסום הכתבים הללו יוצר דמות של פרלמוטר שהיא במידה רבה משוחזרת, בדויה, להבדיל מהדמות שהכירו מי שהכיר אותה בחייה?
מולכו: "מה זה ענבל האמיתית? לכל אחד יש את ענבל שלו. גם למי שלא פגש אותה מעולם. היוצרות של הסרט (אביגיל שפרבר ושרון לוזון) ניסו לפגוש את ענבל דרך הסרט. כל אחד ייקח את השירים ויתאים אותם לענבל שיש לו".
האם הספר הוא מוצר נוסטלגי, או בעל רלוונטיות לנשים צעירות בסיכון כיום? למי הוא מיועד?
ולכו: "מעריצים של ענבל, ויש הרבה כאלה צעירים ומבוגרים, יכולים למצוא בזה עניין כי זה עוד זווית של ענבל. מה שאני מקווה ומאמינה, זה שלשירים האלה יש רלוונטיות לא כי הם נכתבו על ידי ענבל, אלא כי הם טובים. זה צריך לעמוד בפני עצמו כיצירה שמכבדת את היוצר. אני רוצה להאמין שהשירים שנבחרו נבחרו כי יש להם איכות והם עומדים בפני עצמם כשירים. אם יוצרים ירצו להלחין שירים וללכת עם זה, מעולה".
אילון: בעיניי זה לגמרי לא מוצר נוסטלגי. נכון שקהל היעד הראשוני הוא מי שכבר מכירים את היצירה של ענבל וצמאים לעוד, אבל אני חושבת שהספר ידבר באופן כללי לאנשים שנמשכים ליצירה שעוסקת במצבי נפש קיצוניים, להומור שחור ולשילובים של טקסט ואיור".
ענבל פרלמוטר | קטעים מן העיזבון
על המאדים אין פחדים.
אין שם אף בנאדם.
ואז הוא לוקח לה את היד ואומר לה בואי רגע אני חייב להראות לך משהו את חייבת לבוא איתי רגע לשם אני קשה לי להתאפק אני רק בנאדם. יש לי חשק ואת נחמדה במיוחד והיא באה איתו לא חושדת וגם לא מפחדת. הוא עכשיו מתקרב קצת יותר מדי לדעתה היא עדיין מחייכת לא ממש מבינה מה קורה הוא קורע לה את החולצה החיוך מתעוות היא בוכה היא צועקת רגע אל תברחי לא לזוז לי עכשיו הוא נותן לה סטירה מתקפלת מכאב והלב שפועם בחוזקה נאבק גם והוא שוכב כבר עליה כולו מיוזע את גדולה אין כמוך מנשק לה את החזה מתפתלת בחוזקה לרגע ואחר כך מרפה מנסה להסתיר מעצמה את עצמה מתנתקת לגמרי מהגוף שלה עפה גבוה לחלל אל מאדים אל השמש אל הוואקום הגדול הוא גומר וקם מתנער מיישר צווארון היא מחייכת לעצמה: הוא טעה מן הסתם
כי הוא רק בנאדם.
אנחנו שוחרי התרבות הנאורים
יש לנו בבית לפחות
עשרים ספרים.
והיינו בפרמיירה של מולייר
בתיאטרון
(היה עיבוד נורא נועז – כתבו על זה גם בעיתון).
יש לנו מנוי לפילהרמונית, סימפונייט, הבימה ובת שבע,
ראינו Cats בלונדון, וגם שייקספיר
(אף על פי שלא הבנו רבע).
ויש לנו הערכה
למוזיקה טובה וראויה –
אבל השירים של היום הם פשוט זוועה חיה!
כל אידיוט קונה גיטרה
כל פוסטמה פתאום שרה
אפילו לא ממש שירים
רק צעקות ודיבורים...
זה לא תרבות – הטקסטים מלאים שגיאות
זה לא תרבות – זה סתם רעש וקללות
זה לא תרבות כשאין ריפוד על כל הכיסאות.
זה לא תרבות –
זה סתם קשקוש
ולא ניתן לזה אף גרוש!
• • •
איור מתוך הספר 'אני עוד כאן' של ענבל פרלמוטר ז"ל
לישון זה קצת כמו למות
כל לילה קצת להתאבל
בתוך בקבוק להתכרבל
זכוכית ירוקה
שינה עמוקה.
ואף קרן אור לא תחדור מרחוק
מתוק הוא הזמן כשהאור הוא ירוק.
לישון זה קצת כמו למות
כל לילה קצת להתאבל
בתוך בקבוק להתכרבל
זכוכית עבה
שינה טובה.
לטבוע ולא לחלום
לשכוח את כל היום.
לישון זה קצת כמו למות
כל לילה קצת להתאבל
בתוך בקבוק להתכרבל
זכוכית ירוקה
שינה עמוקה.
