1. שתהיה שנה של פרגמטיזם. לא עכשיו באופן מיידי, לא בחודשיים הקרובים שנותרו עד הבחירות. אני לא עד כדי כך נאיבי. ברור שזה הזמן שבו מחדדים חניתות, ושעד סוף אוקטובר יהיה פה חרבו דרבו, אני יודע. אני לא נלחם בזה. אבל אני מקווה שיום אחרי הבחירות ואחרי שאבק המדגמים ישקע, כולם ישכחו קצת ממה שנאלצו לצעוק בקמפיין ויסתכלו קדימה על המדינה שצריך לנהל. זה נשמע מוזר מה שאני אומר; הרי הדבר המוסרי לכאורה הוא לצפות מכולם לעמוד בהבטחת הבחירות שלהם. ובכן, אני כופר בזה. בעידן של פופוליזם וניו מדיה תובענית כולם מטפסים על עצים גבוהים מאוד כדי לבלוט וכדי לנצח. חבל שזה ככה, אבל אלה החיים. מה שכן אפשר הוא לקוות שכשייגמרו הבחירות, כל אחד יירד בזהירות מצמרת העץ שעליה טיפס בקמפיין ויחשוב פרקטית על איך הופכים את המדינה הזו לטובה ומשגשגת. התפקיד שלנו יהיה להניח סולמות לכל אלה שהתחייבו וצעקו, כדי שיוכלו לרדת בזהירות לקרקע ולחשוב מחדש על המדינה הזו, שכולנו באמת אוהבים.
חנוך דאום בהדמיית AI, לפני שאיחול הכניסה לכושר נכנס לתוקף
אגב, אני בכוונה לא מפרט מהן צמרות העצים שמהן נבחרי ציבור יצטרכו לרדת, כי בנקודת הזמן הזו לאיש אין סבלנות לשמוע שיהיה עליו לוותר על משהו. בתקופת בחירות יש פריחה של הבטחות והתחייבויות ואולטימטומים. זו כנראה הדרך לנצח בחירות, אבל זו לא הדרך לבנות מדינה. אז תטפסו על צמרות העצים כרגע. לא שופט. נדבר על הכל ביום שאחרי.
2. שתהיה שנה שבה נראה את הפצועים השקופים. את אלה שנלחמו בשלוש השנים האחרונות בכל הגזרות, השתתפו בקרבות עזים, איבדו חברים שנשמו את נשימותיהם האחרונות בידיהם, ראו את שאול המלחמה. הם חזרו לשגרה כביכול, אבל חלק מהם עדיין שם. הדברים שראו, המוות שריחף סביבם, הימים הארוכים שבהם כל ציפור נראתה להם כמו רחפן שמבשר על סוף חייהם, המשפחה שהשאירו מאחור בחרדה - כל המסע הכבד הזה לא באמת הסתיים. מספרם של הישראלים עם פוסט-טראומה עצומים, אלו היקפים שלא היו פה מעולם. מדובר בקבוצה איכותית של אנשים שכל עול הביטחון שלנו נפל על כתפיהם. הם יצאו שוב ושוב לחזית. והם משוועים כעת לעזרה. קשה להם. הם לא מי שהיו. הם מרגישים את זה בלילות ומרגישים את זה בימים. ובעוד את הפצועים פיזית אפשר לפחות לראות בעין, אצלם זה אחרת. לפעמים באים אליהם בטענות: למה אתם קצרים, למה אתם חסרי סבלנות, למה אתם מפהקים בישיבת הנהלה כאילו שלא ישנתם בלילה? אבל מה אפשר לצפות מבחור בן 29 שלא מצליח להתרכז בעבודה? שיסביר שהלילה הארור בחאן-יונס שבו הצמד שלו עלה על מטען והוא אסף את חלקי גופו לא עוזב אותו?
פגשתי לוחם שאיבד את מי שלחם בצמוד אליו, ונאלץ לחפש בשטח את מה שנותר ממנו כדי להביאו לקבורה. להלוויה של חברו הוא לא הגיע. הוא יצא הביתה רק שלושה שבועות לאחר מכן. אותו בחור סיפר לי שחשב שהוא בסדר, עד שבלידת בנו ראה דם - וברח מחדר הלידה.
אסור שאנשים כמוהו יהיו שקופים.
