ב-26 ביולי, העניק סקר של שלמה פילבר לליכוד 32 מנדטים, ואילו מכון קנטאר העניק לו 22. אותו ליכוד, אותם הישגים, פער של 10 מנדטים. שום גורם לא שיקר כמובן, אבל העובדה היא, כפי שישמח להסביר לכם כל חתול חי או מת של שרדינגר, שהתוצאה היא תלוית מבט. פילבר עובד עבור ערוץ 14; קנטאר עבור התאגיד.
אני לא יודעת מתי בדיוק התחלתי להרגיש את בחילת הסקרים. את המיאוס מהמדידה הנוקדנית, הבלתי פוסקת, המנסה לנחש את תוצאות הבחירות ולהבין את רחשי הלב של האזרחים. זה מזכיר לי את עצמי שואלת את הילדים שלי כשהיו קטנים, יום אחרי יום: "מה נשמע?" על אף שידעתי שאין סיכוי שאקבל תשובה אמיתית.
(איור: דניאלה לונדון דקל)
בעצם, יש לי דימוי טוב יותר. הסקרים הם יותר "מה קרה?!" או "למה את עצובה?!" - שאלות הוריות שנוסף על כך שהן מנג'סות, הן גם מעצבות את התודעה. מול ה"מה קרה?!" של אמא שלי, מיד הייתי חושדת שקרה, וב״למה את עצובה?!״ כבר הייתי מתחילה לבכות. הסקרים הם כמו השאלות האלה - הם לא רק שיקוף של שלומנו, הם גם מעצבים את שלומנו.
קחו מפלגה שנחזית כמי שמתקרבת לאחוז החסימה. האם כבוחרים נבזבז עליה את קולנו? ולהפך: מפלגה שמתחזקת בסקרים, לא עושה לנו חשק? גדי איזנקוט עולה כפורח, בין השאר כי הוא עולה כפורח. בסקר הבא, בעמודת האינפוגרפיקה התמירה שלו, הוא יגבה בעוד כמה סנטימטרים. קוראים לזה "אפקט העדר".
זוכרות את בחירות 2022? הסקרים חזו שמרצ תעבור את אחוז החסימה, ובכך חיזקו את יהירותה של מרב מיכאלי בהחלטתה לדחות את האיחוד בין העבודה למרצ. מיכאלי אמרה אז בביטחון ששתי המפלגות יעברו. בפועל, חסרו למרצ 4,062 קולות כדי להיכנס לכנסת, וכל 150,793 הקולות שקיבלה נותרו ללא ייצוג. גוש נתניהו ניצח ו... ובכן, כל מה שקרה לנו מאז. כלומר, הסקר לא רק טעה בניחוש העתיד, הוא בעצם גם נתן דחיפה רצינית לעיצובו.
ועוד לא דיברנו על ההד התקשורתי בעקבות הסקרים, ועל שינוי האסטרטגיה בעקבות הסקרים, ועל ההחלטות הפוליטיות שנעשות או לא נעשות בעקבות הסקרים. מנגנון שלם של יועצים, אנשי שיווק, פרסומאים, מעצבי דעת קהל, עיתונאים ואנשי סושיאל מסתופפים אחרי כל סקר באוהלה של תורת הרייטינג, ולומדים איך לגזור ממנו את המניפולציה הבאה. איזה שריר לחזק ומה להחליש.
הסוקר היהודי הראשון שהשתמש בסקרים לצרכים פוליטיים היה אבשלום בן דוד. בהיעדר אמצעים דיגיטליים, הוא עמד בשער העיר וחקר כל אדם שבא לבקש משפט מהמלך: מאין בא, מה מציק לו ומדוע אינו זוכה לצדק. "וַיְגַנֵּב אבשלום את לב אנשי ישראל", סיכם יפה המקרא את פעילותו.
משם עברנו לספירת ידיים בכיכרות, למשאלי קש בעיתונים, וב-1936 לג'ורג' גאלופ, שהפך את ניחוש דעת הקהל ל"מדע". אחריו הגיעו הטלפון, קבוצות המיקוד, מדגמי הקלפיות והגרפים בטלוויזיה. אחר כך הגיעו מינה צמח, שלטי המנדטים, הסוקרים הצמודים למועמדים, הסקר היומי, הסקר הפנימי והסקר שהודלף "במקרה".