לחבק את השחר חשוך מתמיד
לחכות שהאור ישתקף בזכוכית.
• • •
ענבל פרלמוטר ז"ל
(צילום: רונן ללנה, באדיבות yes דוקו)
קרוב לוודאי
שאני אשמה מדי.
רואים את זה עלי.
פעם עוד רציתי לתקן את קו חיי
אבל עכשיו כבר לא כדאי.
בגד ים
משקולות לרגליים אקשור
תטבע האשה
כארנבת אחזור לעולם של פרחים
זיונים בשדות
אהבה בלי גבולות.
קרוב לוודאי
שאני אשמה מדי.
רואים את זה עלי.
כבדה המשקולת
הים עוד רחוק
אם לא כארנבת
אחזור כתינוק לעולם של שדים
דרקונים, נסיכות,
אהבה בלי גבולות.
• • •
זה הסיפור על לילה אחד הזוי
במועדון תל אביבי בזוי.
שתיתי די הרבה
והתנהגתי מאוד לא יפה.
היא אמרה לי – בואי איתי רגע החוצה
הוא אמר – תרקדי איתי בפנים
מה אני אגיד לכם
הייתי על הפנים.
התיישבתי לי בכניסה כדי להיות
גם בחוץ וגם בפנים
אמרתי להם תנו לי רגע לחשוב על זה
אל תלחיצו, אתם מבינים?
שבו, תנוחו, תשוחחו, תכירו –
זאתי – זאתי, וזה – זה.
אני בינתיים נראה לי צריכה
עוד איזה משקה אחד כזה...
• • •
ענבל פרלמוטר ז"ל
(איור: ירמי פינקוס)
נעשה לקיץ הלוויה
נקרע חולצה
ונאמר שהוא היה
באמת מיוחד
אחד שכולם אהבו
ושחבל,
כל כך צעיר...
נניח אבן,
נפתח מטרייה
ונזיע רק פעם בשנה
בלית ברירה,
באזכרה...
נעשה לקיץ הלוויה
נקרע חולצה
נדליק לו נר
ונלחש בכבוד
שלפחות הוא מת מהר...
ולא סבל
אמנם חבל –
כל כך צעיר...
ואל מלא רחמים
גשם זלעפות ימטיר.
נניח אבן
נפתח מטרייה
ונזיע
רק פעם בשנה, בלית ברירה –
באזכרה...
• • •
לחבק את הזעם –
קליפות של ביצים
בתוך התחתונים,
דקירות בלב –
תפוחים רקובים
בין אצבעות שתי הרגליים.
זרם דק של שִִכחה
מיום ליום החול מזרזף
להר קטן מתגבש ונאסף,
גושישים של מועקה
ומחשבה אחת מוצקה:
"במלחמה
כמו במלחמה"
לנפנף בהינומה
לנפץ חצי כוס מלאה
להשליך אורז
לבכות
ונמאס לי לחיות.
***
כריכת הספר 'אני עוד כאן' של ענבל פרלמוטר ז"ל
וחצוב בו
פרצוף
על הקיר הלבן
סיגריה משלחת
תלתלים של עשן
וחרוט בו
פתגם
בווילון הישן
ללילות בבבל
אין צורה
צליל
או זמן.
ושתלו בו
ייאוש
וצבעו ארגמן –
כשאמות
אז אישן.
***
כלום
אנחנו מה שחשבו שנהיה
עבר היום
ננטש חלום
כלום לא קורה
חתול דרוס זה סתם פרווה
חיוך לא מסמל תקווה
זאת שטות לכתוב על אהבה
אין כוח למילה כתובה.
***
איור מתוך הספר 'אני עוד כאן' של ענבל פרלמוטר ז"ל
נחחמה טיפקס
היא מריחה ת'לבן
מורחת טיפקס כל הזמן
מתקנת טעויות במחברת
ואמא שלה אומרת –
הילדה סתם מתבגרת
נחמה מתחילה להתמכר
קונה טיפקס בתריסרים ויותר
את הריח הזה היא אוהבת
ואמא עדיין חושבת
שהיא סתם משתובבת
נחמה מתה לפני שבועיים
זרקו את הגופה שלה למים
הורים
מורים
וגננות
תלמדו את הילדים
לכתוב בעפרונות.
***
פרק ב' יתחיל עוד רגע
בו שליט חדש יקום
במקום זה שמת הרגע
על כס מלך ארץ כלום
ילדים בִִּרחו מהר
אלוהים עכשיו חוזר
ארץ כלום ללא שליט
לא יודעת להחליט
כי דם נשפך
וגם הובטח
לנו.
אימהות להיזהר
אלוהים עכשיו חוזר
עם העיניים מערבה
והתחת למזרח
כי רק לנו הובטח.