3. שתהיה שנה של פחות מסכים. מתבקש, אבל יש לי גם הצעה. משהו שלמדתי מהבת שלי. הרי סתם להגיד לאנשים שצריך להיות פחות במסכים זה מובן מאליו. אבל זה קשה. יש שם תוכן טוב, למה להכחיש זאת? התחרות קשה. זה לא שמשהו מעניין במיוחד קורה כשמרימים את העיניים מהמסך. אז הנה העצה שלי: שימו לכם ברקע לצפייה דברים שאתם לא חייבים באמת לעקוב אחריהם כל רגע. יש למשל זוג מבוגרים מאיזו מדינה נידחת, קירגיזסטן כלשהי, שמישהו פתח להם ערוץ יוטיוב. הוא מצלם אותם עובדים בחווה שלהם, מכינים אוכל, חיים. לא קורה שם משהו מיוחד, אבל הכל יפה מאוד ואקזוטי ונידח כזה. אין שם עלילה, רק חיים של שני אנשים מבוגרים בחור כלשהו בעולם. לכל סרטון יש מיליוני צפיות. זה לא ריאליטי כי אין כמובן הדחות ותככים, אבל זה גם לא ממש דוקו כי אין סיפור גדול עם התחלה, אמצע וסוף. זה מעין שומר מסך מרגיע כזה שנמצא שם ברקע. כמו רעש לבן. כמו פכפוך של מים. ומה שבעצם מדויק בתוכן הזה הוא שאתה מול מסך, אבל לא באמת מולו. אתה צופה במשהו אבל אין שום בעיה לשוחח תוך כדי, לקרוא ספר, לעשות כל דבר אחר. המבוגרים מקירגיסטן לא יברחו. הגברת מכינה מרק עגבניות, בעלה עם המרעה, הארנבות משחקות בגינה. אתה מקבל את מנת המסכים שלך לווריד, אבל לא באמת מחויב לה. אין פומו.
במקום לנסות לעשות את הבלתי אפשרי ולחיות ללא מסכים, בואו ננסה פשוט לחיות לצידם.
כשייגמרו הבחירות כל אחד יירד בזהירות מצמרת העץ שעליה טיפס בקמפיין, ויחשוב על איך הופכים את המדינה הזו לטובה ומשגשגת. התפקיד שלנו יהיה להניח סולמות לכל אלה
4. שתהיה שנה שבה אצליח לשמור על הבריאות שלי. אני בן 50. נגמר הבית זונות. היום כשאני אוכל עוגה זה דקה בפה ושנה בתחת. הגוף בדעיכה. גם הזיכרון. לא אוכל לעצור את הַזִּקְנָה. אבל יש מסביבי אנשים בגילי שבכושר מצוין, ודי נמאס לי להתנשף מכל עלייה במדרגות. הבעיה שלי היא שיש לי רחמים עצמיים של עם במצור. אני זוכר שניסיתי להצטרף לקבוצת ריצה, ומה שהדהים אותי הוא עד כמה אני סובל לעומת כל שאר הרצים העולצים. אני ממש הרגשתי שטוב מותי מחיי. הייתי בצער על גורלי הנורא. והם נהנים ומקפצים. אמרו לי שאני צריך מאמן אישי, שעם מאמן אישי יש מחויבות. אבל אני חושש ממחויבות. למה אני פוחד מזה כל כך, מישהו יכול להסביר לי? כשהייתי באנליזה והייתי מדבר על טעות שאני עושה, נניח לחיות באורח חיים שאיננו בריא, הפסיכולוגית הייתה אומרת שאם אני מבין שזו טעות ועדיין מחזיק בה, צריך לחפש את הרווח הנסתר שיש לי. אבל מה נסתר ברווח שיש לי מזה שאני לא בריא? העוגות והרביצה על הפוף והאוכל עם השמן, זה הרי כה מושלם. טאטע, תעזור לי.
5. בעוד כשבוע ראש השנה, ויותר מתמיד אנחנו זקוקים לשנה שבה הלב יתאחה. שנה שבה ננשום את הנשימות שלנו בלי שנרגיש כאב בקצה כל נשימה. שנה שאנחות הייאוש יוחלפו בקריאות של שמחה. שנה של עין טובה. שנה של שמחת הדברים הקטנים.
שנה טובה.