הדימוי של הסקרים כפרקטיקה מעונבת ורצינית שעובדת בשירות הציבורי הוא גזלייט. זה פשוט לא נכון. ההוכחה הכי טובה לכך היא לבדוק מיהו הפוליטיקאי שמאוהב בהם עד מעל הראש, מי התמקצע בהם, הקנה להם חשיבות עליונה והפך אותם לתוכנית עבודה? נכון מאוד.
כבר ב-1996 בנה נתניהו עם הסוקר ארתור פינקלשטיין קמפיין שתורגם ישירות מנתונים לסיסמאות. מאז ועד היום הוא בודק את שלום בוחריו הפוטנציאליים בעזרת סקרים ומחליף מסרים, חברים, מדיניות ויוניקלו בהתאם לסקרים. חבל שאין סקר רציני שבודק מי צריך סקרים לעזאזל, או בשביל מה זה טוב?
סליחה. אלה שתי שאלות נפרדות. לשאלה "מי צריך סקרים" יש תשובה פשוטה: אנחנו. ול"בשביל מה זה טוב?" יש תשובה אחרת: ובכן, זה לא. אילו לא היו סקרים, ייתכן שהפוליטיקאים - בהיעדר אפשרות לנטר את העוויתות והפרכוסים שהם גורמים לנו ולזפזפ את עצמם בהתאם - היו אולי מדברים אמת.
לפני שבועיים, כמה ימים לפני הפריימריז בליכוד, אולפן שישי של ערוץ 12 החליט לתת בראש. דקות ארוכות ביזבז דני קושמרו זמן מסך על בחינת תוצאות הפריימריז הקרובות, שלא רק שפיספסו בענק את מה שהתחולל שלושה ימים לאחר מכן, אלא שמראש הוזהרנו על ידו שהן גם לא ינבאו. הסקר, הזהיר קושמרו, נערך בקרב מצביעי ליכוד ולא בקרב מתפקדי הליכוד ולכן "לא בהכרח יש התאמה".
אילו לא היו סקרים, ייתכן שהפוליטיקאים - בהיעדר אפשרות לנטר את העוויתות והפרכוסים שהם גורמים לנו ולזפזפ את עצמם בהתאם - היו אולי מדברים אמת
צדק. רק נשאלת השאלה בשביל מה? מה הטעם לערוך סקר שאינו יכול לענות על השאלה שסביבה נבנה האייטם? התשובה פשוטה: אנחנו לא צריכים סקרים, אנחנו מכורים לסקרים. אנחנו חולי סקרת.
אני לא רואה כמובן שום דרך שבה הסקרים ייעלמו מחיינו. התקשורת לא תגלה אחריות, ותגביל את המינון שלהם למעננו ולנו אין כוחות. ככל שהמועד מתקרב, המאבק הבין-גושי נעשה מותח יותר ומתגבר הקריז. ההתמכרות מפחיתה לשנייה את הנזקקות, אבל בה בעת גם מגבירה אותה. מה קורה היום, מי נגד מי, מי עלה בגורל, טוטו, לוטו, חישגד ולישון.
ב-1996 אכן הלכנו לישון עם שמעון פרס, אבל קמנו בבוקר עם נתניהו ושרהל'ה. אני לא יודעת, איש אינו יודע בוודאות מה יקרה הפעם. אבל הפחד המצמית מפני תוצאות הבחירות, לא גורם לנו לנטוש את הסקרים שלא הוכיחו את עצמם עד כה, אלא להפך. בייאושנו, אנחנו רוצים להקדים את המאוחר, להתכונן לבאות, לאחוז בקצה כלשהו של ודאות.
פעם-פעם, כלומר ממש לא מזמן, נערכו כאן מערכות בחירות בלי שבכל שנייה השכיבו מדינה שלמה על הספה, לקחו לה דמים, הפציצו אותה בשאלות - אגב, בדרך כלל אין בשאלות שום מילה על שלום או על חזון - ומדדו לה דופק. כן, היו מחקרים של דעת קהל, היו הערכות והיו שמועות. אבל זו לא הייתה תוכנית ריאליטי יומית, שבה כל תנודה של מנדט קיבלה גרפיקה משוכללת, מוזיקת רקע ועמידה טווסית של מגיש.
מוזר לחשוב על זה, אבל מדגם הטלוויזיה הראשון הגיע רק ב-1977. עד אז, תאמינו או לא, הישראלים נאלצו לעשות דבר משונה: להצביע, ורק אחר כך לגלות מי ניצח.
